עבודה - צורך גבוה
פרק כט עיקר עניינו בקידוש הכהנים כדי שיוכלו לכהן במשכן. הפרק חותם בהודעה שה' הוציא את בני ישראל ממצרים כדי לשכון בתוכם: "וידעו כי אני ה' אלוקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם" (שמות כט, מו). והעיר שם הרמב"ן, "יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט, ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיה מט, ג), ואמר יהושע 'ומה תעשה לשמך הגדול' (יהושע ז, ט)".
הרמב"ן מבהיר, שאף שהמחשבה השטחית אומרת שהשכינה היא לצורכם של ישראל, לשמרם ולהצילם - סוד הדבר, שהוא צורך גבוה, היינו שמציאותנו בעולם ועבודתנו היא לצורכו, לצורך גבוה, להגשמת התכנית האלוקית שבבריאה. ומקורו בירושלמי:
שיתף הקב"ה שמו בישראל (ישר א-ל). משל למלך שהיה לו פלטרין (ארמון) ומפתח קטן. קשר המפתח בשלשלת כדי שלא תאבד. אמר הקב"ה, אם אני מניח את בניי, הרי הם אבודים בין האומות, אלא הריני משתף שמי בהם, שאל"כ "וישמעו הכנעני וכל ישבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז, ט).
וביאר המהר"ל שהעוה"ז הוא הפלטרין של המלך, וישראל הם המפתח הקטן; ואם יאבד המפתח, לא תהיה לרבש"ע דריסת רגל בעולמו, והרי הוא כבנין סגור. לכן צריך הקב"ה לשמור עלינו, וזה מעניינו, כיוון שאין עוד עם בעולם המוכן לסייע לו בתוכניותיו, והוא זקוק לנו לא פחות ממה שאנו זקוקים לו (נצח ישראל פ"י). ובפרשת האזינו הוסיף הרמב"ן: שבלעדינו "תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה" (דברים לב, כו). וכשהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, לא אותנו בלבד הוציא משם, אלא כביכול את עצמו גאל משם. וכך דרשו חז"ל את הפסוק "מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלוקיו" (שמואל ב ז, כג), "רבי עקיבא אומר אילולי הדבר כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול אמרו ישראל לפני המקום - עצמך פדית" (ילקוט שמעוני שמות רמז רי). ועוד דרשו, "אתם עדי נאם ה'... ואני א-ל" (ישעיהו מג, י-יב), "כשאתם עדי אני א-ל, וכשאין אתם עדי כביכול איני א-ל" (ילקוט שמעוני, ישעיהו רמז תנה).
וזה ההסבר של כל הביטויים שבמקרא "ואראהו בישועתי" (תהילים צא, טז),"אגילה בישועתך" (שם ט, טו) וכדומה, שאין הכוונה רק שאנו רואים ושמחים בישועה שהקב"ה מושיע אותנו, אלא אף זו שאנו שמחים בישועתך - בישועה שאתה הנושע. "אמר ר' אבהו: זה אחד מחמשה מקראות הקשין (שמלמדים אותנו) שישועתן של ישראל היא ישועתו של הקב"ה (מדרש שוחר טוב, תהילים ט, ד"ה "חנני"). וכן "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא" (זכריה ט, ט). "ומושיע אין כתיב כאן, אלא ונושע הוא - שלך ושלנו הגאולה (ילקוט שמעוני, זכריה רמז תקעז).
וכך דרשו חז"ל במדרש תנחומא בפרשתנו: "ואתה תצוה... להעלת נר תמיד" (שמות כז, כ), "זהו שאמר הכתוב 'תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסף' (איוב יד, טו). "ואין תכסוף אלא לשון תאוה... שאתה מתאוה למעשה ידיך, אתה סובל את כל העולם דכתיב 'אני עשיתי אני אשא אני אסבול' (ישעיה מו, ד), ואתה מצווה את בני קהת להיות נושאין כבודך שנאמר 'ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עליהם' (במדבר ז, ט), הוי למעשה ידיך תכסוף. אתה זן את כל העולם ואתה מצווה אותן להקריב את קרבני לחמי. אתה מאיר לכל העולם ואתה מצוה להעלות נר תמיד וכו'" (פרשת תצוה, סימן ב).
ולכן אמרו "נתאוה (הקב"ה) שיהא לו דירה בתחתונים" (תנחומא נשא, סימן טז), ואמנם תחילה התהלך ה' בגן עדן, אלא שגרמו החטאים ונסתלקה שכינה לעליונים (בראשית רבה יט, יג). עתה, עם הוצאתן של ישראל ממצרים, הולכת המטרה ומתגשמת, "אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם" (שמות כט, מו), על מנת שאשכון בתוכם ואגשים את תכניתי, ואוכל לקרא עליהם "ישראל אשר בך אתפאר", משום שהן היחידים מבין האומות המוכנים לעמול לצורך גבוה.
ובדומה דרשו חז"ל את הפסוק "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" (בראשית ב, ה), "כל שיחתן של בריות אינה אלא על הארץ, עבדת ארעא, לא עבדת (עשתה הארץ פירות, לא עשתה). וכל תפלתן של בריות אינה אלא על הארץ. כל תפילתן של ישראל אינו אלא על בית המקדש. מרי יתבני בית מקדשא, מרי מתי יתבני בית מקדשא" (בראשית רבה יג, ב). חז"ל נתנו שתי משמעויות לשיח השדה: שיח לשון שיחה, אך גם לשון תפילה, "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד, סג). דיבורם של אומות העולם אינה אלא על ההצלחה הכלכלית; "שיח השדה" הוא שיח על ענייני השדה. אך שיח השדה של ישראל הוא תפילה על בניין ביהמ"ק וגילוי כבוד ה' בעולם.