פסוק א:פר אחד, לכפר על מעשה עגל בפרק ראוהו ב"ד אמרינן דשום של פרה פסול משום דאין קטיגור כו' ופרכינן והאיכא דם הפר ומשני הואיל ואשתני להיות דם אשתני והאיכא ארון וכפורת חוטא בל יקריב קאמרינן במה שחטא לא יקריבנו והאיכא בגדי זהב מבפנים קאמרינן שופר נמי מבחוץ הוא כיון דלזכרון הוא כלפנים דמי. וק"ל על המקשן שמקשה מבגדי זהב למה לא היה קשה בבגדי זהב גופיה דבפנים משמש ביוה"כ בבגדי לבן ולא בבגדי זהב משום דאין קטיגור כו' כדפירש"י באחרי מות וצ"ע והקשה הרא"ם הכא בפר נמי יש לומר דהעבודה מבחוץ היא:
פסוק ב:ולחם מצות כו' הרי אלו ג' מינים פירוש הלחם הוא כולל כל המינים שיזכיר אחר זה רבוכה וחלה ורקיקין. החלה היא רבוכה שחלוטה ברותחין כל צורכה בעודה בצק ואח"כ אופה אותה בתנור ואח"כ מטגנה במחבת שהוא כלי שהיה במקדש ולא היה לה שפה סביב ולכן החלה הנאפית בו עיסתה עבה דאילו היתה רפה היתה נשפכת מהמחבת וגם היתה קשה לאחר אפייתה שמתוך שאינו יכול לתת שמן הרבה במחבת שלא ישרף היה האור שורף השמן והחלה ורקיקין הן נאפות בתנור בלבד בלא חליטה וטיגון, והחלות בלולות בשמן בעידן סולת והרקיקין משוחין בשמן אחר אפייתן:
פסוק ד:ורחצת זו טבילת הגוף. היינו במקוה של ארבעים סאה ומש"ה כתיב במים בפת"ח, ר"ל הידועים, אבל ברחיצת ידים ורגלים בבואם אל אהל מועד כתיב ירחצו מים ולא במים:
פסוק יג:החלב המכסה את הקרב, הוא הקרום שעל הכרס כו'. הרמב"ן כתב דחלב המכסה הקרב הוא הקרום אבל כל החלב המכסה את הקרב ירמוז לשני חלבים אשר שם החלב שעל הקרום הזה והחלב הגס אשר על הקרב ולפעמים יזכיר אותם בכלל אחד במלת כל כמו כאן ולפעמים יזכיר כל אחד בפני עצמו כו', ויש לכאורה להקשות למה הניח דברי התנאים בפרק אלו טריפות (דף מ"ט) דתניא את כל המכסה את הקרב להביא חלב שעל הדקין דהיינו כאורך אמה ממקום התחלתן דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר להביא חלב שעל גבי הקיבה ולא כדברי הרמב"ן ברבויא דכל, ולק"מ דכאן לא מיירי רש"י ורמב"ן מסגנון דמיירי התנאים דיש כאן תרי רבויי והאחד כפל דהיינו בפרשת ויקרא כתיב ואת החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב וגם יתור דכל, כ"כ התוס' שם וז"ל להביא חלב שעל הדקין לא היה צריך למכתב את החלב המכסה את הקרב דמאת כל החלב אשר על הקרב מרבינן ליה אלא דאתא למעט חלב שע"ג הדפנות כן עכ"ל. הרי דיש כאן תרי רבויי. וי"ל דעת התוספות כמו שאמרנו, והנה בפסוק שבכאן דכתיב כל החלב המכסה את הקרב לא מיירי רש"י ורמב"ן מרבויא וס"ל לרמב"ן דאין כאן אלא ריבוי אחד דהיינו הכפל אבל לא השני אע"ג דכתיב כל אלא לפרושי עיקר המלה דחלב שמכסה הקרב דרש"י אמר דמשמע חלב הקרום ורמב"ן אמר דמדאמר כאן כל החלב ממילא משמעותו שני חלבין ולא נחית למדרש הרבוי, דענין הרבוי הוא להוסיף על המשמעות אבל כאן הוה המשמעות הני שני חלבים ומרבויא לא קא מיירי, אבל התנאים דשם מיירי מצד הרבוי דהיינו רבוי הראשון דהוא כפל בפרכת ויקרא אבל רבוי דכל לא הוי רבויא כלל אלא המשמעות דשני חלבים אלא דמצד רבוי דכפל דהוה בודאי רבוי בזה פליגי ר' ישמעאל ור"ע מאי הוה הרבוי, ואע"ג דבגמרא שם בפלוגתא לא מביא קרא דויקרא אלא קרא דכאן דאין כאן כפל אלא רבוי דכל לחוד, וזה אינו רבוי להרמב"ן כמ"ש מ"מ מביא קרא דכאן דע"כ נכלל בו רבוי כדמוכח בויקרא, כן ס"ל לרמב"ן, אבל התוס' דשם ס"ל דכל הוה ג"כ יתור גמור ומש"ה כתבו שם דיש לפרשו כמו דאיתא בת"כ למעט חלב הדפנות והרמב"ן לא נחית כאן לההיא דת"כ, נמצא דאין בשני המקומות אלא יתור אחד דכפל בפרשת ויקרא, ועיין אחר זה בסמוך:
פסוק יד:תשרף באש, לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ועוד יש אחת אצל עגל בן בקר גבי אהרן בריש שמיני ושם פירש"י אלא זו ושל מילואים וא"כ היה לרש"י לכתוב גם כאן אלא זו ושל אהרן, ונראה הטעם דרש"י לפי שאלו שניהם היו הוראת שעה שנגזרו לפי השעה ושניהם לא היו בשעה אחת ע"כ כאן לא הביא אלא הוראה דשעה ההיא והשני לא היתה עדיין משא"כ בפרשת שמיני שכבר היו שניהם. והרא"ם וג"א דחקו לתרץ זה ואין צורך כי אין כאן קושיא:
פסוק ל:ילבשם הכהן, אשר יקום מבניו תחתיו כו', צריך להבין דברי רש"י בזה, חדא במה שהיפך והקדים מבניו לתחתיו, תו במה שהקדים לפרש אשר יבוא אל אהל מועד קודם תחתיו מבניו, תו במ"ש מכאן ראייה שכל כהן לשון פועל כי מה כוונתו. ובג"א כתב דאל"כ לא שייך לומר הכהן תחתיו בשלמא אי פירוש הכהן הוה לשון עובד שפיר נכתב שבעת מים ילבשם העובד תחתיו, אבל אם לשון כהן מלשון גדולה כמו כהן און כהן מדין לא יתכן, שלא היה למלת תחתיו דביקות, שא"ל שילבש הבגדים תחת אביו דזה לא שייך לומר כי אלו שבעת ימים לא היו רק למלא ידיו ולא היה לובש אותן שבעת ימים תחת אביו, אבל אם מלת כהן לשון עובד הוא דבוק אל מלת תחתיו, ולפיכך, נגון, תביר נמשך אל מלת תחתיו עכ"ל ואומר אני דבודאי דברים אלו כתב הרב בילדותו כי לא דק בהם. דמ"ש לפרש דברי רש"י במ"ש נגון תביר נמשך לפניו היינו שכהן נמשך אל תחתיו זה ודאי נגד האמת דפירוש לפניו היינו אל מה שנכתב לפני אותה תיבה לא למ"ש אחריה כמו בפסוק וכי ישאל איש דאמרינן בפרק השואל (דף צ"ה) דמקרא נדרש לפניו והיינו למ"ש קודם לו. גם מ"ש רש"י נגון תביר כו' היינו דאדרבה התביר מורה ששה יש פירוד למלה זו מן מלה של תחתיו דאל"כ היה לו לינקד שם מרכא טפחא כדרך לפני האתנחתא של מבניו, גם מה שגורס ברש"י פועל עובד אין נראה גירסא זו דא"כ אין פירוש למ"ש רש"י ממש מהו ממשות זו. ונראה דאדרבה רש"י נזהר מדרך זה. ועיקר כוונתו דלא נפרש דמלת כהן הוא דבוק למה שאחריו דהיינו שעובד תחתיו של ראשון דלפי זה פירושו של כהן משרת ונמצא שהוא משותף לדבר אחר הנזכר אחר זה דהא צריך אתה לומר למי הוא משרת או מה הוא משרת באיזה עסק, ע"כ שייך מלת כהן למלת תחתיו דהוה כמו עובד תחתיו וכאן אי אפשר לומר כן, א"כ יהיה פירושו של הענין כאן שבעת ימים ילבש אותו הכהן ועושה עבודה (ובל"א דער דא דינט) תחתיו של הראשון, וא"כ אפי' אם הראשון חי רק שאירעבו פסול ובא אחר תחתיו ועובד העבודה חייב שילבש שבעת בגדים תחילה וזה ודאי אינו כדמשמע פשוט תחילת מס' יומא שאמר מתקנין לו כהן אחר כו', אבל אין שם לבישת הבגדים, ממילא תלוי לבישת בגדים בעבודת הכהן, ע"כ פירש"י דאינו כן אלא הכהן דכאן היינו כשיקום להיות כהן ואינו מקושר לתחתיו והוה כאילו כתיב הכהן מבניו דפירושו שאחד מבניו, יקום להתמנות להיות כ"ג, וקשה ע"ז דהא ע"כ אעבודה קאי מדכתיב אחר זה אשר יבא כו' לשרת בקודש משמע דההיא שעתא ישרת בקדש, וע"ז כתב רש"י דפירוש אשר יבא הוא לסימן על הכהן המוכן ליכנס לפני ולפנים דהיינו כ"ג אח"כ מקשה תחתיו מבניו למה לי תחתיו דודאי יהיה תחתיו דהא אין שני כהנים גדולים בזמן אחד ומתרץ דבא להורות דבנו קודם לאחר אח"כ כתב דמכאן שנאמר הכהן תחתיו מבניו וכבר פירש דתחתיו אין לו חבור עם הכהן אלא כאילו כתיב הכהן מבניו וא"כ הוה הכהן לשון פועל עומד כלומר עומד במקומו ואינו דבוק לאחריו (ובל"א דער דא איז איין דינער והא דנקט לשון פועל שלשון זה הוא לשון המדקדקים לכנות כל מקור בלשון פועל והאי לשון פועל עומד הוא נזכר הרבה בספרי דקדוק, וע"כ אמר עומד ממש שאין לו דביקות כלל בכל מקום ואע"פ שנכתב בפני עצמו מ"מ הו"א שיש לו דביקות אלא שנחסרה תיבה אחת כמ"ש רש"י בריש התורה בראשית יש לו דביקות על כל אלא שנחסרה תיבת כל, ה"נ כאן הו"א דמכ"מ הוי תיבת כהן דבוק לשום ענין קמ"ל דהוה עומד ממש בלי שום דביקות כמו כאן שאין לו דביקות לשום דבר דתחתיו לא קאי כלל על הכהן, וע"ז אמר רש"י שיש ניגון תביר בחיבת הכהן להורות שהוא נמשך לפניו ולא לאחריו לתיבת תחתיו דכן מורה הניגון של תביר שיש שם הפסקה ולא מירכא טפחא שהוא מורה על דבקות לתיבה שאחריה. כנ"ל בענין זה. (ועיין עוד בפרשת צו פסוק הכהן המשיח תחתיו מבניו):
פסוק לג:אשר כפר בהם, להם כל זרות ותיעוב כאילו אמר אשר בהם כופר להם כל זרות ותיעוב שפירושו ע"י איל הזה והלחם כיפר לאהרן ובניו כל זרות ותיעוב אשר עשה דאל"כ אשר כופר בהם מיבעי ליה:
פסוק לג:לקדש אותם, שע"י המילואים הללו כו'. פירוש דאין הקדושה מחמת האכילה אלא האכילה מחנכת שיקבלו אח"כ קדושת הכהונה:
פסוק לג:כי קדש הם כו' ומכאן אזהרה כו'. דאל"כ אין צורך להטעם כי קודש הוא אלא דמלמד על שאר קדשי קדשים:
פסוק לו:על הכפורים כו' דבר גזל במלאכת המשכן. בת"כ כתב בלשון זה כפרה זו שאמר משה בשעה שצוה אדון העולם להתנדב בדבר המקדש דחקו ישראל איש את אחיו והביאו שלא בטובתם תהא כפרה זו שלא יתנדב אדם גזל למקדש וכה"א שונא גזל בעולה עכ"ל. נראה שמתרץ בזה דמהיכא תיתי שיביא גזל למשכן דאם כוונתו לעשות מצוה היאך יעשה עבירה ע"כ אמר שהיה דוחק גדול שיביא כל אחד ואחד, ויש חשש שמא מתוך הבושה ישתדל איזה אדם להביא מן הגזל אף שאין רצונו לעשות עבירה מ"מ הבושה דחקתו, וזה שאמר שלא בטובתו:
פסוק מ:ועשרון סלת, עשירית האיפה. שהאיפה ג' סאין וסאה ו' קבין והקב ד' לוגין והלוג ו' ביצים נמצא האיפה תל"ב ביצים והעשירית מ"ג ביצים וב' עשיריות הביצה שהם חומש ביצה: