א הֵן־תֹּחַלְתּ֥וֹ נִכְזָ֑בָה הֲגַ֖ם אֶל־מַרְאָ֣יו יֻטָֽל׃ ב לֹֽא־אַ֭כְזָר כִּ֣י יְעוּרֶ֑נּוּ וּמִ֥י ה֝֗וּא לְפָנַ֥י יִתְיַצָּֽב׃ ג מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּ֑ם תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמַ֣יִם לִי־הֽוּא׃ ד לא־(לֽוֹ־)אַחֲרִ֥ישׁ בַּדָּ֑יו וּדְבַר־גְּ֝בוּר֗וֹת וְחִ֣ין עֶרְכּֽוֹ׃ ה מִֽי־גִ֭לָּה פְּנֵ֣י לְבוּשׁ֑וֹ בְּכֶ֥פֶל רִ֝סְנ֗וֹ מִ֣י יָבֽוֹא׃ ו דַּלְתֵ֣י פָ֭נָיו מִ֣י פִתֵּ֑חַ סְבִיב֖וֹת שִׁנָּ֣יו אֵימָֽה׃ ז גַּ֭אֲוָה אֲפִיקֵ֣י מָֽגִנִּ֑ים סָ֝ג֗וּר חוֹתָ֥ם צָֽר׃ ח אֶחָ֣ד בְּאֶחָ֣ד יִגַּ֑שׁוּ וְ֝ר֗וּחַ לֹא־יָב֥וֹא בֵֽינֵיהֶֽם׃ ט אִישׁ־בְּאָחִ֥יהוּ יְדֻבָּ֑קוּ יִ֝תְלַכְּד֗וּ וְלֹ֣א יִתְפָּרָֽדוּ׃ י עֲ‍ֽ֭טִישֹׁתָיו תָּ֣הֶל א֑וֹר וְ֝עֵינָ֗יו כְּעַפְעַפֵּי־שָֽׁחַר׃ יא מִ֭פִּיו לַפִּידִ֣ים יַהֲלֹ֑כוּ כִּיד֥וֹדֵי אֵ֝֗שׁ יִתְמַלָּֽטוּ׃ יב מִ֭נְּחִירָיו יֵצֵ֣א עָשָׁ֑ן כְּד֖וּד נָפ֣וּחַ וְאַגְמֹֽן׃ יג נַ֭פְשׁוֹ גֶּחָלִ֣ים תְּלַהֵ֑ט וְ֝לַ֗הַב מִפִּ֥יו יֵצֵֽא׃ יד בְּֽ֭צַוָּארוֹ יָלִ֣ין עֹ֑ז וּ֝לְפָנָ֗יו תָּד֥וּץ דְּאָבָֽה׃ טו מַפְּלֵ֣י בְשָׂר֣וֹ דָבֵ֑קוּ יָצ֥וּק עָ֝לָ֗יו בַּל־יִמּֽוֹט׃ טז לִ֭בּוֹ יָצ֣וּק כְּמוֹ־אָ֑בֶן וְ֝יָצ֗וּק כְּפֶ֣לַח תַּחְתִּֽית׃ יז מִ֭שֵּׂתוֹ יָג֣וּרוּ אֵלִ֑ים מִ֝שְּׁבָרִ֗ים יִתְחַטָּֽאוּ׃ יח מַשִּׂיגֵ֣הוּ חֶ֭רֶב בְּלִ֣י תָק֑וּם חֲנִ֖ית מַסָּ֣ע וְשִׁרְיָֽה׃ יט יַחְשֹׁ֣ב לְתֶ֣בֶן בַּרְזֶ֑ל לְעֵ֖ץ רִקָּב֣וֹן נְחוּשָֽׁה׃ כ לֹֽא־יַבְרִיחֶ֥נּוּ בֶן־קָ֑שֶׁת לְ֝קַ֗שׁ נֶהְפְּכוּ־ל֥וֹ אַבְנֵי־קָֽלַע׃ כא כְּ֭קַשׁ נֶחְשְׁב֣וּ תוֹתָ֑ח וְ֝יִשְׂחַ֗ק לְרַ֣עַשׁ כִּידֽוֹן׃ כב תַּ֭חְתָּיו חַדּ֣וּדֵי חָ֑רֶשׂ יִרְפַּ֖ד חָר֣וּץ עֲלֵי־טִֽיט׃ כג יַרְתִּ֣יחַ כַּסִּ֣יר מְצוּלָ֑ה יָ֝֗ם יָשִׂ֥ים כַּמֶּרְקָחָֽה׃ כד אַ֭חֲרָיו יָאִ֣יר נָתִ֑יב יַחְשֹׁ֖ב תְּה֣וֹם לְשֵׂיבָֽה׃ כה אֵֽין־עַל־עָפָ֥ר מָשְׁל֑וֹ הֶ֝עָשׂ֗וּ לִבְלִי־חָֽת׃ כו אֵֽת־כָּל־גָּבֹ֥הַּ יִרְאֶ֑ה ה֝֗וּא מֶ֣לֶךְ עַל־כָּל־בְּנֵי־שָֽׁחַץ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רמב"ן

רמב״ן

פסוק א:
הן תוחלתו נכזבה, תוחלת המשים עליו כפו נכזבה כי לא ינצל לעולם:
פסוק א:
הגם אל מראיו יוטל, יאמר הנה תוחלת הקרוב אליו נכזבה, ואיך יוטל לויתן לארץ אל המראים אותו לקוניו כאשר יעשו הדגים, והחכם רבי אברהם ז"ל פירש כי ממראהו בלבד יפול האדם ויוטל לארץ. ותמה הגם, כאומר הגם אל מראיו יוטל הרואה ויפול לארץ, וינצל בשום עליו כפו:
פסוק ב:
לא אכזר כי יעורנו, ואין אכזר שיעורנו, כי הוא אומר לכל הנבראים, מי הוא לפני יתיצב, להלחם בי:
פסוק ג:
מי הקדימני ואשלם, כדברי המנצחים שאומר מי שינצחני אתן לו כל מה שיגזור עלי, ויש יכולת בידי לעשות ככה, כי תחת כל השמים לי, כי אין גבור כמוני אשר ימלט שלו מידי:
פסוק ד:
לא אחריש מלספר בדיו וכזביו אם ינצחני, ולא אחריש דבר גבורתו וחין ערך המלחמה אשר ערך עמי, אם ינצחני. זה כתב רבי אברהם ז"ל. והמפרשים אמרו כאלו הם דברי לויתן שאין מתיצב לפניו ולא הקדימו אדם לעשות טובה ולא ישלם. והענין כי לפני לויתן לא יוכל איש לערוך מלחמה, אף שיתיצב לפני בוראו. ואיננו קשור יפה, ואף כי בתוך ספור דבר לויתן יבא זה. ועל דעתי כי הם דברי האל כי רחוק הוא שידבר לויתן עתה בשני הפסוקים האלה בלבד, אבל יאמר כי לא אכזר שיעורנו ללויתן, מי הוא לפני יתיצב לאמר אלי אני אעורר אותו אם תתן לי כזה וכזה, או מי הקדים לערוך עמו מלחמה טרם דברי זה, כי גם כן אשלם לו שכרו ואעשירנו עושר גדול, כי תחת כל השמים לי הוא ובידי להעשיר ולתת מתת כאשר ארצה, וגם אגיד תחת כל השמים בדיו וגבורתו וחין ערך מלחמתו שנצח את לויתן:
פסוק ה:
מי גלה פני לבושו, ואגיד עליו, והלבוש הוא הים המכסה עליו:
פסוק ה:
ומי יבוא, בכפל הרסן אשר ימשכו בו להוציאו ממקומו:
פסוק ו:
דלתי פניו, הם לחייו מי פתח אותם, כי סביב שיניו יש אימה ופחד לכל רואה:
פסוק ז:
גאוה אפיקי מגינים, כי יש לו גאות בחוזק מגיניו, הם קשקשותיו שהם סגורים מדובקים זה בזה, כחותם צר, שאין ביניהם רוח:
פסוק י:
עטישותיו תהל אור, כי יתעטש יתפזרו המים, או יוציא ראשו ויהל האור, כי עיניו כעפעפי השחר, גדולים ומאירים:
פסוק יג:
נפשו גחלים תלהט, הרוח היוצא מן האף תקרא נפש:
פסוק טו:
מפלי בשרו, כפלי בשרו הנופלים זה על זה מרוב השומן, וכמוהו ומפל בר נשביר, והבשר הוא חזק עליו ולא ימוט:
פסוק טז:
יצוק, והיית מוצק, חזק, ולבו חזק כמו אבן ופלח הרחים התחתונים שהיא תקפה, או כולם לשון ויצקת.
פסוק יז:
משתו, חסר אל"ף משאתו, כאשר יתנשא בים, יגורו ויפחדו הגבורים. ומן השברים והגלים אשר הוא עושה בהנשאו יהיו חטאים, ואם
פסוק יח:
משיגהו חרב בלי תקום, עליו, כי לא יתקע בגופו, ולא חנית מסע, אשר יסע האדם מידו עליו. והתרגום אמר: מורניתא וקלעא כמטלא אבנא ושירינא. יאמר כי לא תקום בו ולא תזיקנו חנית ואבן שלימה מסע ולא שריה, והוא מין ממיני הנשק, ודעת רבים שהוא שריון. והטעם כי לבוש השריון לא יקום ולא יעמד עליו:
פסוק כ:
לא יבריחנו בן קשת, הוא בעל הקשת המורה חצים, והתרגום אמר: גירא דקשתא, הוא החץ:
פסוק כא:
תותח, פתר אותו בתרגום נרגיא, והוא המעצד:
פסוק כא:
לרעש כידון, לכידון העושה רעש בהיותו נזרק מיד אדם בעל כח:
פסוק כב:
תחתיו, יש חרשים מחודדים, והוא ירפד חרוץ, והמחתך שבהם על הטיט וירפד יצועו ומשכבו עליהם כאשר ישכב אדם על רפידתו, כי לחוזק בשרו ועורו לא ירגיש לחדודים:
פסוק כב:
חרוץ, כמו למורג חרוץ חדש:
פסוק כג:
ירתיח כסיר מצולה, מחום הלהב והלפידים אשר מפיו יצאו בכח שוטו בים:
פסוק כד:
אחריו יאיר נתיב, הוא הנותן בים נתיב נראה:
פסוק כד:
יחשב תהום לשיבה, יחשוב את התהום ויניח אותו בלבו לעת זקנה, כי יאריך בו ימים רבים מאד בתקף עצמותיו וגופו הבריא והחזק. ור' אברהם ז"ל פירש כי יחשוב התהום ויעשנו לבן כשער השיבה, והטעם כפול. ואיננו נכון:
פסוק כה:
אין על עפר משלו, יאמר כי אין ביבשה נמשל לו בחוזק ובתוקף, והוא העשו לבלי חת, מכל הנבראים ביבשה או בים. הודיעו את איוב כי הים שהוא מקום נכסה, והנבראים בו ראוים להיותם חלושים בהבראם מלחות המים, ועומדם בתוכם ולא יאכלו דברים חזקים וראוים לתת כח בתולדת, יש בו יותר מכל הנבראים ביבשה עם עצמם וכחם וגבורתם. ואשר ספר על בהמות, להודיעו כי האל עשה את הים ואת היבשה וכל אשר בם, ובמקום החלש ברא החוזק הגדול כי לא בטבע בלבד נבראו ונעשו. והתרגום אמר: לית על ארעא שולטניה. יאמר כי בים יש לו ממשלה לא ביבשה, וכן כתב ר' אברהם ז"ל, והנכון מה שפירשתי:
פסוק כו:
את כל גבוה יראה, מרוב ארכו כשיגביה ראשו על המים:
פסוק כו:
והוא מלך על כל בני שחץ, הנולדים בים, כך פי' החכם, וכן אמר התרגום: על כל בני כוורי. והנכון בעיני כי יאמר את כל גבוה, בקומו או בכח, יראה למטה ממנו כי הוא בעיניו מלך על כל גאוה וגסות הרוח, וכן לא הדריכוהו בני שחץ, בספר הזה, בעלי הגאוה והגבורה בחיות, והוא מלשון חז"ל אנשי שחץ היו:
פסוק כו:
והנה השלים האלהים מענהו כאשר רצה להודיעו את איוב מנפלאותיו בשפלים, ואז ענה איוב: