פסוק ב:יש לדייק. שהרי בכ״מ דכתיב רבוכה כמו בחביתין ובתודה לא כתיב מצות. והטעם משום שהיא חלוטה ברותחין כ״צ כדתניא בתוספתא מנחות וחלוטה אינו בא לידי חמץ. מש״ה לא נצרך להזהיר שיהיו מצות. וא״כ למאי כתיב כאן מצות. אבל כדדייקת עוד הא נצרך מכ״מ להזהיר שיהיו מצות ולא שנתחמץ החטים ע״י לתיתה וכדומה וצ״ל דגם לזה לא נצרך להזהיר שהרי כתיב את משמרת תרומתי וחובה להיות נזהר מהכשר מים כדי שלא יהא עלול לק״ט. וכדאיתא כיב״ז בסוכה פ״ג שאסור ליטול אתרוג של תרומה מפני שמכשרתו. מש״ה לא הוצרך הכתוב להזהיר על נפילת המים לפני לישה. אבל כ״ז אחר שהוזהרו על הטומאה שהוא ביום השמיני למלואים כדאיתא בגיטין ד״ס דפ׳ טמאים נאמר אז וכפי׳ התוס׳. אבל באלו ימי המלואם עוד לא הוזהרו מן הטומאה מש״ה נצרך להזהיר שיהיו מצות שלא יתחמצו ע״י נפילת מים לפני לישה. והייתי אומר דהא דא׳ שמואל אין לותתין חטים של מנחות. וקשה טובא לפי דא׳ רבא בפסחים ד״מ דחטים ש״פ מותר ללתות ולא גרע חטים של מנחות דבזריזין מיהא איתא מחטים ש״פ. וכבר הקשה מהרש״א. ולפי דברינו י״ל דמש״ה אסור ללתות משום שמירתן מן הטומאה. ומכ״מ מקשה הגמ׳ בדל״ו א׳ שפיר מהא דחשש טומאה על חשש חימוץ. אבל הרמב״ם כ׳ בפי׳ הטעם שאין לותתין משום שלא יחמיצו. הא מיהא ודאי דיש זה הטעם של הכשר ג״כ אלא דעל לתיתה ביחוד יש עוד טעם משום חשש חימוץ:
פסוק לו:והיינו שדרשו חז״ל ברבה שבא לכפר על מעשה העגל של כל ישראל. ולא בשביל חטא אהרן במעשה העגל. דלזה הפרט הביא אהרן עצמו בשמיני למלואים עגל בן בקר ופירשו במדרש לכפר על מעשה העגל. אבל הפר של שבעה הי׳ כפרה על אהרן ובניו על שגגת הוראה כמש״כ לעיל י״ד. ועל כל ישראל על מעשה העגל:
