פסוק א:ביאור מלות המענה ויוסף איוב שאת משלו ויאמר:
פסוק ג:בהלו נרו כאשר היה מאיר נרו:
פסוק ד:חרפי. נערותי והוא מענין חורף כי אז יחל זמן הזריעה:
פסוק ו:יצוק. יהיו נובעים ממנו:
פסוק ז:שער עלי קרת. בשער העיר אל הקריה ר"ל על העיר:
פסוק י:קול נגידים נחבאו. גם הנגידים שתקו לבשתם ממני:
פסוק יא:ועין ראתה ותעידני. העין אשר ראתה היתה מגדלת ומנשאת אותי ויהיה ותעידני מענין עד לאומים או יהיה פירו' שהעין אשר ראתה אותי העידה על צדקתי ותם לבבי:
פסוק יג:ארנין. אעמיד בשמחה וברננה:
פסוק יג:מתלעות. הם השינים אשר יטרפו בהם הבעלי חיים בעלי המתלעות והנה אמר זה דרך משל להורות כי הוא היה מכניע הרשע ומכריחו להשיב מה שהיה חומס:
פסוק כ:וקשתי. וכחי וגבורתי:
פסוק כא:ויחלו. וימתינו ויקוו:
פסוק כב:לא ישנו. לא ישתדלו לקחת עצה אחרת:
פסוק כב:תטוף מלתי. תזל אמרתי והטעם שישאלו קצתם לקצת מה אמר איוב ויאמרו קצתם לקצת מאמרי:
פסוק כג:ופיהם פערו למלקוש. ופיהם פתחו לשאול עצתי כמו שיקוה אדם למלקוש ויבקשנו:
פסוק כד:לא יפילון. לא יחסרו אור פני ר"ל שלא יקלו בי מפני שחקי אליהם ולא תסו' יראתי מעל פניהם: