תנ"ך על הפרק - שמות כט - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות כט

79 / 929
היום

הפרק

אופן משיחת הכהנים ואופן קידוש המשכן

וְזֶ֨ה הַדָּבָ֜ר אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לְקַדֵּ֥שׁ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֣ן לִ֑י לְ֠קַח פַּ֣ר אֶחָ֧ד בֶּן־בָּקָ֛ר וְאֵילִ֥ם שְׁנַ֖יִם תְּמִימִֽם׃וְלֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת וְחַלֹּ֤ת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן סֹ֥לֶת חִטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃וְנָתַתָּ֤ אוֹתָם֙ עַל־סַ֣ל אֶחָ֔ד וְהִקְרַבְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּסָּ֑ל וְאֶ֨ת־הַפָּ֔ר וְאֵ֖ת שְׁנֵ֥י הָאֵילִֽם׃וְאֶת־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תַּקְרִ֔יב אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְרָחַצְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם׃וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַבְּגָדִ֗ים וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־הַכֻּתֹּ֔נֶת וְאֵת֙ מְעִ֣יל הָאֵפֹ֔ד וְאֶת־הָאֵפֹ֖ד וְאֶת־הַחֹ֑שֶׁן וְאָפַדְתָּ֣ ל֔וֹ בְּחֵ֖שֶׁב הָאֵפֹֽד׃וְשַׂמְתָּ֥ הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְנָתַתָּ֛ אֶת־נֵ֥זֶר הַקֹּ֖דֶשׁ עַל־הַמִּצְנָֽפֶת׃וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְיָצַקְתָּ֖ עַל־רֹאשׁ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֖ אֹתֽוֹ׃וְאֶת־בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם כֻּתֳּנֹֽת׃וְחָגַרְתָּ֩ אֹתָ֨ם אַבְנֵ֜ט אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו וְחָבַשְׁתָּ֤ לָהֶם֙ מִגְבָּעֹ֔ת וְהָיְתָ֥ה לָהֶ֛ם כְּהֻנָּ֖ה לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמִלֵּאתָ֥ יַֽד־אַהֲרֹ֖ן וְיַד־בָּנָֽיו׃וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַפָּ֔ר לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הַפָּֽר׃וְשָׁחַטְתָּ֥ אֶת־הַפָּ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְלָֽקַחְתָּ֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְנָתַתָּ֛ה עַל־קַרְנֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בְּאֶצְבָּעֶ֑ךָ וְאֶת־כָּל־הַדָּ֣ם תִּשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃וְלָֽקַחְתָּ֗ אֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּרֶב֒ וְאֵ֗ת הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֖לֶב אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֑ן וְהִקְטַרְתָּ֖ הַמִּזְבֵּֽחָה׃וְאֶת־בְּשַׂ֤ר הַפָּר֙ וְאֶת־עֹר֣וֹ וְאֶת־פִּרְשׁ֔וֹ תִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה חַטָּ֖את הֽוּא׃וְאֶת־הָאַ֥יִל הָאֶחָ֖ד תִּקָּ֑ח וְסָ֨מְכ֜וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃וְשָׁחַטְתָּ֖ אֶת־הָאָ֑יִל וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְזָרַקְתָּ֥ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְאֶ֨ת־הָאַ֔יִל תְּנַתֵּ֖חַ לִנְתָחָ֑יו וְרָחַצְתָּ֤ קִרְבּוֹ֙ וּכְרָעָ֔יו וְנָתַתָּ֥ עַל־נְתָחָ֖יו וְעַל־רֹאשֽׁוֹ׃וְהִקְטַרְתָּ֤ אֶת־כָּל־הָאַ֙יִל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֥ה ה֖וּא לַֽיהוָ֑ה רֵ֣יחַ נִיח֔וֹחַ אִשֶּׁ֥ה לַיהוָ֖ה הֽוּא׃וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֵ֖ת הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֑י וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃וְשָׁחַטְתָּ֣ אֶת־הָאַ֗יִל וְלָקַחְתָּ֤ מִדָּמוֹ֙ וְנָֽתַתָּ֡ה עַל־תְּנוּךְ֩ אֹ֨זֶן אַהֲרֹ֜ן וְעַל־תְּנ֨וּךְ אֹ֤זֶן בָּנָיו֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וְזָרַקְתָּ֧ אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְלָקַחְתָּ֞ מִן־הַדָּ֨ם אֲשֶׁ֥ר עַֽל־הַמִּזְבֵּחַ֮ וּמִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָה֒ וְהִזֵּיתָ֤ עַֽל־אַהֲרֹן֙ וְעַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וְקָדַ֥שׁ הוּא֙ וּבְגָדָ֔יו וּבָנָ֛יו וּבִגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃וְלָקַחְתָּ֣ מִן־הָ֠אַיִל הַחֵ֨לֶב וְהָֽאַלְיָ֜ה וְאֶת־הַחֵ֣לֶב ׀ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֗רֶב וְאֵ֨ת יֹתֶ֤רֶת הַכָּבֵד֙ וְאֵ֣ת ׀ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֗ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן וְאֵ֖ת שׁ֣וֹק הַיָּמִ֑ין כִּ֛י אֵ֥יל מִלֻּאִ֖ים הֽוּא׃וְכִכַּ֨ר לֶ֜חֶם אַחַ֗ת וַֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד מִסַּל֙ הַמַּצּ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְשַׂמְתָּ֣ הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ מִיָּדָ֔ם וְהִקְטַרְתָּ֥ הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָעֹלָ֑ה לְרֵ֤יחַ נִיח֙וֹחַ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַיהוָֽה׃וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הֶֽחָזֶ֗ה מֵאֵ֤יל הַמִּלֻּאִים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן וְהֵנַפְתָּ֥ אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֥ה לְךָ֖ לְמָנָֽה׃וְקִדַּשְׁתָּ֞ אֵ֣ת ׀ חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוּנַ֖ף וַאֲשֶׁ֣ר הוּרָ֑ם מֵאֵיל֙ הַמִּלֻּאִ֔ים מֵאֲשֶׁ֥ר לְאַהֲרֹ֖ן וּמֵאֲשֶׁ֥ר לְבָנָֽיו׃וְהָיָה֩ לְאַהֲרֹ֨ן וּלְבָנָ֜יו לְחָק־עוֹלָ֗ם מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י תְרוּמָ֖ה ה֑וּא וּתְרוּמָ֞ה יִהְיֶ֨ה מֵאֵ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִזִּבְחֵ֣י שַׁלְמֵיהֶ֔ם תְּרוּמָתָ֖ם לַיהוָֽה׃וּבִגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן יִהְי֥וּ לְבָנָ֖יו אַחֲרָ֑יו לְמָשְׁחָ֣ה בָהֶ֔ם וּלְמַלֵּא־בָ֖ם אֶת־יָדָֽם׃שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים יִלְבָּשָׁ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תַּחְתָּ֖יו מִבָּנָ֑יו אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֛א אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לְשָׁרֵ֥ת בַּקֹּֽדֶשׁ׃וְאֵ֛ת אֵ֥יל הַמִּלֻּאִ֖ים תִּקָּ֑ח וּבִשַּׁלְתָּ֥ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בְּמָקֹ֥ם קָדֹֽשׁ׃וְאָכַ֨ל אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר הָאַ֔יִל וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ל פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְאָכְל֤וּ אֹתָם֙ אֲשֶׁ֣ר כֻּפַּ֣ר בָּהֶ֔ם לְמַלֵּ֥א אֶת־יָדָ֖ם לְקַדֵּ֣שׁ אֹתָ֑ם וְזָ֥ר לֹא־יֹאכַ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֵֽם׃וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר מִבְּשַׂ֧ר הַמִּלֻּאִ֛ים וּמִן־הַלֶּ֖חֶם עַד־הַבֹּ֑קֶר וְשָׂרַפְתָּ֤ אֶת־הַנּוֹתָר֙ בָּאֵ֔שׁ לֹ֥א יֵאָכֵ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֽוּא׃וְעָשִׂ֜יתָ לְאַהֲרֹ֤ן וּלְבָנָיו֙ כָּ֔כָה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּ֖יתִי אֹתָ֑כָה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תְּמַלֵּ֥א יָדָֽם׃וּפַ֨ר חַטָּ֜את תַּעֲשֶׂ֤ה לַיּוֹם֙ עַל־הַכִּפֻּרִ֔ים וְחִטֵּאתָ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּכַפֶּרְךָ֖ עָלָ֑יו וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ׃שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תְּכַפֵּר֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹת֑וֹ וְהָיָ֤ה הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֔ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בַּמִּזְבֵּ֖חַ יִקְדָּֽשׁ׃וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד׃אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃וְעִשָּׂרֹ֨ן סֹ֜לֶת בָּל֨וּל בְּשֶׁ֤מֶן כָּתִית֙ רֶ֣בַע הַהִ֔ין וְנֵ֕סֶךְ רְבִעִ֥ית הַהִ֖ין יָ֑יִן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד׃וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכָּהּ֙ תַּֽעֲשֶׂה־לָּ֔הּ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם׃וְנֹעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי׃וְקִדַּשְׁתִּ֛י אֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־אַהֲרֹ֧ן וְאֶת־בָּנָ֛יו אֲקַדֵּ֖שׁ לְכַהֵ֥ן לִֽי׃וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
וזה הדבר. א"ר יוסי בר חנינא, מכנסים אין כתובים בפרשה אר"ל בפרשת לבישת הבגדים, לא בצוואה כאן מפסוק ה' עד פסוק י' ולא בעשיה בפ' צו. , כשהוא אומר וזה הדבר אשר תעשה להם, להביא מכנסים ועשירית האיפה בשהכהנים צריכים להביא ביום חנוכם, ויליף מן ו' שמוסף על ענין ראשון בפרשה הקודמת המדבר בצוואת עשיית הבגדים ושם כתיב (פ' מ"ב) ועשה להם מכנסי בד. , בשלמא מכנסים כתיב בענינא דבגדים, אלא עשירית האיפה מנ"ל, אתיא זה זה מן זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' עשירית האיפה (פ׳ צו) גדכתיב ג"כ בענינא דחנוך, יעו"ש, ולא נתבאר הטעם על השמטת מכנסים כאן ובפ' צו, ובשלמא עשירית האיפה אע"פ דהחסיר כאן עכ"פ כתבו בעשיה, אבל מכנסים חסר בשתי הפרשיות, ועוד יש לדקדק במש"כ הרמב"ן דהמכנסים לא הלבישם משה אלא הם בעצמם ולא כמו שאר בגדי כהונה דכתיב וילבש אותם משה. וי"ל דכיון דטעם לבישת כל הבגדים היה שיהיה להם לכבוד ולתפארת כמבואר בפרשה (פ' כ"ח) ומטעם זה היו משונים במקצת בגדי כהן גדול מבגדי כהן הדיוט, משום דכה"ג צריך יותר לכבוד ולתפארת, וגם מטעם זה היה לכה"ג שמונה בגדים ולכהן הדיוט ארבעה, ומטעם זה הלבישם משה בעצמו כדי שתצא הלבישה בפאר וכבוד, ולכן לא מצאה התורה להכרח לשנות דבר זה דמכנסים בצוואה ובעשיה, וגם מכיון דתכליתם לא הי' לכבוד ולתפארת רק כפי שמבאר הכתוב לכסות בשר ערוה – לא היה דרוש למשה עצמו להלבישם. .
(יומא ה׳ ב') וזה הדבר. אמר ר' ענני בר ששון, למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים דפירש"י למה נסמכה בפ' צו זאת תורת העולה וגו' והדר קח את אהרן [וגו'] ואת הבגדים, עכ"ל, אבל בערכין ט"ז א' פירש דהכונה לפרשה דהכא שהיא פרשת המלואים וסמוכה לפרשת בגדים דלעיל, ונראה עיקר כפירושו בערכין, משום דעיקר פרשת בגדים הכא היא, וגם דקדקתי בכ"מ כשאמרו חז"ל למה נסמכה פרשה זו לפרשה זו תפסו לעולם מקודם את הלשון דכתיב מאוחר בתורה, כמו בברכות י' א' למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג (תהלים ב' ג'), והנה פרשת אבשלום כתיב לאחר פרשת גוג ומגוג, ושם ט"ז א' למה נסמכה אהלים לנחלים [עיי"ש ברש"י], ועוד שם ס"ג א' למה נסמכה פרשת סוטה לכרשת תרומות ומעשרות, ובמו"ק כ"ח א' למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה, ועוד שם למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, ובסוטה ב' א' למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, ובירושלמי יומא פ"א ה"א למה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות (פ' עקב), ובתנחומא פ' נצבים [והובא בפירש"י] למה נסמכה פרשת נצבים לפרשת תוכחה, וברש"י ר"פ חיי למה נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, ובר"פ שלח למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, ושם באותה פרשה למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ע"ז, ובמרדכי הלכות קטנות סי' תתקמ"ו בשם מדרש ר' תנחומא [ולפנינו חסר] למה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש, בכולם מסודר ומוקדם המאוחר, וגם כאן אם היה הפירוש כמש"כ רש"י כאן דמכוין לפ' צו דכתיב זאת תורת העולה והדר קח את אהרן ואת הבגדים הול"ל למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות, ודו"ק.
והנה פשטות הענין מורה שבגדי כהונה עצמן מכפרים, אבל לפי"ז צ"ע ברש"י יומא ע"ב ריש ע"ב שפירש במ"ש שם אלמלא בגדי כהונה לא נשתיירו משונאיהם של ישראל וכו', כתב הוא, אלמלא בגדי כהונה שעל ידיהם מקריבין הקרבנות המכפרין על ישראל, עכ"ל, ולמה לא פירש בפשיטות שבגדי כהונה עצמן מכפרים כפשטות הלשון הכא, וצ"ל דס"ל דרק או מכפרין הבגדים כשעושין בהם עבודת הקודש מעשה הקרבנות לא הלבישה עצמה. . כתונת מכפרת על שפיכות דמים, שנאמר (פ' וישב) וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם הרמז הוא לעתיד שכפרת שפיכות דמים תהיה בכתונת של בגדי כהונה, וטבילה היינו כפרה ומפרש בגמ' דכפרה זו היא רק ברוצח שאי אפשר לדונו, כגון שלא התרו בו, אבל רוצח שהוא בר קטלא אין מתכפר להצבור כל זמן שלא דנוהו, כדכתיב (ס"פ מסעי) ולארץ לא יכפר לדם כי אם בדם שופכו. וע' מש"כ בר"פ האזינו בפ' יערף כמטר לקחי. ובירושלמי יומא פ"ז ה"ג איתא שהכתונת מכפרת על לובשי כלאים, וכ"ה במ"ר פ' צו ובשה"ש פ' ד' סי' ז', ואמנם טעם דבר זה מכפרת כתונת על עון כלאים לא נתבאר, ובהגהות רד"ל למ"ר פ' צו שם כתב מפני שהכתונת היתה של כלאים, ופליאה גדולה על גאון מובהק כמוהו ששגה בדבר ידוע ופשוט, שבכל בגדי כהונה לא היו כלאים רק באבנט ובחשן ואפוד, [אם לא דנימא דט"ס בדבריו וצ"ל מפני שהכתונת לא היתה של כלאים, ור"ל מכיון שלא היה בה כלאים, לכן מכפרת על עון כלאים, אך לפי"ז לא יתבאר למה דוקא הכתונת ולא יתר בגדי כהונה שלא היה בהם כלאים וצ"ע) ותמה אני על מש"כ במהרי"ל הלכות יוהכ"פ (ג' ב') שאין נוהגים במגנצא לומר ביוהכ"פ הסליחה אבל אנחנו אשמים לפי שנתיסד בה שהכתונת של כה"ג היתה מכפרת על עון כלאים, וביאר דבריו הרוו"ה מפני שזה נגד דעת חז"ל בזבחים פ"ח ב' שהכתונת מכפרת על שפיכות דמים ולא כמש"כ בנוסח התפלה שמכפרת על עון כלאים, עכ"ל. ודבר פלא הוא, שהרי דעה זו מבוארת מפורש בירושלמי ובשני מקומות במ"ר, ומה שבחר בעל הסליחה בדעה זו נגד המבואר בגמרא הבבלית [ובעלמא קיי"ל דבבלי עיקר] אין זה דבר חדש בדרכי הפייטנים, וכבר כתבו התוס' בתגיגה י"ג א' שבכמה מקומות רגיל הפייטן להניח שיטת הבבלי ולאחוז בשיטת הירושלמי, וע' תוס' חולין ק"ט ב', וז"ל, והכל עשה [הפייטן] ע"פ הירושלמי, עכ"ל, וה"נ כן, אבל בודאי אין כל טעם וסברא למנוע מלומר בשביל זה כל נוסח הסליחה. . מכנסים מכפרין על גלע"ר, שנאמר (לעיל כ"ד מ"ב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת מכפרת על גסי הרוח, יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה. אבנט מכפר על הרהור הלב – אהיכי דאיתי׳ ושהיו חוגרים כנגד אצילי ידיהם דהיינו כנגד הלב, ועיין תוס' ערכין ט"ו ב'. . חשן מכפר על הדינין, שנאמר ועשית חשן משפט. אפוד מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר (הושע ג׳) אין אפוד ותרפים זפירש"י כשאין אפוד יש עון תרפים, עכ"ל, ולא ידעתו איפוא מצאו רמז לדרוש כן, והלא בפשטות המובן שאין אפוד וגם אין תרפים, ואילי מצאו רמז בהמשך לשון פסוק ההוא אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים, והנה בכל פרט צירף לכתוב המלה אין אע"פ שהיה יכול לכתוב אין מלך ושר, אין זבח ומצבה, ומדכתב בכל פרט אין ואין ורק בתרפים השמיט לכתוב אין לכן דריש ואין אפוד – [כלומר כשאין אפוד] יש תרפים. , מעיל מכפר על לשון הרע, יבא דבר שבקול ויכפר על קול רע חיבא דבר שבקול היינו הפעמונים שבמעיל שמשמיעים קול. ומה שמתאר בשם קול על לשה"ר אף דשייך גם בחשאי, מפני דעיקר ענין לשה"ר ילפינן מפסוק דמשלי מברך רעהו בקול גדול, כמבואר בסוגיא דערכין ט"ז א'. ואמנם על לשה"ר שבחשאי קטרת מכפרת, כמבואר לפנינו בפ' קרח בפ' ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואמרו יבא דבר שבחשאי [שהקטרת נעשה בחשאי כדכתיב בזה וכל אדם לא יהיה באה"מ] ויכפר על מעשה חשאי, יעו"ש לפנינו. . ציץ מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב והיה על מצח אהרן ובעזות פנים כתיב (ירמיה ג') ומצח אשה זונה היה לך טוסיפא דקרא מאנת הכלם, כדרך עזי הפנים שאין להם בושה, ועיין בירושלמי יומא פ"ז ה"ג ובמ"ר שה"ש ד' גירסות שונות בענין אגדה זו. .
(זבחים פ"ח ב') ושמת המצנפת על ראשו. תני, שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפלין יהציץ מונח על המצח והמצנפת על הראש ואינה מחזקת עד המצח וביניהם נראה שערו שהוא מקום תפלין ולכן אינן חוצצות בין המצנפת לראש ויכול לעבוד עבודתו בהם, וכהן הדיוט היה מניחן למטה מהמצנפת. .
(שם י"ט א׳) וחגרת אותם אבנט. ובעשיה כתיב (פ׳ צו) ויחגר אותו באבנט, הא כיצד יאדהלשון וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו משמע חגורתם של אב ובנים בסדר אחד זה אחר זה, שלא הפסיק בלבישת בגד בינתים, והיינו שמקודם הלביש את אהרן עד חגירת האבנט ואח"כ הלביש את הבנים עד חגירת האבנט ואח"כ חגר באבנט את אהרן ואת בניו, משא"כ הלשון ויחגר אותו באבנט (בפ' צו) דכתיב לאחר לבישת כל הבגדים מורה שמקודם הלביש לאהרן את כל הבגדים עם חגירת האבנט ואח"כ התחיל להלביש את בניו בכל הבגדים. , אלא לעולם אהרן קודם לבניו, ומאי וחגרת אותם, הא קמ"ל דאבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט יבכלומר שהאבנט של הבנים היה ג"כ של כלאים כמו של אהרן, דבאבנט אהרן כתיב פ' פקודי ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן, והיינו של כלאים, דשש כיתנא ותכלת עמרא, ואבנטי הבנים לא פירש הכתוב ממה היו ולמדין זה מזה, ועיין בסמוך פסוק ל"ה באה עוד דרשה על זה. .
(יומא ו׳ א') והיתה להם כהונה. תניא, מחוסר בגדים שעבד עבודתו פסולה, דאמר קרא וחגרת אותם וגו' והיתה להם כהונה לחקת עולם, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם יגר"ל כיון דהלבישה הזאת היא להם לכהונה א"כ כהונתם תלויה בבגדיהם, ואם אינן בבגדיהם הוו כזרים. ובסנהדרין פ"ג ב' הובאה דרשה זו לענין שחייבים מיתה אם שימשו בחיסור בגדים ומסיים בזה אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ואמר מר זר ששימש במיתה, ובתוס' הקשו ל"ל למילף זה והא בסוף פרשה הקודמת פסוק מ"ג כתיב מפורש והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד וגו' ולא ישאו עון ומתו, הרי כתיב מפורש מיתה, ותרצו דפשטיה דהאי קרא מוסב העונש מיתה על העדר לבישת המכנסים, עכ"ל, ולדעתי זה דוחק, דהא הפסוק ההוא כתיב בסוף הפרשה ומוסב על כל הבגדים.
אבל לולא דברי התוס' י"ל דאצטריך למוד זה לאשמעינן דעונש מיתה זה הוא מיתה בידי שמים כמו זר ששימש שמיתתו בידי שמים כדילפינן שם בגמרא, ולולא דרשה זו היינו חושבין שמיתתו בידי אדם כסתם מיתה האמורה בתורה. .
(זבחים י"ז ב׳) לחוקת עולם. [נאמר כאן חקה ונאמר בשתויי יין חקה (פ' שמיני), מה להלן אם עבד חלל אף כאן במחוסר בגדים אם עבד חלל] ידנסמך על דרשה הקודמת. ומפרש בגמרא דאצטריך גם דרשה הקודמת משום דמדרשה זו לא היינו יודעים רק עבודות שהזר חייב עליהן מיתה, והן זריקה והקטרה ונסוך המים והיין, משום דבפ' זה כתיב בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו, בעבודה שיש בה חיוב מיתה לפסולים הכתוב מדבר, קמ"ל מפסוק והיתה להם כהונה דאפילו עבודה שאין זר חייב עליה מיתה מחלל עבודה, וזה מוכרח מלשון והיתה להם כהונה ודרשינן כשאין בגדיהם עליהם הוו כזרים ובזר אשכחן חלול בכל עבודה. .
(שם י"ח א׳) על קרנות המזבח. ת"ר, קרנות המזבח מעכבין, מנא הני מילי, אמר רב הונא, דאמר קרא קרנות המזבח וכל מקום שנאמר המזבח מעכב טודכך משמע לשון המזבח שיהיה בשלימותו כמו שנצטוו על עשייתו, ועיין מש"כ לעיל בפ' תרומה כ"ז א'. .
(זבחים ס"ב א׳) אל יסוד המזבח. ת"ר, יסוד המזבח מעכב, מנא הני מילי, אמר רב הונא, דאמר קרא יסור המזבח וכל מקום שנאמר המזבח מעכב טזכמש"כ באות הקודם. .
(זבחים ס"ב א׳) אשר הונף ואשר הורם. [מלמד שהיה מוליך ומביא ומעלה ומוריד] יזמכפל לשון הונף והורם מדייק ודריש, דלכאורה ענינם אחד, דהיינו הגבהה, ודריש דהונף ענינו הולכה והבאה, והורם – העלאה וירידה, ומכאן ילפינן לשאר קרבנות דכתיב בהן תנופה לבד שהיה עושה ג"כ כזה. –
וע' בזבחים ק"א ב', אמר רב, משה רבינו כהן גדול היה וחולק בקדשי שמים היה, שנאמר מאיל המלואים למשה היה למנה, ופירש"י למנה לשון חלוקה בכהנים, עכ"ל, ופסוק זה הוא בפ' צו (ח' כ"ט), ויש להעיר למה לא הביא הפסוק שלפנינו המוקדם (פ' כ"ו) והיה לך למנה, דאיירי ג"כ באיל המלואים, וקצת יש ליישב דמפסוק זה אפשר לומר דוהיה לך למנה לא קאי על חלק בבשר המלואים אלא אתנופה, כלומר, שיזכה במצות התנופה, ויהיה שיעור הכתוב והנפת אותם והיה לך למנה, ענין התנופה יהיה לך למנה, משא"כ בהלשון שבפ' צו מורה הלשון שיהיה לו חלק בהבשר, יעו"ש. .
(מנחות ס"א א׳) יהיו לבניו אחריו. כי אתא רבין א"ר יוחנן, בגדים שכהן גדול משמש בהם משוח מלחמה נשאל בהם באורים ותומים, שנאמר ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו – למי שבא בגדולה אחריו יחפירש"י האי אחריו קרא יתירא הוא, למדרש בה כל גדולות נוהגות בזרעו אחריו, ואף משוח מלחמה גדולה היא, עכ"ל, ואינו מבואר לפי"ז איפא מרומז בזה ענין דרשה זו, וגם בפ' הסמוך מבואר דבאמת אין בן משוח מלחמה יורש גדולת אביו. ונראה לנכון פי' המפרשים [הובא ברש"ש], דהלשון למי שבא בגדולה אחריו מכוין להכה"ג, ר"ל שגדולת כהן משוח היא אחר גדולת כה"ג, שהכה"ג קודם לו בגדולה, כמבואר סוף הוריות. .
(יומא ע"ב ב׳ – ע"ג א׳) שבעת ימים ילבשם. אין לי אלא לבישת רבוי בגדים שבעת ימים, משיחה שבעת ימים מנלן, ת"ל (פ' כ"ט) ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם, אתקש משיחה לבגדים, מה רבוי בגדים שבעה אף משיחה שבעה יטרבוי בגדים נקראים הארבעה בגדים היתרים שלובש כהן גדול יותר מכהן הדיוט, ומבואר בפ' צו שבכל יום משבעת ימי המלואים היה לובשם, ומקשינן שגם המשיחה בשמן הקודש שבזה היה הכה"ג מצוין מכהנים הדיוטים נעשית ג"כ בכל יום משבעת ימי המלואים. ואמנם כל זה הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד אם לא נתרבה שבעה וגם לא נמשח שבעה ועבד עבודתו כשרה. וטעם הדבר משום דכיון דאין דבר זה מעכב לדורות כמו שאנו רואים שבבית שני לא היה כלל שמן המשחה, כמבואר בהוריות י"ב א', ובהכרח היה אז הכהן גדול מתקדש רק ברבוי בגדים לבד, ועיין רש"י פרשה אחרי ט"ז ל"ג, ולכן אין זה מעכב בדיעבד אף לשעה, ודעת איזו אמוראים דרבוי שבעה מעכב אף בדיעבד, וטעמם מדכתיב בסמוך ועשית לאהרן ולבניו ככה, וכל מקום שנאמר ככה עכובא הוא, אבל לא קיי"ל כן, ונראה הטעם בזה, דכיון דמשיחה הכל מודים שאין מעכב, מפני הראיה שבבית שני לא היה שמן המשחה כמש"כ, וכאן בדרשה שלפנינו מבואר דמקשינן משיחה לרבוי בגדים צריך להקיש גם רבוי בגדים למשיחה, מה משיחה אינה מעכבת מטעם המבואר אף רבוי בגדים אינו מעכב, ודו"ק. .
(שם ה׳ א׳) שבעת ימים ילבשם. אין לי אלא נתרבה בבגדים שבעה ימים ונמשח שבעת ימים, נתרבה שבעה ונמשח יום אחד, נתרבה יום אחד ונמשח שבעה מניין, ת"ל (פ' אחרי) וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו – מכל מקום כעיין מש"כ בדרשה הקודמת. והנה מדלא אמר רבותא יתירא נתרבה יום אחד ונמשח יום אחד משמע דדבר אחד עכ"פ מעכב שיהיה שבעת ימים, אבל באמת מבואר בסוגיא דגם בשניהם אין מעכבים שבעת ימים בדיעבד, ולפי"ז צ"ע למה לא אמר רבותא יתירא כמש"כ, וצ"ל דכיון דכל אחת בפני עצמה אינה מעכבת ממילא גם שניהם אינם מעכבים, ולא חששה הגמרא להאריך. וכהאי גונא איתא ביבמות דף נ"ג ב' במשנה הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד, אפילו הוא שוגג והיא מזידה או הוא מזיד והיא שוגגת קנה, ולכאורה לשון זה מורה דבעינן עכ"פ שיהיה האחד שוגג ובשניהם מזידים לא קנה, ובאמת בגמרא שם מסיק דאפילו שניהם מזידים קנה, וצ"ל גם סתם כמש"כ כאן, דכיון דהיכא דכל אחד בפני עצמו מזיד קנה ממילא גם בשניהם כן, ועדיין צ"ע. .
(יומא ה׳ א') אשר יבא אל אהל מועד. תניא, יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו, ת"ל שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד, מי שראוי לבא אל אהל מועד יצא זה שאינו ראוי לבא אל אהל מועד כאדלאו כהן גדול הוא. ובספרי פ' שופטים בפרשת המלך איתא יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, אם מת בנו עומד תחתיו, והנה לפי"ז צריך באור מה גרע כהן משוח מלחמה משאר הפרנסים שאין בנו עומד תחתיו.
ואפשר לומר משום דמעקרי פעולות משוח מלחמה להעריך דבריו לפני העם קודם המלחמה ולמנוע לצאת למלחמה את מי שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולאמץ את לב הלוחמים שלא ירפו ידם ושלא יהיו החלשים ממסים את לב העם וכדומה מן הזריזות היתרות הדרושות להמצביא במלחמה, ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה מבואר שבעל משרה כזו צריך גם להבחין בין נגוני קולות שונים, ולכן מכיון דבתכונות וכשרונות האיש הזה תלוים עניני נפשות לכן אי אפשר להנחיל משרה זו מאבות לבנים, כי אולי לא ירצו הבנים פעולתם, ונמצא הצבור מסתכן על ידם, ולכן בכל פעם צריך לבחור איש המוכשר ומסוגל לזה בכל פרטיו.
ולפי זה נראה דאם הבן מוכשר באמת בכל דבר למשרתו אז בודאי הוא קודם לאחר, וכך גם הסברא נוטה. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' במדבר בפסוק ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר. .
(שם ע"ג א׳) פתח אהל מועד. [הכא כתיב פתח ובעשיה כתיב פתח (פ׳ צו), מלמד דאפילו מילתא דלא כתיבא בהאי ענינא וכתיבא בעשיה מעכב] כבפירש"י בפרשת המלואים בזה הדבר אשר תעשה וגו' לא כתיב שיתן אל החושן אורים ותומים כשהלבישם, אבל בפ' צו את אהרן שנאמרה שש עשיית המלואים כתיב ויתן עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, ואע"פ דגם בפרשה זו כתיב ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים (כ"ח ל') אך אין זה מפרשת המלואים אלא מעשיית הבגדים והתם לא כתיב ככה לעיכובא. וענין הגז"ש פתח פתח הוא, משום דבשתי הפרשיות בצוואה ובעשיה כתיב פעם אחת פתח אהל מועד יתירא, כמו הכא בצוואה כתיב (פ' ד') ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד, ואכל אהרן ובניו את בשר האיל וגו' פתח אהל מועד (פ' ל"ב), וזה מיותר דהא כבר ידעינן שהקריבם אל פתח אהל מועד ובודאי יאכלו שם, וכן בפ' צו בעשיה כתיב (ח', ג') ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, בשלו את הבשר פתח אהל מועד (שם ל"א), דגם זה מיותר, שהרי מעיקר המצוה היה שיעשה בפני כל העדה והלא כתיב כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד. .
(יומא ה׳ ב׳) ואכלו אותם אשר כפר בהם. מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים כגמדתלה האכילה בכפרה. ונ"מ בזה לענין שמותרים הכהנים לאכול הבשר כשהם בבגדי כהונה, כיון דהאכילה היא לצורך העבודה, אחרי דבלא זה אין הבעלים מתכפרין. ואמנם אם נטמא הבשר או נעשה נותר או יצא חוץ למקומו קודם שנאכל מתכפרים בעלים בלא אכילתן. .
(פסחים נ"ט ב׳) וזר לא יאכל. אמר רב גידל אמר רב, זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור, דאמר קרא ואכלו אותם אשר כפר בהם וזר לא יאכל, כל היכא דקרינן ביה יאכלו אותם קרינן ביה וזר לא יאכל, וכל היכא דלא קרינן ביה ואכלו אותם לא קרינן ביה וזר לא יאכל כדר"ל דבעינן שאיסור זרות יהיה בעת שהבשר ראוי להאכל בקדושה לכהנים, משא"כ קודם זריקה אינו ראוי גם לכהנים, ולכן אינו לוקה הזר משום לאו דזרות רק משום לאו דקודם זריקה. ומטעם זה אם אכל זר קדשי קדשים בחוץ לוקה רק משום אכילת חוץ ולא משום זרות, יען כי בחוץ אינם ראוים גם לכהנים, וזה הכלל דרק אז יש איסור זרות במקום שהכהן אוכל ובעת שראוי להכהן לאכול, מפני דהכפרה הבאה מהאכילה היא רק באכילה ראויה וממילא רק על אכילה כזו יחול שם קודש, ודו"ק. .
(מכות י"ח ב' ) ושרפת את הנותר. [מה ת"ל את הנותר, לומר לך] נותר בשרפה ואין כל איסורין שבתורה בשרפה כהר"ל כל איסורין שנאמר בהם לאו באכילתן. והנה אם הטעם הוא משום תקלת אכילה קשה מאי שנא משאר איסורים, ונראה דהטעם הוא משום בזיון קדשים, שאם יהיו בעין יאמרו שזלזלו בקדשים שלא אכלום בשעתן, וע' תמורה ל"ד ב'. .
(פסחים כ"ד א') כי קדש הוא. תניא, ר׳ אליעזר אומר, לא יאכל כי קודש הוא, כל שבקודש פסול – בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו כודריש יתור הלשון כי קודש הוא, ודריש דכל פסול קדשים בין פסול מחשבה בין פסול מעשה לוקה על אכילתו. ומטעם זה מבואר במעילה י"ז ב' דהפגול והנותר מצטרפין זה עם זה לאכילה שאם אכל חצי זית נותר וחצי זית פגול חייב, מכיון ששניהם נקראים קודש. וצ"ע ברמב"ם פי"ח ה"ג מפסולי המוקדשין שמביא על דין זה כל שבקודש פסול וכו' דרשה מספרי, ולמה נייד מדרשת הגמרא שלפנינו. ועיין ברש"י מעילה שם שנראה מרהיטת לשונו שגורס כי קודש הם והוא הפסוק הקודם, אבל כנראה הוא ט"ס וצ"ל כי קודש הוא, והוא הפסוק שלפנינו דכתיב גבי נותר. .
(פסחים כ"ד א') ועשית לאהרן ולבניו. מקיש בגדי בני אהרן לבגדי אהרן, מה בגדי אהרן יש בהם כלאים אף בגדי בניו יש בהם כלאים כזקאי על האבנט של בניו שגם בו היה כלאים כמו באבנט של כהן גדול, כמש"כ לעיל בפסוק ט' אות י"ב. .
(ירושלמי יומא פ"ז ה"ג) ועשית לאהרן ולבניו ככה. תניא, ר׳ יוחנן אומר, מלואים – כל הכתוב בהן מעכב, מאי טעמא, א"ר יצחק בר ביסנא, אמר קרא, ועשית לאהרן ולבניו ככה, ככה עכובא הוא כחעיין משכ"ל בפ' ל' אות י"ט. .
(יומא ה׳ א׳) כל הנוגע במזבח. שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי ת"ל עולה, מה עולה ראויה אף כל ראויה כטענין הקידוש ע"י נגיעה במזבח הוא שאם עלו עליו זבחים שוב לא ירדו ואפילו נפסלו אלא ישרפו. ואמנם זה הוא רק בדבר שבכלל נראה למזבח ואפילו נפסל, אבל דבר שמעולם לא נראה כגון שאור ודבש ואיל וצבי וכל איסורי המזבח לא נתקדשו גם אם עלו. ובסוגיא דזבחים כ"ז ב' מבואר דבראוי גופיה יש חילוק בין מזבח הפנימי למזבח החיצון, דמזבח הפנימי מקדש אפילו פסולין העולין רק למזבח החיצון כגון שעלה לו קומץ מנחה ג"כ מקדש, אע"פ שקומץ מנחה עולה רק על מזבח החיצון, אבל מזבח החיצון אינו מקדש אלא דברים הראויין לו, ולכן אם עלה עליו קטורת זרה אינו מקדש, וטעם הדבר משום דמזבח החיצון לא נמשח ולכן אין קדושתו חמורה כל כך שיקדש אפילו דברים שאינם ראוים לו, משא"כ הפנימי נמשח ביחד עם המשכן חמיר קדושתיה שמקדש את כל.
ודע דמה שאמר ת"ל עולה – הנה הרמב"ם בפ"ג ה"ג מפסולי המוקדשין הבין דקאי על הפסוק היא העולה דריש פ' צו, דמשם ילפינן במשנה זבחים פ"ג א' שהמזבח מקדש את הראוי לו, ואמר ר' יהושע כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה, מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד אף כל שהוא ראוי לאשים אם עלה לא ירד, אך לשון הברייתא אינו מורה כן, דכך הוא הלשון, ריה"ג אומר, מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי ובין שאינו ראוי ת"ל כבשים, מה כבשים ראוין אף כל ראוין, ר"ע אומר, עולה, מה עולה ראויה אף כל ראווה [ואנו העתקנו כאן רק את דברי ר"ע משום דהלכה כר"ע מחבירו], והנה הפסוק כבשים כתיב כאן בענין בפסוק הבא, ודריש סמיכות, ולפי"ז משמע דגם ר"ע מכוין לעולה דכתיב כאן, וכ"כ רש"י מפורש בסנהדרין ל"ד ב' שהובאה ברייתא זו שם, וז"ל, ת"ל עולה בההוא קרא נמי כתיב, עכ"ל. והנה קשה דבפסוק כאן לא נאמר עולה כלל, וצ"ל דהכונה על הפסוק עולת תמיד דכתיב בסמוך פסוק מ"ב, וכן העתיק מפורש רבינו חננאל בפירושו לסנהדרין שם בזה"ל ר"ע אומר עולת תמיד, ולפי"ז צריך להגיה בדברי רש"י בסנהדרין במקום שכתב בההוא קרא צ"ל – בההוא ענינא, ודו"ק. .
(זבחים פ"ג ב׳) כל הנוגע במזבח. אין לי אלא במזבח, בכבש מניין ת"ל (פ׳ פקודי) וקדשת את המזבח לפירש"י את רבויא הוא, עכ"ל. ולכאורה היה יכול לפרש כפשוטו דשם מזבח בכלל כולל גם כבש אם לא במקום שפורט מקום מיוחד במזבח כמו בפ' ויקרא ונמצה דמו על קיר המזבח, ודרשו בזבחים ס"ה א' ולא על קיר הכבש, אך י"ל דהוכרח רש"י לפרש כן משום דאם לא היתה כונתו לדרוש מרבוי את היה יכול להביא מפסוק זה גופיה דכתיב ביה מזבח ולא הו"ל להביא מפ' פקודי, אלא ודאי דמכוין לרבוי את, וזה לא כתיב כאן. , בכלי שרת מניין, ת"ל (פ׳ תשא) כל הנוגע בהם יקדש לאוכל כלי מקדש את המין הראוי לו, והיינו כלי הלח מקדשין את הלח וכלי היבש מקדשין את היבש, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת. .
(זבחים פ"ז א׳) וזה אשר תעשה. תניא, יש אומרים הלכות שחיטה היו קשים לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבע, שנאמר וזה אשר תעשה על המזבח לבולשון זה מורה על ההוראה באצבע כמש"כ לעיל ס"פ בא בפסוק בעבור זה עשה ה' לי, ופירש"י שלא היה מבין מהיכן היא מוגרמת, עכ"ל. ומה שתפס דוקא מוגרמת ולא גם שאר דיני שחיטה כמו דרסה חלדה, פשוט הוא משום דאלה אפשר להבין בציור ברעיון, משא"כ מוגרמת תובן רק בציון המקום בדיוק. .
(מנחות כ"ט א׳) ואת הכבש השני. ת"ר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים, מכאן שאם לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים לגומסיק בגמרא דזה דוקא במזבח חדש שעוד לא הקריבו עליו מעולם וגזירת הכתוב הוא שיתחנך המזבח בתמיד של שחר, אבל במזבח ישן אפילו ראשון בין הערבים, ופירש"י דכחיב בפ' פינחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ובההוא קרא לא כתיב את הכבש אחד תעשה בבקר, עכ"ל. והדברים תמוהים ונפלאים עד מאד, שהרי גם בפ' פינחס כתיב כמו הכא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, וחידוש גדול על הרע"ב ותוי"ט שהעתיקו דברי רש"י ולא העירו מאומה וגם המפרשים לא עמדו על זה, ובגליון כתוב בדברי רש"י עיין בס' ברה"ז אבל אין ס' זה כעת ת"י.
ואפשר לומר ע"פ מ"ש במגילה כ"ח א' שאל ר"ע את ר' נחוניא הגדול, אם נאמר כבש למה נאמר אחד, א"ל אחד המיוחד בעדרו, ע"כ. ואינו מבואר מה רצה ר"ע בשאלתו, ומה קשה ליה בלשון הפסוק ומה הכריח לר' נחוניא להוציא המלה מפשטה, ונתעוררו על זה איזה מפרשים.
והנה רש"י פירש שם וז"ל, כבש, את הכבש אחד תעשה בבקר, עכ"ל. ולא נתבאר למאי מביא רש"י הפסוק בשלימות, אחרי דידוע הוא, אמנם נראה כמה עמוקים דברי חז"ל ודברי רש"י בחקי שימוש הלשון, כי בפסוק שלפנינו כתיב את הכבש האחד, ובפ' פינחס כתיב את הכבש אחד בלא ה"א הידיעה במלת אחד, ובריש כתובות ב' א' כתבו התוס' דהלשון העבד עברי אינו דבוק, וצ"ל או העבד העברי או עבד עברי, וא"כ קשה לר"ע כאן שכתב את הכבש אחד והיה צ"ל או הכבש האחד או כבש אחד, וכמו ההר הטוב, הארץ הטובה, וזהו כונת רש"י שהעתיק כל לשון הפסוק כדי שלא נטעה שמכוין לפסוק שלפנינו שכתוב כתקונו, הכבש האחד, ודו"ק.
ולפי"ז יתבארו דברי רש"י כאן, דאחרי דכתיב כאן הכבש האחד, ולשון זה מורה על שייכות והצטרפות שבין האחד והשני, והיינו שאם לא נקרב האחד לא יקרב גם השני, משא"כ בפ' פינחס כתיב את הכבש אחד, וזה מורה על חילוק ההצטרפות והיחס שביניהם אלא שאין האחד תלוי בחבירו [ולכן דרשוהו לכונה אחרת המיוחד שבעדר, כבמגילה שם], ולפי"ז יפה כתב רש"י דבפ' פינחס לא כתיב הכבש האחד [כצ"ל בדבריו] ולכן מה שכתוב שם הכבש השני אינו מורה שני ולא ראשון כמו הכא, אלא שניהם מפורדים וחלוקים ואינם מתיחסים זה לזה, ולכן אפילו לא הקריב אחד שחרית מקריב שני בין הערבים, וכמבואר, ודו"ק. ועי' בראב"ע כאן, ותמוה, ואולי חסרון דברים יש בפירושו. .
(מנחות נ׳ א׳) ונקדש בכבודי. אל תקרא בכבודי אלא במכובדי, ודבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידע מי הוא עד שמתו בני אהרן, אמר ליה משה לאהרן, אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה לדסמך על מ"ש בפ' שמיני דלאחר שמתו נדב ואביהוא אמר משה לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ולא מצינו שדבר ה' כזה עם משה רק כאן רמז לו שביום שישרה שכינתו על הבית יתקדש במכובדיו, ולא נרמז למשה מי הם המכובדים עד שמתו הם, ולכן אמר הוא אשר דבר ה', כאיש המוצא פתרון לחידה הנעלמה. –
אמנם בכלל הענין תמוה מאד, מה היתה כונת הקב"ה ותכלית הדבר ומטרתו לחנך את המשכן במיתת אנשי המעלה, וכמ"ש משה שידע מקודם שכן יהיה הדבר, ומה זה שאמר לאהרן לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה מה טיבו של קדוש השם בזה.
ונראה לומר סברא אגדית בזה, משום דכפי שידוע במקרא ובתלמוד היתה תכלית בנין המשכן והשראת השכינה בתוכו והקרבת הקרבנות רק לכפר עונותיהם של ישראל, ולכן לבל יחשוב ההמון שאחרי כל אלה שוב אין עוד הכרח להזהר מלעבור על המצות, אחרי שיש סגולה המכפרת, לכן הראה הקב"ה לדעת כי אין אלה הדברים מגינים על העוברים בזדון על מצות ה', ורק על החוטאים בשגגה ובמקרה וכדומה מסבות שונות שגגות ואנוסיות, והראה זה ע"י מיתת נדב ואביהוא, שאע"פ שהיו צדיקים וחביבים לפניו יתברך, בכ"ז בעברם עבירה זדונית לא הגינה עליהם קדושת המשכן וכו', ואף כי בעוד היותם בתוכו, וכאשר הקריבו אש זרה מתו שם בפנים, ולקיים נורא אלהים ממקדשיך, ומשה אשר כל רז לא אניס ליה והיה יודע מכונת הקב"ה ודרכיו בקודש ידע מקודם שכן יעשה הקב"ה כדי להורות לבאי עולם שיהיו זהירים מן החטא, רק לא ידע עם איזה איש בפרט יקר מקרה הזה, ושוב במיתת נדב ואביהוא ראה תשלום הענין בפרטיו ומעתה יתבארו כל האגדות בזה לנכון, ודו"ק. .
(זבחים קט"ו ב׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך