פסוק ב:לכן. בעבור מרבית דבריך הנה מחשבותי יכריחו אותי להשיב לך ועל כי יש בי הרגש׳ מרובה לחוש ולהרגיש בדבר כלימה ר״ל בעבור מרבית דבריך ובעבור מרבית הרגשתי אשיב לך:
פסוק ג:מוסר כלמתי. על כי אשמע יסורי כלימה מה שאתה מכלים אותי ולזה הרצון מהבנת לבי יכריחו אותי להשיב לך:
פסוק ד:הזאת. אם האמת הוא אשר זאת ידעת וגו׳ וכאומר הלא לא תוכל לכחש בה ודוגמתו הנגלה נגלתי וגו׳ (ש״א ב):
פסוק ד:מני עד. דבר הנהוג מן העולם מן העת אשר שם אדם על הארץ:
פסוק ה:כי רננת. אשר שמחת הרשעים היא מזמן קרוב כי לא תתמיד לזמן רב עד שיאמרו הנה היא מזמן רחוק:
פסוק ה:עדי רגע. ר״ל תתעכב זמן מועט וכפל הדבר במ״ש:
פסוק ו:אם יעלה. אף אם יתגבר ויעלה גבהו עד לשמים וראשו יגיע עד לעבים והוא משל לגודל ההצלחה:
פסוק ז:כגללו. הנה חיש מהר יאבד לנצח כגללו האבודה מהר ועד עולם ואשר ראוהו בהצלחתו יאמרו איה הוא כי לא ישאר לו זכר מה:
פסוק ח:כחלום. והרי הוא כחלום אשר יעוף בעת היקיצה כן יעוף הוא מן העולם והדורשים אחריו לא ימצאוהו:
פסוק ח:ויודד. ינוד מן העולם כמראות הלילה והוא החלום וכפל הדבר במ״ש:
פסוק ט:עין שזפתו. העין אשר ראתהו מאז לא תוסיף עוד לראותו ואנשי מקומו לא יראוהו עוד:
פסוק י:בניו ירצו דלים. בע״כ ירצו ויפייסו את הדלים על הגזל אשר גזל מהם אביהם:
פסוק י:וידיו. או בחייו יותש כחו ובע״כ ידיו עצמן תשבנה הגזלה אשר גזל בכח זרועו:
פסוק יא:עצמותיו. לפי שעצמותיו נמלאו מחטאות נעוריו ותשכב עמו על העפר ר״ל לא שב מהם עד כי ימות ויקבר:
פסוק יב:אם תמתיק. כאשר מתקה בפיו עצת רעה דהיתה כשרה בעיניו לעשותה אז היה מנעה מלגלותה והסתירה תחת לשונו לבל יודע למי עד אשר עשאה:
פסוק יג:יחמול. מרוב אהבתו לה כאלו יחמול עליה ולא יעזבנה ומנעה מלגלותה ומסתירה בתוך חקו:
פסוק יד:לחמו. והיה גמולו אשר מאכלו נהפך במעיו ללכת הפך המנהג כי תשוב לצאת דרך הפה בהקאה והיא בקרב בטנו כמרה של נחשים ובע״כ יקיאה דרך הפה כי א״א לעכל אותה ור״ל בכל דרכיו הוא נכשל הפך המנהג:
פסוק טו:חיל בלע. עם כי בלע העושר לא יתקיים בידו כי יקיא אותה והמקום יגרש העושר מבטנו:
פסוק טז:ראש פתנים. יימר לנפשו כאלו יינק ומצץ ארס נחש שהוא בפיו שבראש ולשון אפעה תהרגהו בארסו:
פסוק יז:אל ירא. לא ירא למצוץ בפלגות של נהרי דבש וחמאה כ״א ארס הנחש ימצוץ ר״ל לא יראה עוד בטובה כ״א את הרעה יקבל:
פסוק יח:משיב יגע. בע״כ יהיה משיב יגיעו של חבירו מה שגזל ממנו ולא יבלע אותה להחזיקה לעצמו:
פסוק יח:כחיל תמורתו. כשיעור העושר כן יהיה תמורתו ר״ל כן יהיה שעור העוני:
פסוק יח:ולא יעלוס. לא ישמח עוד כי לא יחזור לקדמותו:
פסוק יט:כי רצץ עזב דלים. כאשר רצץ את הדלים אז עזבם ולא קודם הרציצה:
פסוק יט:בית גזל. גזל מהם בית אשר לא בנהו ולא עמל בו:
פסוק כ:כי לא ידע. על כי לא ידע שלוה בבטנו כי בטנו היתה תמיד חסרה משביעה ועשק למלאותה לזה לא ימלט מה בכל חמדת עשרו כי הכל יאבד:
פסוק כא:אין שריד לאכלו. לא היה משאיר ממאכלו על יום המחרת כי יבטח לעשוק די מחסורו על כן לא יצליח טובו ועשרו להתקיים בידו:
פסוק כב:במלאות שפקו. בעת ימלא די ספוקו כשיהיה בתכלית העושר אז יהיה צר לו וכאילו יפול מן השמים לארץ וכל יד איש עמל ואון תבוא עליו לעשקו ולחמסו כי יותש כחו:
פסוק כג:למלא בטנו. ירבה בו הצרות עד כי יהיו למלא בטנו לגודל הרבוי וה׳ ישלח בו חרון אפו ובשפע רב כמטר ישפוך עליו בעת הלחמו עמו להפרע ממנו:
פסוק כד:יברח. כאשר יברח מכלי זיין של ברזל אז קשת נחושה תעבור בו חציו מעבר אל עבר בדרך מהלכו ר״ל עם כי ינצל מצרה אחת תשיג אותו השנית:
פסוק כה:שלף וגו׳. על כי נכון הוא לחרב לזה כאשר מי ישלף החרב מתיקה אז להב החרב מגודל המרירה והאימה שיש בו יהלוך וישליך עליו פחדים כי יהיה לבו חלל בקרבו:
פסוק כו:כל חשך. כל מיני חשכת הצרות טמונים ושמורים לכלות מצפוני גנזיו:
פסוק כו:תאכלהו. תשרפהו אש אשר לא נופח במפוח להבעירה ביותר כי בהיות כן לא תצא נפשו מהר ויהיה מעונה זמן רב:
פסוק כו:ירע. ישבר וירוצץ הנשאר באהלו והם אשתו ובניו:
פסוק כז:יגלו שמים. מרוב הצרות אשר יבוא עליו מן השמים יהיה נגלה ונודע לכל שהוא רב פשע:
פסוק כז:מתקוממה לו. תקוה עליו לאויב להפרע ממנו כי שדהו לא תצמח וכדומה:
פסוק כח:יגל יבול ביתו. תבואת אנשי ביתו יגלה מהם וביום בא עליו אף ה׳ כשימולא סאתו ישפוך עליו האף כמים המוגרים מבלי הפסק:
פסוק כט:זה חלק. הגמול הזה הוא חלק של אדם רשע הניתן לו מהאלהים והגמול הזה בעצמו הוא נחלת האיש אשר אמרתו הוא מן האל לדבר עליו שלא כהוגן ולגנות מעשיו, (העולה מהמענה ההיא להוכיח על ההשגחה מהפלגת פורעניות הרשעים ומבלי תקומה והפורענות בעצמה מגלה עוונה וכמו גמול הרשעים כן גמול המהרהר אחר ה׳ ומגנה מעשיו וכאומר לאיוב הנה זה חטאתך וזה פריה):