פסוק א:אף לזאת יחרד לבי, על הפירוש הראשון יספר, כי יחרד לבבו בשמעו תשואות קול המון הרעם:
פסוק ב:והיה מפי הרעם יצא, הגה, הוא הברק:
פסוק ג:תחת כל השמים ישרהו, מלשון משרת ענבים, כי כשממטיר כל העולם הוא משרה:
פסוק ג:ואורו, אור הברק על כנפות הארץ, ואחרי הברק ישאג קול הרעם, זה דעת המפרשים, ועל דעתי יאמר אף לזאת יחרד, אני חרד וירא מלפני האל בראותי אותו דן עמים במטר מלבד יתר הדברים אשר איראנו להם, ושמעו אותם איוב וחבריו קול האל ברוגז, כי ירגיז הארץ וירעישנה ברעם כי הדבר מפיו יצא, ותחת כל השמים תהיה משרה שלו תכף, ומיד ומטרות על כנפות הארץ, כפל הענין כמנהג הכתובים:
פסוק ד:אחריו ישאג קול ירעם, אחרי דברו כשיצא מפיו ויגזור על הגשם ישאג קול, וירעם בקול גדול בגאון כחו, ולא יאחרם לגשמים כי ישמע קולו והוא הרעם, ואף כי ירעם האל בקול נפלאות אשר לו כי הוא עושה גדולות לא ידענום, כי תכף בא הרעם, באין עכוב יבוא השלג או המטר ולא יתעכבו כלל. והזכיר יעקבם לשון רבים, למטר ולשלג והמהירות אשר יזכיר, והלשון נגזר מן עקב בלשון בשמרם עקב רב, וכן עקב בלשון עקב תשמעון, כולם לשון אחרית, או כלשון חכמינו ז"ל בחלוף הוא הקו"ף לכ"ף, כאשר יתחלף במלת כובע וקובע, וזולתם:
פסוק ו:כי לשלג יאמר הוא ארץ, יאמר האל טרם היותו הוה לארץ ומיד ירד, כמלך יצוה לעבדו ויעשה כרצונו:
פסוק ו:וגשם מטר וגשם מטרות עוזו, יהיו לארץ כדברו, ואולי גשם הוא היורד בנחת ומטר הוא הגשם הרב, ועל כן יכפול המלות האלה והוא השוטף שאמר מטרות עוזו, כי בכח ירדו, וכן ומטר גשם יתן להם, רב המטר היורד בנחת. והתרגום אמר: ארום לתלגא יאמר הויא לארעא ומיטרא בתר מיטרא בקיטא למבשלא פירי ומיטרא למצמח עישבא בסיתוא בעושנא. יאמר כי השלג ורב הגשמים גשם אחר גשם תמיד בקיץ ובחורף הכל צוה ויהיה בעוזו, ויפה פירש:
פסוק ז:ביד כל אדם יחתום, שיהיה לו שטר כתוב וחתום:
פסוק ז:לדעת כל אנשי מעשהו אשר בשדה, מה יזרע ומה יעבוד את האדמה אשר בא עליה השלג או המטר או הגשם, איש איש כפי עבודתו. מעשהו, ענין עבודתו באדמה, כמו ומעשהו בכרמל:
פסוק ז:אנשי, סמוך אל הארץ הנעבדת:
פסוק ח:ותבוא חיה במו ארב. כי ברדת המטר יתחבאו החיות כאילו הן יושבות במארב, או כי יקרא מעון החיות מארב, כי בהם יושבות לארוב לטרוף טרף:
פסוק ט:מן החדר תבוא סופה, מחדרי תימן תבוא סופה וסערה בדברו, כי הכל נקשר למעלה:
פסוק ט:וממזרים תבא קרה, כאשר יגזר, כי מנשמת אל יתן קרח. מזרים, כמו התוציא מזרות בעתו:
פסוק י:יתן קרח, יתן המזרים קרח מנשמת האל, לא בכח עצמו:
פסוק י:ורוחב מים במוצק, היוצק על הארץ מנשמת אל ינתן:
פסוק יא:אף ברי יטריח עב, יאמר כי גם בהיות האויר ברור יטריח האל העבים ויפיץ ענן הגשם אשר יצוה להמטיר:
פסוק יא:יפיץ, מלשון יפוצו מעינותיך חוצה.
פסוק יב:והוא, הענן למסבות רבות מתהפך בתחבולות גדולות שיפעלו בני אדם ברדתו:
פסוק יב:כל אשר יצום, האל:
פסוק יב:על פני תבל, להורידם לארץ, כי במקום שיצום שם ירדו לאותם פעולות אשר יגזור:
פסוק יג:אם לשבט, ומשפחה, אם לארץ אחת שיחפוץ בו, והיא תקרא ארצו:
פסוק יג:אם לחסד, שימציאנו לאיש אחד להמטיר על שדהו. והתרגום אמר: אין מיטרא דפורענותא, גזר אותו מן שבט מוסר, והנכון מה שפירשתי:
פסוק יד:האזינה זאת איוב, כי באמת יודע האל ומשגיח על הפרטים:
פסוק יד:עמוד והתבונן בנפלאות האל, כי לא ידעתם, וכן היה לך לחשוב בסוד ומשפט האדם כי לא תדענו:
פסוק טו:התדע בשום אלוה וגו':
פסוק טז:התדע על מפלשי עב, יאמר התדע בשום אלוה על העננים, והופיע, והראה הגשם אשר שם בהם, כלומר מה הסבה והיך יושם המטר עליהם ויופיע אותם מתחתם:
פסוק טז:התדע על מפלשי עב, פירש החכם ראב"ע ז"ל כי הוא מלשון פלס מעגל רגליך. יאמר כי מעשי העב כולם שקולים בפלס ומאזני משפט, ולא תדע בהם מפלאות שלם הדעות היודע כללים ופרטים ומחשבות והרהורין אשר בהן ידין עמים במשפט צדק:
פסוק יז:אשר בגדיך חמים, [צריך שיהיו בגדים לך] כשתשקוט ותנוח הארץ מדרום ורוח צפון מנשבת, והם ימי החרף. ויותר נכון שידבר עתה על החום אחר אשר דבר על הקרח שבפסוקים שלמעלה, ויאמר מה הסבה אשר בגדיו חמים ואינו יכול ללבוש בגדים רבים כשתהיה רוח דרום מנשבת והארץ שוקטת בו, כי רוח צפונית גדולה וחזק ממנה. ונראה כי בכולם לא יתמה על הסבה כי ידענה כל חכם בתבונה אולי ידעה איוב, אבל יאמר אם ידעת שלימות דעותיו בגשמים ובקור ובחום שהם נפלאים ותמימים בפרט ובכלל. וענין התדע בשום אלוה עליהם, עם הפסוק הבא אחריו ענין אחד הם, יאמר התדע בשום אלוה מטר על הענן והופיע אותו בפלס ומאזני העב ובנפלאות שלימות הדעות, ויכפול התדע פעמים לחזוק ותמידות, כענין נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם:
פסוק יח:תרקיע עמו לשחקים, יחסר ה"א התימה, וכמוהו תמשך לויתן בחכה. או הוא כמו שאלה ללעג, והענין לאמר האתה תעזור אותו בהרקיעו ופרשו השחקים לשום אותם חזקים ולהיותם כראי מוצק ועל כן יראה האור מהם:
פסוק יט:הודיענו מה נאמר לו, אם ידעת לעוזרו ולעשות כמוהו, או לדעת למה היה כן בכל אלה, ולא נוכל לערוך אליו ולהדמות לו:
פסוק יט:מפני חשך, כי אנחנו בחשך. ויותר נכון לפרש לא נערוך לפניו דברים מפני חשך כי דברינו חשך ולא אור, מלשון ולא ערך אלי מלים, ערכה לפני התיצבה:
פסוק כ:היספר לו כי אדבר, יאמר לא ערוך לפניו מלים כי דברי חשך, ואם אדבר אותם מי זה ערב אל לבו לספרם לפניו, ואם אמר איש בלבבו לספרם לפניו היספרם, הלא יבולע וימות, כי היך יספרו לו ויערכו עמו משפט יושבי חשך וצלמות:
פסוק כא:ועתה, טרם באו לפניו, לא ראו אור שהוא בהיר בשחקים, כי הרוח עברה ותטהר השחקים מכל ענן להזהיר אותם, והם עורי לב וחשוכי עין מראותו, והיך יצפו לראות באור העליון אשר לפניו, ולא יראנו האדם וחי:
פסוק כב:מצפון זהב יאתה, יאמר כי מפאת צפון יבוא זוהר השחקים שהוא כזהב טהור, ועל האל הנורא הוד והדר גדול מכל אלה, ואם בזוהר השמים לא יזכו לראות, מה יראו באור ההוד הגדול והנורא אשר לפניו, כדרך ונהורא עמיה שרי:
פסוק כב:על אלוה, כמו לפניו, כענין שנאמר וכל צבא השמים עומד עליו, להתיצב על ה':
פסוק כג:שדי לא מצאנהו שגיא כח, פירשו המפרשים הלאל לא מצאנוהו כי לא יראה לעיני כל חי, והוא שגיא כח ושגיא משפט:
פסוק כג:ורב צדקה לא יענה, מלבו, רק מפני ענש המשפט. והנכון מה שאמרו רבותינו ז"ל שאינו בא בטרחות עם בריותיו, יאמר כי האל לא מצאנו אותו, אנחנו האנשים, שגיא כח, כי לא יבוא עמנו במשפט לעשות בנו כפי כחו. ומשפט ורב צדקה, עמו, לא יענה מלבו. או המשפט ורבוי הצדקה לא יענה אותם, שימנע מעשותם, והוא כלשון חכמינו ז"ל ענוי הדין:
פסוק כד:לכן יראוהו אנשים, על כל הגדולות והנוראות אשר ספרתי יראוהו כל אחד לפי דעתו, והוא לא יראה כל חכמי לב, כי אינו רואה שהם חכמים, רק כסילים ופתאים נחשבו לו:
