א הֵן־תֹּחַלְתּ֥וֹ נִכְזָ֑בָה הֲגַ֖ם אֶל־מַרְאָ֣יו יֻטָֽל׃ ב לֹֽא־אַ֭כְזָר כִּ֣י יְעוּרֶ֑נּוּ וּמִ֥י ה֝֗וּא לְפָנַ֥י יִתְיַצָּֽב׃ ג מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּ֑ם תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמַ֣יִם לִי־הֽוּא׃ ד לא־(לֽוֹ־)אַחֲרִ֥ישׁ בַּדָּ֑יו וּדְבַר־גְּ֝בוּר֗וֹת וְחִ֣ין עֶרְכּֽוֹ׃ ה מִֽי־גִ֭לָּה פְּנֵ֣י לְבוּשׁ֑וֹ בְּכֶ֥פֶל רִ֝סְנ֗וֹ מִ֣י יָבֽוֹא׃ ו דַּלְתֵ֣י פָ֭נָיו מִ֣י פִתֵּ֑חַ סְבִיב֖וֹת שִׁנָּ֣יו אֵימָֽה׃ ז גַּ֭אֲוָה אֲפִיקֵ֣י מָֽגִנִּ֑ים סָ֝ג֗וּר חוֹתָ֥ם צָֽר׃ ח אֶחָ֣ד בְּאֶחָ֣ד יִגַּ֑שׁוּ וְ֝ר֗וּחַ לֹא־יָב֥וֹא בֵֽינֵיהֶֽם׃ ט אִישׁ־בְּאָחִ֥יהוּ יְדֻבָּ֑קוּ יִ֝תְלַכְּד֗וּ וְלֹ֣א יִתְפָּרָֽדוּ׃ י עֲ‍ֽ֭טִישֹׁתָיו תָּ֣הֶל א֑וֹר וְ֝עֵינָ֗יו כְּעַפְעַפֵּי־שָֽׁחַר׃ יא מִ֭פִּיו לַפִּידִ֣ים יַהֲלֹ֑כוּ כִּיד֥וֹדֵי אֵ֝֗שׁ יִתְמַלָּֽטוּ׃ יב מִ֭נְּחִירָיו יֵצֵ֣א עָשָׁ֑ן כְּד֖וּד נָפ֣וּחַ וְאַגְמֹֽן׃ יג נַ֭פְשׁוֹ גֶּחָלִ֣ים תְּלַהֵ֑ט וְ֝לַ֗הַב מִפִּ֥יו יֵצֵֽא׃ יד בְּֽ֭צַוָּארוֹ יָלִ֣ין עֹ֑ז וּ֝לְפָנָ֗יו תָּד֥וּץ דְּאָבָֽה׃ טו מַפְּלֵ֣י בְשָׂר֣וֹ דָבֵ֑קוּ יָצ֥וּק עָ֝לָ֗יו בַּל־יִמּֽוֹט׃ טז לִ֭בּוֹ יָצ֣וּק כְּמוֹ־אָ֑בֶן וְ֝יָצ֗וּק כְּפֶ֣לַח תַּחְתִּֽית׃ יז מִ֭שֵּׂתוֹ יָג֣וּרוּ אֵלִ֑ים מִ֝שְּׁבָרִ֗ים יִתְחַטָּֽאוּ׃ יח מַשִּׂיגֵ֣הוּ חֶ֭רֶב בְּלִ֣י תָק֑וּם חֲנִ֖ית מַסָּ֣ע וְשִׁרְיָֽה׃ יט יַחְשֹׁ֣ב לְתֶ֣בֶן בַּרְזֶ֑ל לְעֵ֖ץ רִקָּב֣וֹן נְחוּשָֽׁה׃ כ לֹֽא־יַבְרִיחֶ֥נּוּ בֶן־קָ֑שֶׁת לְ֝קַ֗שׁ נֶהְפְּכוּ־ל֥וֹ אַבְנֵי־קָֽלַע׃ כא כְּ֭קַשׁ נֶחְשְׁב֣וּ תוֹתָ֑ח וְ֝יִשְׂחַ֗ק לְרַ֣עַשׁ כִּידֽוֹן׃ כב תַּ֭חְתָּיו חַדּ֣וּדֵי חָ֑רֶשׂ יִרְפַּ֖ד חָר֣וּץ עֲלֵי־טִֽיט׃ כג יַרְתִּ֣יחַ כַּסִּ֣יר מְצוּלָ֑ה יָ֝֗ם יָשִׂ֥ים כַּמֶּרְקָחָֽה׃ כד אַ֭חֲרָיו יָאִ֣יר נָתִ֑יב יַחְשֹׁ֖ב תְּה֣וֹם לְשֵׂיבָֽה׃ כה אֵֽין־עַל־עָפָ֥ר מָשְׁל֑וֹ הֶ֝עָשׂ֗וּ לִבְלִי־חָֽת׃ כו אֵֽת־כָּל־גָּבֹ֥הַּ יִרְאֶ֑ה ה֝֗וּא מֶ֣לֶךְ עַל־כָּל־בְּנֵי־שָֽׁחַץ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

חלקת מחוקק

אלשיך

פסוק א:
הן תוחלתו כו'. ידוע מרז"ל כי אותיות הן אין להם זוג. ונבא אל הענין אמרו רז"ל שהקדוש ברוך הוא סירס את הזכר וצנן את הנקבה באופן שהוא בלי זוג וזה אמר הן כלומר כאותיות הן שאין להם זוג כך הוא ואין לו תוחלת להזדווג והוליד כי תוחלתו נכזבה ולמה זה הלא הוא כי לא מלבד על ידי מלחמת גבורתו כי גם אל מראיו המבינו אל מראיו בלבד יוטל ממצבו כי אימה ורעד יבא בו:
פסוק ב:
לא שהוא אכזר כי יעורנו את הנצב לפניו רק גם בהיותו בתומו יוטל המביט במראיו ומעתה אומר הוא יתברך שא נא קל וחומר אם לפני אחד מבריותי אשר בעולם הזה אין מי שיתיצב לפניו ומי הוא לפני יתיצב כלומר ואיך איוב ערבת אלי לבך להתיצב בדין עמי:
פסוק ג:
ואם הוא על כי עבדתני מי הקדימני כמו שאמרו ז"ל מי עשה לי מצוה שלא הקדמתי לו תחלה מי מל בנו שלא נתתי לו בן תחלה ועל דרך זה שאר המצות ואשלם כי אפילו בעולם הגשמי שהוא תחת כל השמים לי הוא כי אני בראתיו באופן שאת כלם הקדמתי כי עשיתים וזהו תחת כל השמים לי הוא:
פסוק ד:
לא אחריש כו'. הנה לפניו יתברך כל הברואים וגבורתם כאין אמר ראה מה גדלו עניני לויתן שאני מחשיבם לספרם כי הנה לא אחריש בדיו הם אבריו כד"א בדי עורו וכן דבר גבורות חין ערכו:
פסוק ז:
גאוה כו'. יוכל להתגאות שיש לו אפיקי מגינים להגין על עורו הן הקשקשים שהוא סגור בתוכם כחותם צר:
פסוק ח:
אחד באחד יגשו הוא מגן במגן כלומר קשקשת בחברתה יגשו וריוח לא יבא ביניהם:
פסוק ח:
(ז) או יאמר כשמגביה קשקשותיו כשהתעורר ללכת אנה ואנה וזהו גאוה שמגביה חזקי מגינים הן קשקשותיו אז שהיה נראה שהיה ריוח בין זו לזו עם כל זה הוא חותם צר:
פסוק ט:
כי אחד באחד מהמגינים יגשו באופן כי רוח לא יבא ביניהם כי איש באחיהו ידובקו:
פסוק י:
עטישותיו כו'. הנה רבים תמהו איך נועד לויתן לסעודת צדיקים והוא דג מן הדגים על כן אחשוב כי בא הוא יתברך להודיע כי אין איכותו כדג מדגי הים כי אם כדבר רוחני שהאוכל ממנו הוא כאוכל מפירות עצי ה' שבגן עדן של מטה שנאמר לאדם מכל עץ הגן אכול תאכל שהן ב' אכילות אכילה ממשי מעין העולם הזה ובה רוחניות שפע קדושה מעין מה שהוא דוגמתו בקדושה עליונה שעל ידי אכילתן יטעם טעם אורות דוגמתן של מעלה ומתערה עליו רוח ממרום כמפורסם אצלנו בס"ד ועל דרך זה הוא לויתן שהוא בריה משותפת מהקדושה העליונה מעין פירות גן עדן של מטה שהאוכל ממנו טועם מהמתייחס ללויתן עליון שבקדושה כנודע מספר הזוהר שיש למעלה מה שמתואר בשם זה ולמה שאוכלי הסעודה ההיא הם בגוף ונפש על כן מאכילים אותם דבר ממשי מאיכות רוחני קדוש שבפנימיות למען יחד גוף ונפש יהנו ויטעמו מעין הקדושה העליונה למען שאחר זאת עוד יוסיפו להיות הולכים ומקבלים אור הקדושה העליונה בלי לבוש והוראת כל זה מפסוקים אלו כי אלו היה דג כאחד מן הדגים איך עטישותיו תהל אור וכו':
פסוק יא:
ואיך מפיו לפידים יהלוכו וכו' ואיך מנחיריו יצא עשן כו':
פסוק יג:
ונפשו אינה כנפש דג כי אם כנפש אדם מעין אש עליונה שהיא אש אוכלה אש כי נפשו גחלים תלהט והראיה כי ולהב מפיו יצא:
פסוק יד:
ומה שיהנו כל נפשות ישראל צדיקים הוא כי כאשר בנפשות ישראל יש שהיא מבחינת חסד ורחמים ויש מבחינת דין כן הוא יש בו מב' הבחינות כי הנה בצוארו ילין עוז הוא ששורה בו בחינת עוז ודין עליון ולפני ורחמים ושמחה וזהו תדוץ דאבה:
פסוק טו:
והראיה כי גם גופו זך מעין הנפש הרוחניית כי הלא לא יקרנו אסון מות כי הלא מפלי בשרו דבקו בנפשו הנז' אשר לא יתפרדו ממנה לעולם וזהו יצוק עליו כו' כי על כן מה שיצוק עליו הוא הנפש שיצוק עליו מלמעלה הוא יתברך בל ימוט ממנו לעולם כי כל רוחניותו גם הוא:
פסוק טז:
לבו יצוק ויתחזק כמו אבן ואפילו יעברו עליו תוקף צרות כמו שתקיף העליונה אין התחתונה מתנועעת וזהו ויצוק כפלח תחתית:
פסוק יז:
ומשתו מראות גאותו יגורו אלים ולא ימותו אך משברים שיראו שהוא מתריס נגדם יתחטאו ויתפקרו מן העולם:
פסוק יח:
משיגהו וכו'. מי שמשיגהו חרב להכות בו בלי תקום החרב עליו כי ירפו ידיו מלהקימה מאימתו שתפול עליו או חנית מסע ושריה:
פסוק כב:
תחתיו וכו'. אם תחתיו ימצאו חדודי חרש הנטבעים ומשתברים בים בטבוע אניות וירגיש צער בחדודי חרשים מה יעשה ירפד רפידת זהב עלי טיט:
פסוק כג:
ואיך יעשה כן הלא הוא כי ירתיח כסיר מצולה בהבל פיו ועל ידי הרתיחה העצומה ים ישים כמרקחה כי כרוקח מרקחת שעל ידי האור מתיך על האור כל סמניה ניתכים ונעשים מרקחת כך על ידי אור הבלו ירתיח הים כסיר שמרתיחים למרקחת ונעשו כל מתכות שבים על ידי מה שניתכים כמרקחת פרושה על הטיט נמצא רפידת חרוץ שהוא זהב עלי טיט:
פסוק כד:
אחריו כו'. אמר כשהולך ממקום למקום נשאר במקום שנסע משם בלכתו אור שיאיר הנתיב כ"כ אור פרוש עלי נתיב התהום שמלבניות האורה נראה תהום כשיבה לבנה כזקן בעל שיבה והוא מהאמור כי גם הוא מעין רוחניות כמדובר:
פסוק כה:
ואל תאמר אם כל כך גדולתו וממשלתו למה הוא בים תוך המים כדג מן הדגים דע כי מה שאין על עפר משלו כי אם תוך הים הוא העשו כך הוא לבלי את שהוא בל תפול חתיתו על כל שוכני ארץ וזהו העשו לבלי חק:
פסוק כו:
אך גדול כבודו ומעין רוחניות עד גדר שכל גבוה יראה כי הלא הוא מלך על כל בני שחץ באיכות תחלת המעוז: