א וַ֭יַּעַן צֹפַ֥ר הַנַּֽעֲמָתִ֗י וַיֹּאמַֽר׃ ב לָ֭כֵן שְׂעִפַּ֣י יְשִׁיב֑וּנִי וּ֝בַעֲב֗וּר ח֣וּשִׁי בִֽי׃ ג מוּסַ֣ר כְּלִמָּתִ֣י אֶשְׁמָ֑ע וְ֝ר֗וּחַ מִֽבִּינָתִ֥י יַעֲנֵֽנִי׃ ד הֲזֹ֣את יָ֭דַעְתָּ מִנִּי־עַ֑ד מִנִּ֤י שִׂ֖ים אָדָ֣ם עֲלֵי־אָֽרֶץ׃ ה כִּ֤י רִנְנַ֣ת רְ֭שָׁעִים מִקָּר֑וֹב וְשִׂמְחַ֖ת חָנֵ֣ף עֲדֵי־רָֽגַע׃ ו אִם־יַעֲלֶ֣ה לַשָּׁמַ֣יִם שִׂיא֑וֹ וְ֝רֹאשׁ֗וֹ לָעָ֥ב יַגִּֽיעַ׃ ז כְּֽ֭גֶלֲלוֹ לָנֶ֣צַח יֹאבֵ֑ד רֹ֝אָ֗יו יֹאמְר֥וּ אַיּֽוֹ׃ ח כַּחֲל֣וֹם יָ֭עוּף וְלֹ֣א יִמְצָא֑וּהוּ וְ֝יֻדַּ֗ד כְּחֶזְי֥וֹן לָֽיְלָה׃ ט עַ֣יִן שְׁ֭זָפַתּוּ וְלֹ֣א תוֹסִ֑יף וְלֹא־ע֝֗וֹד תְּשׁוּרֶ֥נּוּ מְקוֹמֽוֹ׃ י בָּ֭נָיו יְרַצּ֣וּ דַלִּ֑ים וְ֝יָדָ֗יו תָּשֵׁ֥בְנָה אוֹנֽוֹ׃ יא עַ֭צְמוֹתָיו מָלְא֣וּ עלומו (עֲלוּמָ֑יו) וְ֝עִמּ֗וֹ עַל־עָפָ֥ר תִּשְׁכָּֽב׃ יב אִם־תַּמְתִּ֣יק בְּפִ֣יו רָעָ֑ה יַ֝כְחִידֶ֗נָּה תַּ֣חַת לְשׁוֹנֽוֹ׃ יג יַחְמֹ֣ל עָ֭לֶיהָ וְלֹ֣א יַֽעַזְבֶ֑נָּה וְ֝יִמְנָעֶ֗נָּה בְּת֣וֹךְ חִכּֽוֹ׃ יד לַ֭חְמוֹ בְּמֵעָ֣יו נֶהְפָּ֑ךְ מְרוֹרַ֖ת פְּתָנִ֣ים בְּקִרְבּֽוֹ׃ טו חַ֣יִל בָּ֭לַע וַיְקִאֶ֑נּוּ מִ֝בִּטְנ֗וֹ יוֹרִשֶׁ֥נּוּ אֵֽל׃ טז רֹאשׁ־פְּתָנִ֥ים יִינָ֑ק תַּֽ֝הַרְגֵ֗הוּ לְשׁ֣וֹן אֶפְעֶֽה׃ יז אַל־יֵ֥רֶא בִפְלַגּ֑וֹת נַהֲרֵ֥י נַ֝חֲלֵ֗י דְּבַ֣שׁ וְחֶמְאָֽה׃ יח מֵשִׁ֣יב יָ֭גָע וְלֹ֣א יִבְלָ֑ע כְּחֵ֥יל תְּ֝מוּרָת֗וֹ וְלֹ֣א יַעֲלֹֽס׃ יט כִּֽי־רִ֭צַּץ עָזַ֣ב דַּלִּ֑ים בַּ֥יִת גָּ֝זַ֗ל וְלֹ֣א יִבֶנֵֽהוּ׃ כ כִּ֤י ׀ לֹא־יָדַ֣ע שָׁלֵ֣ו בְּבִטְנ֑וֹ בַּ֝חֲמוּד֗וֹ לֹ֣א יְמַלֵּֽט׃ כא אֵין־שָׂרִ֥יד לְאָכְל֑וֹ עַל־כֵּ֝֗ן לֹא־יָחִ֥יל טוּבֽוֹ׃ כב בִּמְלֹ֣אות שִׂ֭פְקוֹ יֵ֣צֶר ל֑וֹ כָּל־יַ֖ד עָמֵ֣ל תְּבוֹאֶֽנּוּ׃ כג יְהִ֤י ׀ לְמַלֵּ֬א בִטְנ֗וֹ יְֽשַׁלַּח־בּ֭וֹ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וְיַמְטֵ֥ר עָ֝לֵ֗ימוֹ בִּלְחוּמֽוֹ׃ כד יִ֭בְרַח מִנֵּ֣שֶׁק בַּרְזֶ֑ל תַּ֝חְלְפֵ֗הוּ קֶ֣שֶׁת נְחוּשָֽׁה׃ כה שָׁלַף֮ וַיֵּצֵ֪א מִגֵּ֫וָ֥ה וּ֭בָרָק מִֽמְּרֹרָת֥וֹ יַהֲלֹ֗ךְ עָלָ֥יו אֵמִֽים׃ כו כָּל־חֹשֶׁךְ֮ טָמ֪וּן לִצְפּ֫וּנָ֥יו תְּ֭אָכְלֵהוּ אֵ֣שׁ לֹֽא־נֻפָּ֑ח יֵ֖רַע שָׂרִ֣יד בְּאָהֳלֽוֹ׃ כז יְגַלּ֣וּ שָׁמַ֣יִם עֲוֺנ֑וֹ וְ֝אֶ֗רֶץ מִתְקוֹמָ֘מָ֥ה לֽוֹ׃ כח יִ֭גֶל יְב֣וּל בֵּית֑וֹ נִ֝גָּר֗וֹת בְּי֣וֹם אַפּֽוֹ׃ כט זֶ֤ה ׀ חֵֽלֶק־אָדָ֣ם רָ֭שָׁע מֵאֱלֹהִ֑ים וְנַחֲלַ֖ת אִמְר֣וֹ מֵאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רמב"ן

רמב״ן

פסוק א:
ויען צופר הנעמתי ויאמר:
פסוק ב:
לכן שעיפי ישיבוני, לא ילמד האיש הזה עתה במענהו, רק להפליג ולדבר באבדן הרשעים, כי מאז ענו אותו, ואמר לו כל אחד ואחד במענהו, ולא יעשו דבר אחר רק לדבר באבוד הרשעים ובהכרת זרעם כאשר פירשתי:
פסוק ב:
לכן שעיפי ישיבוני, שעיפים המחשבות שהם ללב כענפים לאילן, מלשון בסעיפיה פוריה, וכן בשעפים מחזיונות לילה, הם ההרהורים והמחשבות, כענין רעיוניך על משכבך סליקו, והרהורין על משכבי, אמר הנה מחשבותי ישיבוני:
פסוק ב:
ובעבור, החושים אשר בי, והם ראות העין ושמיעת חאזנים:
פסוק ב:
חושי, כמו מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, והוא מלשון חוששין בדברי רבותינו ז"ל. יאמר כי מחשבותיו ישיבוהו דבר שאין דברי איוב נכונים, ובעבור כי יראה לעינים ונשמע מאז ידע כן:
פסוק ג:
מוסר, שדי יענה, עוד ישמע ויענהו רוח מבינתו לענות את איוב:
פסוק ד:
הזאת ידעת מני עד, הידעת מעולם זאת שאמרת, כי באחד מן הדורות אשר מעולם יעות האל משפט להרע לצדיקים או להיטיב לרשעים, הלא כשתראה רננת רשעים מקרוב הוא, כי לא ארכו ימיה ולא ימשכו עוד, כי שמחתם עדי רגע תהיה:
פסוק ה:
כי רננת רשעים מקרוב. ורש"י ז"ל פירש הנה מחשבותי ישיבוני, ובעבור שאני חושש בעצמי שלא לענות אותך על כל פנים, גם אשמע מוסר כלימתי שאתה מכלים אותנו, ואומר שלא תמצא בנו חכם, ועל כן יענני רוח מבינתי לענות אותך על כל פנים, גם נכון הוא. והמפרשים אמרו חושי בי, מהירות בי להשיבך, מן חושה לעזרתי, ותחש על מרמה רגלי:
פסוק ז:
כגללו לנצח יאבד, כאשר יתגלגל ויסוב מעט יאבד לנצח, כאלו אמר שלא יוכל להתהפך מעט עד שיבואו עליו סבות אבדו לעד. והמפרשים הוציאוהו מן בגללי צואת האדם, כאשר יבער הגלל, וכן תרגמו יונתן היך רעייה לעלמא יהעדי:
פסוק י:
בניו ירצו דלים, מן רצון, ובמה יתרצה זה אל אדוניו, יאמר כי בניו יצטרכו לרצות הדלים על גזילת אביהם, וגם הוא עצמו ידיו תשבנה להם ההון שגזל, מלשון מצאתי און לי, רוצה לומר כי תקפו וכחו יאבד, ויכריחוהו שופטי ארץ להשיב גזילותיו:
פסוק יא:
עצמותיו מלאו עלומיו, עצמותיו מלאים נעורים:
פסוק יא:
ועמו על עפר תשכב, יחסר מלת נפש, יאמר כי עצמותיו בנעוריהם ישכנו על העפר, ועמו, רמז לגוף כולו, על העפר תשכב נפשו:
פסוק יב:
אם תמתיק בפיו רעה, מאז כאשר היה בכחו:
פסוק יב:
יכחידנה עתה תחת לשונו, וירא לנפשו מלספר אותה, כי יקחו ממנו נקמה:
פסוק יג:
והוא יחמול על הרעה ולא יעזבנה, רק יכחידנה תחת לשונו - וימנענה, מאחרים, בתוך חכו:
פסוק טז:
ראש פתנים, החלב אשר ינק ונגמל ממנו יהפך לו לראש פתנים, וללשון אפעה, אשר תהרגהו, והוא רמז לעושר ולנכסים אשר קנה בימי הנעורים:
פסוק יז:
אל ירא בפלגות, כי ברבות הטובה בעולם כפלגי מים, ובהיותה נחלי דבש וחמאה, לא יראה אותה ולא יאכל ממנה. ויש מפרש הגזילה אשר היתה מתוקה בפיהו לא היתה נחלי דבש רק ראש פתנים. ואיננו נכון:
פסוק יח:
משיב יגע ולא יבלע, ישיב יגיע אחרים להם ולא יאכל ממנו, כי אם שם ממנו בתוך פיו לא יבלענו:
פסוק יח:
כחיל תמורתו, הוא אליו, ולא יעלוס בו, ירצה לומר כי יגיע אחרים אשר גזל ישיב דמיו, והוא לו כאשר ימיר בהמה בבהמה או כסף בכסף, ולא ישמח בו. ויותר נכון לי שיאמר לנגזלים, וישלם להם מה שנגע בו עתה בעוניו ולא יאכל ולא יהנה ממנו כאשר נותן ממון תמורתו, והוא מה שקנה בימי השלוה שהומר לו עתה בצער שלא יעלוס בו, והמשל כי משניהם לא ישמח:
פסוק יט:
כי רצץ עזב דלים, ועזבם רצוצים ונדכאים:
פסוק יט:
בית, אשר גזל מהם לא יבנהו, כי בחצי ימיו יעזבנו:
פסוק כ:
כי לא ידע שלו בבטנו, יחזור על הפסוק הראשון משיב יגע, ויאמר כי הוא ישיב הגזלות ולא יעלס בקנינו, כי ימות בחצי ימיו, ולא ידע בבניו היוצאים מבטנו איש שקט ושלו. הבנים יקראו יוצאי בטן, כמו לפני בטני, וכן כי אם אשר יצא ממעיך, מחלציך יצאו, וכולם כנוים:
פסוק כ:
בחמודו לא ימלט, כאשר חמד לא ימלט איש, כענין לא יוליד, כמו והמליטה זכר. והמפרשים אמרו כי לא ידע שלו בבטנו, שאין בבטנו השקט. וממה שחמד והתאוה לא ימלט כלום:
פסוק כא:
אין שריד לאכלו, לעושר שלו לנחול אותו ממנו:
פסוק כא:
על כן, לא יקוה אל הטוב אשר לו, ולא יעלס בו:
פסוק כב:
במלאות ספקו יצר לו, כאשר תתמלא תאותו ותגיע לכל מה שיספיק לו אז תבוא עליו צרה:
פסוק כב:
כל יד עמל תבואנו, להשיב להם ממונם,
פסוק כג:
וכאשר תגיע ידו למלאות בטנו, מטעמים כאשר אהב, ישלח בו חרון אפו, האלהים הוא השולח, כי עמו ידברו בספר, על כן אין צורך להזכירו. או יחזור אל האל הנזכר למעלה בפסוק מבטנו יורישנו אל, וימטר האל עליהם חרון אפו בבשרו ובגופו, כמו ולחומם כגללים. והנכון כי בלחומו, במאכלו:
פסוק כד:
יברח מנשק ברזל, כי יחשוב להמלט ממנו:
פסוק כד:
תחלפהו קשת נחושה. כלומר תעבור החץ בגופו מעבר אל עבר, כענין כאשר ינוס מן הפח ונפל אל הפחת:
פסוק כה:
שלף, החץ:
פסוק כה:
ויצא מגוה, היא האשפה אשר החצים בתוכה, ושלף ברק החרב אשר בו מרורת פתנים ויהלך בחץ ובברק החרב על הרשע:
פסוק כה:
אמים, הם אנשי החיל אשר יפגעו בו, ויקראו אמים כי יפול אימתם עליו:
פסוק כה:
יהלוך עליו אימים, כמו ויבא אלי אנשים, ורבים כן:
פסוק כו:
כל חשך טמון לצפוניו, במקומות צפונים שלא ידעם ולא ישתמר מהם:
פסוק כו:
תאכלהו אש לא נופח, הוא האש שלא תכבה, והנשאר באהלו תהיה לרעה:
פסוק כז:
יגלו שמים עונו, להמטיר עליו אש וגפרית, והארץ, תשנא אותו להוציא אליו קמוש וחוח, כענין והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל. או כאשר אמר התרגום: יפרסמון אנגלי מרומא סורחניה ודיירי ארעא יקומון לאבאשא ליה:
פסוק כח:
יגל יבול ביתו, מהרה גלות שלימה, כמים הניגרים במורד אשר לא יאספו, ביום תבוא אליו האף והחרון. והתרגום אמר: יטלטל עיבור ביתיה משחיה וחמריה מזדלפין ביומא דרוגזיה. ועניינו יגלה תבואות ביתו, ושמנו ושקוייו יגלו ביום אפו:
פסוק כט:
ונחלת אמרו מאל, נחלת מה שאמרו עליו בני אדם שתבוא לו מאת האלהים. והנכון, מה שאמר בו ונגזר עליו מאת האל: