פסוק א:ויען אליפז התימני ויאמר:
פסוק ב:החכם יענה דעת רוח, המענה הזה הוא מענה שני לאליפז, ועניינו כי מתחלה בשמעו איוב מקלל את יומו תפשו לאמר כי אין הימים והלילות, ר"ל הכוכבים והמזלות גורמי רעה או טובה, רק מנשמת אלוה ומפי עליון תצא הרע והטוב, והכל במשפט וצדק, והוא לא הרשיע את איוב בפירוש, רק שלמדו לסבול תוכחת אלוה ואל ימאס מוסרו, ועתה כשהצדיק איוב את עצמו ואמר כי יתווכח עם האלהים, אמר לו אליפז עד עתה היית מדמה שייסוריך באו דרך מוסר לא על עון פלילי, ועתה הנה פיך מלמד עליך כי היית רשע ולא ירא אלהים. ושאר הטענות הבאות במענה הזה שאין בעולם רשע וטוב לו כי סופו לאבדון, כי הוא דעת החבירים כאשר פירשתי למעלה.
פסוק ב:החכם יענה דעת רוח, יתמה האיש חכם יענה למוכיחו דעת של רוח:
פסוק ב:וימלא קדים בטנו, מחשבות רוח קדים, רוצה לומר שהוא יענה לחבירו דברי רוח, וכי מחשבותיו גם כן רוח והבל:
פסוק ג:הוכח בדבר לא יסכון, אמר שאין מענהו כמתווכח עם חבירו דרך חכמה, שאע"פ שמחשבתו טובה, אומר למה יהיה כך, כי אין הוכח לחכם בדבר שלא יהנה, ובמלים שלא יועיל בם, רק יזיקו להשוד אותו ולהיות תקלה לאחרים:
פסוק ד:אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל, שאינו יכול לענות אותך על תוכחתך. או יהיה פירושו אתה בעצמך אף יראת ה' תפר וגם שיחה תגרע לפניו:
פסוק ה:כי יאלף עונך פיך, כי יאלף לאחרים פיך את עונך וילמדם כי באמת רשע היית:
פסוק ה:ותבחר לשון ערומים, פירשו בו היה לך לבחור לשון חכמים לא דברי רוח וקדים. והנכון בעיני כי יאמר פיך מלמד לכל שהיו בך עוונות ואתה בוחר לדבר דרך ערמה, כאיש רוצה ללמוד למה זה רשע וטוב לו או צדיק ורע לו, כאשר אמר ומה שגיתי הבינו לי, ולא תוכל לרמותינו כי פיך ירשיעך ולא אני, כי לא הייתי מרשיעך מתחלה, ועתה פיך ושפתיך העידו בד כי לא היית מאמין באלהים:
פסוק ז:הראשון אדם תולד, האם ראשון לכל האדם נולדת:
פסוק ז:ולפני גבעות חוללת, ואם לפני העולם נוצרת לדעת כוונת הבורא ביצירת העולם וכי אין לו השגחה רק בכללים. והתרגום אמר: כאדם קדמאי בלא אבא ואמא איתילידתא:
פסוק ח:הבסוד אלוה תשמע, בעת ההוא בבוראו העולם, וכל חכמה של אחרים גרועה אצלך שאתה חכם מן הכל, או חכמת סוד האלוה גרועה אצלך, ועל כן תקרא תגר עליה. ורבים פירשו ותגרע כמו תרבה עליך חכמה, וכן ותגרע שיחה, תרבה דברים לפניו, וכן לדעתם כי יגרע נטפי מים. והתרגום אמר: ואטפי לותך חוכמתא. אולי ירצה לומר ותגרע החכמה מכל אדם ותוסיף אותה לך, כי קשה הוא להפוך דברי אלהים היים להיות המגרעת תוספת. והלא אינך חכם ממנו שאנהנו יודעים מה שידעת ועמנו כל מה שאתה מבין ואנחנו זקנים ממך, שהתפארת בזקנותך לאמר בישישים חכמה, כמו שפירשתי למעלה:
פסוק יא:המעט ממך תנחומות אל, כאומר וכי יוכל האלהים להביא עליך טובות וניחומים לנחם אותך על יסוריך, כי דבר נסתר עמך בלבך לקרוא עליהם תגר ולאמר שהם חמס ומשפט מעוקל, וזה כענין המוסר שאמר לו במענהו הראשון:
פסוק יב:מה יקחך לבך, מה יקח אותך לבך, או מה ירמזון עיניך, אמור מה שבלבך בפירוש ולא תבוא בלשון ערמה, כי מבין ריסי עיניך ניכר שאתה כופר במשפט האלהים:
פסוק יג:כי תשיב אל אַל רוחך, להתווכח עמו בדברי רוח:
פסוק יג:והוצאת מפיך מילין, של רוח והבל. והחכם ראב"ע פירש כי תשיב אל אל כעסך, וכן אצלו כל רוחו יוציא כסיל, כעסו:
פסוק יד:מה אנוש כי יזכה, עד פסוק
פסוק טז:אף כי נתעב ונאלח וגו', יחזיר אליפז זאת הטענה בפסוקים האלה, וכבר פירשתי דבריו במענהו הראשון:
פסוק טז:ושמים לא זכו בעיניו, רמז לצבא השמים, כאשר אמר בראשון ובמלאכיו ישים תהלה. והתרגום אמר הא בקדישי עילאי לא יהמין ואנגלי מרומא לא זכאין קדמוי:
פסוק יז:אחוך שמע לי, כי את אשר ראיתי בעיני אספר ולא דברי רוח: והם דברים
פסוק יח:אשר חכמים יגידו, אותם שראו גם הם ככה:
פסוק יח:ולא כחדו מאבותם, כלשון וכל דבר לא יכחד מן המלך, רוצה לומר כי הדברים ספרום הקדמונים לאבותם של החכמים המגידים ולא כחדום מהם, והנה החכמים יגידו מה שראו ומה שסופר לאבותם מן הראשונים, כי מעולם כך היה, והחכמים המגידים הם גדולי עולם אשר
פסוק יט:להם לבדם נתנה הארץ, לשפטה או למשול עליה מפני חכמתם:
פסוק יט:ולא עבר זר בתוכם, לחלוק על מלכותם, כי אנשי מעלה גדולה וחכמה היו ולא יגידו רק אמת, והם הגידו
פסוק כ:כל ימי רשע הוא מתחולל, יאחזהו חיל כיולדה, ולעריץ ולתקיף מהם מספר שנים קצובים נצפנו לו להיות בו בתוקף וגבורה, כי בסוף תבואהו רעה:
פסוק כא:קול פחדים, פחד אחר פחד תמיד באזניו בשלותו, כי בעת שלום יבואהו שודד פתאום. והענין כי שלותו כרגע, ותמיד היה ראוי שיחיל כיולדה ויפחד על הרעה העתידה לבוא עליו, לא שיעשה הוא כן, כי הרשעים בוטחים הם בשלותם:
פסוק כב:לא יאמין שוב מני חשך, וכאשר יבא יומו להיות שדוד אל יאמין שישוב ויצא מן החשך שהוא בתוכו, כי עתיד הוא ליפול בחרב ולהוריד שיבתו בדם שאולה:
פסוק כג:נודד הוא ללחם איה, כי לא יהיה לו מושך חסד, וידע באמת כי נכון הוא בידו, יום החשך אשר הוא בתוכו ולא יסור ממנו לעולם:
פסוק כד:תתקפהו כמלך עתיד לכידור, תסובבנו מצוקתו בהיקף מכל עבריו, כמלך הרוצה לבוא במלחמה שהוא עורך גבוריו סביב לו כולם אחוזי חרב מקיפים אותו. וכן אמר התרגום: מחזרין יתיה היך מליך די מעתד לאסתחוא בלגיונין. או יהיה תתקפהו תקף, כחביריו, רק הענין כאשר פירשתי בו מכל עבר:
פסוק כד:כידור מלשון כדור אל ארץ רחבת ידים, אם הכ"ף שרשית, כלשון חכמים הכדור והאימום, או לשון הקף המלחמה, ואין לו חבר בכתובים, אולי וחניתי כדור עליך, והענין וחניתי סביב בהיקף עליך:
פסוק כה:כי נטה אל אל ידו, להקניטו במעשה ידיו, וכנגדו היה מתגבר כי לא היה ירא ממנו:
פסוק כו:ירוץ אליו, בחמת כחו:
פסוק כו:בעבי גבי מגיניו, הם הזרועות אשר הם מגינים לאדם בהלחמו, וגבם אשר הוא העור עבה ושמן. או יהיה פירושו ירוץ אליו להלחם בו בצואר אשר בו עובי מגיניו, כי יעשו הנלחמים מגינים מכוסים בעור עבה נתלים בצוארם:
פסוק כז:כי כסה פניו בחלבו, ויעשה פה על הכסלים מרוב השומן, כי בהיות השומן כפול עושה כדמות פה: והנה
פסוק כח:וישכון ערים, שיעשו לו, וסופם להיות נכחדות, וכן הבתים אשר ישכון לא ישב בהם איש בבוא אידו, כי עתידים הם מאז להיות גלי אבנים. והתרגום אמר: ועבד שכונן בקירוין צדין יתיב בבתיא דלא ייתיבון להון די אתעתדא ליגורין. אמר, כי הרשעים בונים להם בתים בחרבות ובמקום שלא ישב אדם מעולם, רק הם מעותדים מאז לגלים, ומרוב עשרם בונים אותם להיות להם לשם ולתפארת:
פסוק כט:לא יעשר ולא יקום חילו, מושך לאחור, כלומר לא יקום חילו ועשרו בסוף ימיו, ולא יהיה נוטה לארץ מן כל אשר להם:
פסוק כט:יטה, ירבה ויגדל, כמו נוטה אליה כנהר שלום, נוטה שמים, ענין פירושו מתיחה:
פסוק כט:מנלם, כמו שתי מלות מן להם, כמו וימן להם המלך, וכמוהו לדעת יונתן בן עוזיאל אראלם אחזי להון:
פסוק ל:לא יסור, שוב לעולם מן החשך אשר הוא בו, ואם יצמח בארצו יונק וסעיף תיבשהו שלהבת, וזה רמז למיתת הבנים אחריו:
פסוק ל:ויסור ברוח פיו, היונק הזה ברוח פי הרשע, כי ממנו תצא רוח להשחית מעשיו כענין רוחכם אש תאכלכם. והתרגום אמר: ויעדי בזעפא דפומיה דאלהא, רוצה לומר יסור הרשע ויאבד בגזרת פיו של האל הנזכר למעלה בפסוק כי נטה אל אל ידו:
פסוק לא:אל יאמן בשו נתעה, יזהיר הרשע הנתעה שלא יהיה מאמין ובוטח בהיותו בשלוה, שיהיו כל ימיו בשוה כי שוא תהיה תמורתו וחלופו, כי הימים ימירו כבודו בשוא ואפס:
פסוק לב:בלא יומו תמלא, תעמוד תמורתו על מלאתה, מלהגדל ולהצמיח עוד, כמו וימלאו לו ארבעים יום, [יונקתו תמלא ימים כי ימלאו ימיה להכרת], תרגומו ואשלימו:
פסוק לב:וכיפתו, אשר תוציא, והוא רמז לבן הנשאר אחריו איננה רעננה, רק כי תיבש מהרה. כפה, ענף עבה, כמו כפה ואגמון:
פסוק לג:יחמוס כגפן בסרו, אם יוליד מאה ימותו ילדים וילדות טרם היותם לאנשים, כמו הגפן והזית המשליכים נצתם, ולא יעשה פרי:
פסוק לד:כי עדת חנף, וקהלתם הגדולה תהיה לגלמוד:
פסוק לד:ואש אכלה אהלי שוחד, כי תבואם רעה כאש אוכלת האהל שהוא מן בגד, והאש מכלה אותו:
פסוק לה:הרה עמל וילד און, יאמר כי הרשעים הורים עמל, ולכן יולדים און ואפס מעשיהם ושלותם, ואשר הכין בטנם יהיה להם מרמה, כי יבטחו בעשרם וירמה אותם כי יסור מהם:
