פסוק א:ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר, הגיע איוב עתה למעלת הנבואה, יען כי היה תם וישר ירא אלהים וסור מרע והוכח על נסיון, ואף ע"פ שחטא בהסתפקו במשפט מאין חכמה, הועיל אותו הנסיון לקרבו אל האלהים, כי קבל עליו דבר אליהוא וראה כי הם מספיקים לשאלתו, והנה הוא עתה ירא אלהים וצדיק תמים. וענין מן הסערה, כי לא נפתחו לו השמים וראה מראות אלהים על בריו, כגון שיראה השם יושב על כסאו, או מלאך דובר בו, רק שמע סערה גדולה והשיג מה שישיגו הנביאים ראשונה בראשית החזון, כמו שנאמר ביחזקאל תחלה, וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, וכן באליהו תחלה נאמר שם והנה השם עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים, ואחר הרוח רעש, ואחר הרעש אש, ואחרי כן ישיגו הנבואה. וגם כן ראיה מוכרחת על הענין ביחזקאל, אחר הרוח ענן גדול, הוא הרעש, ואחרי כן אש מתלקחת. ואיוב השיג ראשית החזון, וממנו יצא לו קול העונה אותו המענים האלו בחוזק ותוקף וסער גדול כמנהג הנבואות, כמו שנאמר כקול מים רבים, כקול שדי בלכתם, קול המולה כקול מחנה. והנה איוב השיג זה בשמיעת הסערה והקול ממנה, וידע מעניינם כי קול האלהים הוא העונה אותו על תשובות כדבריו. וענין המענה להודיע את איוב כי הוא יתברך תמים דעים בכללים ובפרטים ובאישים כולם ומשגיח על כולם, וכי האדם נבער מדעת הכלל ומה יסודתם וטבעם, אף כי לדעת במשפט האלהים וסודותיו, וירמוז לו כי סוד אליהוא אמת, כי איוב לא קבל ממנו רק כי אפשר כדבריו, וכן מנהג צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, תתנהג על דרך ההוא בדרך משפט אם הדבר כן, אבל אין לאליהוא ראיה מוכחת על הענין, ואין אדם יכול לדעת זה רק בדרך קבלה, ועתה אמר לו כי כן המשפט וכך היא המדה כאשר אפרש בעזרת השם. וכבר פירשתי כי אליהוא הודיעו ענין צדיק ורע לו, כי היא תלונת איוב והוא החמס הנעשה לבני אדם כפי דעתו, ולא פירש לו ברשע וטוב לו דבר, כי איננו עשק, ואיוב יוכל ללמוד ממנו המדה, כי מטעם צדיק ורע לו ידעהו ואולי ינהג עמו במדת החסד, והנה האל יגיד לו במענהו דבר רשע וטוב לו להשלים לו הידיעה, ולא דבר בענין הצדיק ורע לו כי מאליהוא למדו:
פסוק ב:מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת, שאלה לתימה ולהפליג עליו, כלומר מי אתה המחשיד עצה, אזור נא כגבר וענני. או יאמר מי זה שיעשה כאשר באת לעשות, שיחשיך ויגנה דבר הנעשה בסוד חכמה:
פסוק ב:במלין, שידבר בבלי דעת, שלא ידע העצה. הדבר הנעשה בהשגחה ובחכמה והוא נעלם יקרא עצה:
פסוק ג:אזור נא כגבר חלציך, דרך משל:
פסוק ה:מי שם מדותיה, אני או אתה:
פסוק ה:כי תדע ממדיה, והם מדות הגבולים:
פסוק ה:או מי נטה עליה קו, הסובב העגולה:
פסוק ו:אבן פנתה, משל לנקודת האמצעי. ורבותינו ז"ל אמרו אבן שתיה, שממנה הושתת העולם. והנה התחיל בו מיסוד הארץ על דרך והארץ היתה תהו ובהו, או כי ינסנו בתחתון תחלה ויעלה משם לשמים ולרוח, ואחר כן למזלות ולשמים:
פסוק ז:ברן יחד כוכבי בקר, יאמר מי ירה אבן פנתה כאשר ירננו וישבחו לו כוכבי בקר ויריעו לפניו כל בני אלהים, כאשר יעשו למלך בונה היכל שירננו וישבחו לפניו, ירמוז כי בהוסדו הארץ כבר נבראו לפניו להודות לו ולשבח מעשיו, לא שיעזורו ויעשו דבר ביצירה. והחכם ראב"ע ז"ל פירש כי כוכבי בקר הם שבעה המשרתים, ויקראו כוכבי אור, בעבור שיסובו סביב נקודת הארץ יקראו מרננים, ובני אלהים המערכות העליונות, ותנועתם היא תרועתם כי באלה תעמד הארץ על יסודתה:
פסוק ח:ויסך בדלתים ים, כמו ויסך אלוה בעדו, מן הנני סך. יספר על המים כי סגר אותם בדלתות שלא יצאו, כי הם סגורים במסגר למטה בים:
פסוק ח:בגיחו מרחם יצא, ובצאתו מן התהום שהוא בו כילד במעי אמו, יסך לו בדלתים כאשר יעשה בהיותו בים. יאמר כי הוא כלוא ולא יצא ולא יעבור גבולו, וכן איננו עולה מן התהומות אף על פי שטבעו לעשות כן, כי טבע המים להיות על הארץ, ואין הים עושה כן עם כל גליו ומשבריו:
פסוק ט:בשומי ענן לבשו, הקפתי אותו ענן כלבוש:
פסוק ט:וערפל חתולתו, מלשון והחתל לא חותלת, כי ים אוקיאנוס מקיף הארץ וסופו לקצות השמים יגיע, וענני השמים יחבשו אותו ויאזרוהו:
פסוק י:ואשבור עליו חקי, על משבריו וגליו. רק התרגום אמר: ופסקית עלוי גזירתו, גזר ואשבור מלשון פסק וגזר דין, כי כולם ענין אחד הם:
פסוק יב:המימיך צוית בקר, שיקום ויאיר, והודעתו המקום אשר ממנו יתחיל, כי כל הימים ממקום חדש יקומו, ועל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו:
פסוק יג:לאחוז בכנפות הארץ, וצוית אותו מימיך לאחוז בכנפי הארץ ולנער רשעים ממנה עם תקפם וגאונם. והנכון כי הפסוק הראשון יקשר עם השני, יאמר המימיך צוית בקר והשחר שיתחדשו על הארץ לאחוז בכנפיה ולנער ממנה הרשעים בבוא יומם עת פקודתם בגזרת עליון:
פסוק יד:תתהפך הארץ כחומר חותם לנער הרשעים ולהעמיד אחרים תחתם, כאשר יעשו בחומר החותם שישנו אותו תמיד:
פסוק יד:ויתיצבו עליה כמו לבוש, כי תחליפם ויחלופו:
פסוק טו:וימנע מרשעים אורם, אור הבקר והשחר הנזכרים, או האור שיהיה להם. ועל דרך האמת יגיד כי בבוא עתם ינערו הרשעים מן הארץ ותתהפך הארץ מהם כחומר החותם המשתנה לצורות שונות, ויתיצבו כל אחד מהם כמו לבוש בדים, והוא תואר, ונמנע מן הרשעים אור פניהם, וזרוע רמה, אשר היתה להם נשברה עתה, וזה ענין דבר אליהוא:
פסוק טז:הבאת עד נבכי ים, יחזור על היסודות לאמר אם לא היית ביסדי הים והארץ, אמור אם הלכת בהם לארכם ולרחבם ובאת במעמקי הים, מלשון מבכי נהרות, וחקרת התהום כלו:
פסוק יז:הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות, הם האפיסות, כי הבא עד חקר התהום יגיע אל האפס, או יאמר הנגלו לך שערי מות וראית המתים העומדים בעולם אשר שכבו בשערי צלמות, והוא משל לידיעת המתים שכבר מתו. ורבים אמרו כי שערי מות הם שערי גהינם ומדוריה:
פסוק יח:התבוננת עד רחבי ארץ, התבוננת כל מרחבי הארץ כי הלכת עד קצותיה:
פסוק יח:הגד אם ידעת כלה, או יחסר ה"א התימה, כאשר פירשתי לעיל:
פסוק יט:אי-זה הדרך ישכן אור, הגד אם ידעת באיזה הדרך ישכן על הארץ:
פסוק יט:וחשך איזה מקומו, גם כן היא האפיסה, כי בדעתו כל דרכי האור וכמה ארכם וכמה רחבם ידע כי משם והלאה אין דבר. או חשך זה סוד האש, כענין החשך הנזכר במעשה בראשית:
פסוק כ:כי תקחנו אל גבולו, על האור ידבר, או על כל אחד מהם, או החשך הוא האש כאשר הזכרתי. ובשם הגאון רב סעדיה ז"ל אי זה הדרך ישכן אור, על מקום שהוא כולו אור חוץ מיום אחד, והפך הדבר, ומקום שישכן שם כל אחד מהם חצי שנה, וכן יפרש איזה הדרך יחלק אור:
פסוק כא:ידעת כי אז תולד, ביסדי הארץ ובבראי הים:
פסוק כא:ומספר ימיך רבים, מאז ועד עתה ותדע יצירתם וכל המתחדשים בהם. ולי נראה בכאן ענין אחר. כי הנשמות מאז נבראו כולם, כמו שאמרו בבראשית רבה בנפשותיהם של צדיקים נמלך. ובתלמוד, ערבות, שבו גנזי חיים וגנזי שלום ונשמות של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידין להבראות. ואמר רבי יהודה הלוי "תקן נשמות עם האור הראשון תחלת דבר ה'". ולכן שאל האלהים לאיוב אם ידע איזה הדרך ישכן האור, ואם יבין הנתיבות שבא בהן, ואם ידע כי אז עם האור נולד:
פסוק כא:ומספר ימיך רבים, יגיד לו כי איננו מבין נתיבות הוויית האור שהוא יסוד ראשון, ולא יצירת נפשו מתי היתה, ועם מי נבראת, ואף כי יבוא את בית המלך להתלונן המשפט, וזה ענין הגון בפסוק הזה. ותועי רוח יחשבו כי הנשמות נבראות בכל יום איש באוצרו ואין הדבר כן, כי האל עתה איננו עושה יש מאין, כי העליונים מאז נבראו, והשפלים בעלי ההוויה וההפסד נעשים דבר מדבר פושטים ולובשים צורה:
פסוק כב:הבאת אל אוצרות שלי, וראית אוצרות ברד, וידעת כי שמתים באוצר להיות שמורים לי וחשובים אלי לעת צר ליום קרב ומלחמה, ברצותי לצור עלי ארץ כי תחטא, להשחית עצה ויבולה:
פסוק כב:וליום, אשר ארצה לעשות קרב ואלחם בהם בברד ואבני אלגביש. או ידמה על האבנים הגדולות אשר הוריד על חמשת מלכי כנען, או יעשה כן להוריד ברד גדול משחית על עמים אחרים. ומפרשים אמרו ליום קרב ומלחמה, ירמוז על מלחמות גוג. ואיוב לא יתנבא כן, כי לא מבני ישראל הוא:
פסוק כד:איזה הדרך יחלק אור, בבוא השלג והברד שיהיה אור במקום אחד וברק וחשך במקום אחר:
פסוק כד:ויפץ רוח קדים, על אחד מן הארצות:
פסוק כה:מי פלג תעלה לשטף, מטר. ופלג מן פלג אלהים מלא מים:
פסוק כה:ודרך עשה לברק הרעם:
פסוק כו:להמטיר על ארץ לא איש, רק להחיות כל חיתו יער. ועל מדבר לא אדם בו, לדעת נחש שרף ועקרב:
פסוק כז:להשביע ארץ שואה ומשואה, רעבה וצמאה:
פסוק כז:ולהצמיח שם, מוצא דשא, לחיות השדה ולעוף השמים:
פסוק כח:היש למטר אב, יאמר אם יש למטר ולטל ולקרח ולכפור אב, או אם שיוליד בדמותו בצלמו כל אחד למינו, אין זה כי האלהים אומר ועושה בתולדות ומערכת השמים והוא המשנה אותם כרצונו, כי הוא המרקיע שחקים לבדו ויוסד ארץ מאתו, כאשר פירש בתחלת הענין:
פסוק כח:אילי טל, כמו גלי טל, והאל"ף נוסף כאל"ף ואחותי באזניכם. והתרגום אמר: רסיסי טלא, בלא חבר, והוא הנכון:
פסוק ל:כאבן מים יתחבאו, יאמר למה יתחבאו המים כאבן וירדו במעמקים במצולות, כי טבעם לעלות וטבע הארץ לרדת למטה, ועל פני תהום יעמדו כאלו הם נלכדים שם, האתה תעשה זה, ואם תקשר מעדנות כימה. והתרגום אמר: כאבנא מיא קרישין ומטמרן ואפי תהומא מקורא מתאחדין. יאמר כי מן הקרח יתקשרו המים ויתחבאו ולא יראו שהם מים:
פסוק ל:ופני תהום יתלכדו, מרוב הקרח, ונכון הוא:
פסוק לא:התקשר מעדנות כימה, האתה תקשר מעדנות פירות מזל כימה, כי רצונו לקשור הפירות שהם מעדנים, או תפתח מושכות מזל כימה שהוא המושך והמפתח הנצנים. זה דעת החכם. ועל דעת רבים כי כימה וכסיל כוכבים נקשרים זה עם זה, כי הם מזל אחד לא יתפרדו, ומעדנות כלשון חכמינו ז"ל ענין קשרים, כאמרם תתיר ראשי מעדנים שלהם. ויש מפרשים מן אענדנו עטרות לי, ויאמרו כי ענידה ועדינה שניהם לשון קשירה הם:
פסוק לא:או מושכות כסיל תפתח, כי יתפרדו כוכבי מזל כימה כאילו נפתחו אסוריו המושכים והקושרים אותם זה עם זה. וכן אמר התרגום התקטור שירי כימתא או אשלי דנגדין ניפלא תשרי, והוא הנכון, כי הוא כענין
פסוק לב:התוציא מזרות בעתו, שיספר צאת המזלות ולא מעשיהם בארץ. ובבראשית רבה אמרו: רבי חנינא בר פפא ורבי סימון אמרו כימה מעדנות את הפירות, וכסיל מושך בין קשר לקשר. מזרות ועיש, שמות כוכבי מזלות, על דעת החכם רבי אברהם ן' עזרא ז"ל. והכוכב הגדול נקרא עיש, מלשון עושו ובואו כל הגוים, והולכת עם שאר כוכביה לעולם לא תתפרד מהם, וזהו שאמר על בניה תנחם:
פסוק לג:הידעת חקות שמים, וצבאם:
פסוק לג:אם תשים, לכל אחד מן החוקים משטרו, וממשלה על הארץ, לשון שוטר ומושל, שגזרת המזלות מתקיימת בארץ להביא קור וחום ובאילנות וצמח האדמה:
פסוק לד:התרים לעב קולך, ותצוה אותו ויוריד מים כבירים בשפע מיד, או
פסוק לה:התשלח ברקים וילכו, על פיך ויעמדו לפניך עוד לאמר, הננו ועשינו ככל אשר תצוה פעם אחרי פעם תמיד. לא ידעתי לפרש למה החזיר ענין העב והברק:
פסוק לו:מי שת בטוחות חכמה, מי נתן בכליות חכמה, כמו הן אמת חפצת בטוחות, ונקראו טוחות על שהם טוחות מן החלב אשר עליהם, מלשון וטח את הבית. וענין החכמה בכליות, כמו אף לילות יסרוני כליותי:
פסוק לו:או מי נתן לשכוי בינה, הוא הלב כי הוא המבין, מלשון עברו משכיות לבב. ונקרא שכוי כי הוא הצופה והמשקיף על הדברים והיודעם, כתרגום השקיפה, איסתכי. ור' אברהם ז"ל אמר כי הוא מלשון במשכיות כסף, ואבן משכית, והענין צורות חקוקות, כי בלב הם המחשבות. ויתכן כי במשכיות כסף, ושכיות החמדה, וכולם הם הצורות שאדם מביט ומסתכל בהם. וכן אמר התרגום: מאן שוי בכוליין הכמתא, או מאן יהיב ללבא בינתא. ולשון חז"ל שאמרו: ר' שמעון בן לקיש אמר כשהלכתי לכרכי הים קורין לתרנגול שכוי, שנאמר מי נתן לשכוי בינה, איני יודע היאך יקשר בענין. אולי יקראו התרנגול כן כי הוא בעל לב, כמו שאמרו עז בעופות תרנגול, ועיקר הכתוב על הלב ידבר. וראיתי בתרגום הירושלמי תרגום אחר: מאן שוי בכוליתא חכמתא, או מאן יהיב לתרנגולתא ברא בינתא למקלסא למריה. והנה הכתוב מייחס החכמה אל הכליות להיותם מחשבות בלילה לדעת את בוראן, כדרך אף לילות יסרוני כליותי, על כן חבר להם התרנגול המתבונן בשעות הלילה לקלס לבוראו, כדרך הללו את ה' מן הארץ, רמש וצפור כנף, או כסוד פרק שירה, והוא ידוע. והנה הכליות ייסרו את האדם לדעת בוראו בלילה והתרנגול ילמד דעת, כי ממנו ילמד האדם לקום חצות לילה להודות לו יתברך:
פסוק לז:מי יספר שחקים בחכמה, מי שם אותם כספירים בחכמתו, כדרך ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה:
פסוק לז:ונבלי שמים, הם העבים הממלאים מים כנבל מלא יין:
פסוק לז:מי ישכיב, יורידם וישכיב אותם לארץ, וכן שכבת הטל:
פסוק לח:בצקת עפר למוצק, כאשר יוצק העפר ויותך למוצק המים אשר השכיב עליו:
פסוק לח:ורגבים ידובקו, אחרי כן ידבקו הרגבים מן החום. ויש מפרשים בצקת עפר למוצק, ביום שיצק האל עפר למצוקי ארץ ליסוד העולם, וריבים ידובקו, והיתה הארץ. ואינו בא בקשר ענין:
פסוק לט:התצוד ללביא טרף, אם תלמדנו לצוד טרפו:
פסוק לט:וחית, כמו ועדת כפירים תחבר לטרוף, כמו והית פלשתים:
פסוק לט:תמלא, מן מלוא רועים. או פירושו אם תצוד אתה להם טרפם ותמלא נפשם כי תרעב:
פסוק מא:מי יכין לעורב צידו, יאמר כי גם לעוף טמא השחור הנבזה בעופות, יכין האל צידו, ולכן הזכיר זה העוף, ואל ילדיו הקטנים כאלו שועו ועלתה שועתם לפניו השמימה. ורבותינו ז"ל דרשו בו כי הוא מרחיק ילדיו, ולכן הזכירו:
