א וַ֭יַּעַן אֱלִיפַ֥ז הַֽתֵּימָנִ֗י וַיֹּאמַֽר׃ ב הֶֽחָכָ֗ם יַעֲנֶ֥ה דַֽעַת־ר֑וּחַ וִֽימַלֵּ֖א קָדִ֣ים בִּטְנֽוֹ׃ ג הוֹכֵ֣חַ בְּ֭דָבָר לֹ֣א יִסְכּ֑וֹן וּ֝מִלִּ֗ים לֹא־יוֹעִ֥יל בָּֽם׃ ד אַף־אַ֭תָּה תָּפֵ֣ר יִרְאָ֑ה וְתִגְרַ֥ע שִׂ֝יחָ֗ה לִפְנֵי־אֵֽל׃ ה כִּ֤י יְאַלֵּ֣ף עֲוֺנְךָ֣ פִ֑יךָ וְ֝תִבְחַ֗ר לְשׁ֣וֹן עֲרוּמִֽים׃ ו יַרְשִֽׁיעֲךָ֣ פִ֣יךָ וְלֹא־אָ֑נִי וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ יַעֲנוּ־בָֽךְ׃ ז הֲרִאישׁ֣וֹן אָ֭דָם תִּוָּלֵ֑ד וְלִפְנֵ֖י גְבָע֣וֹת חוֹלָֽלְתָּ׃ ח הַבְס֣וֹד אֱל֣וֹהַ תִּשְׁמָ֑ע וְתִגְרַ֖ע אֵלֶ֣יךָ חָכְמָֽה׃ ט מַה־יָּ֭דַעְתָּ וְלֹ֣א נֵדָ֑ע תָּ֝בִ֗ין וְֽלֹא־עִמָּ֥נוּ הֽוּא׃ י גַּם־שָׂ֣ב גַּם־יָשִׁ֣ישׁ בָּ֑נוּ כַּבִּ֖יר מֵאָבִ֣יךָ יָמִֽים׃ יא הַמְעַ֣ט מִ֭מְּךָ תַּנְחֻמ֣וֹת אֵ֑ל וְ֝דָבָ֗ר לָאַ֥ט עִמָּֽךְ׃ יב מַה־יִּקָּחֲךָ֥ לִבֶּ֑ךָ וּֽמַה־יִּרְזְמ֥וּן עֵינֶֽיךָ׃ יג כִּֽי־תָשִׁ֣יב אֶל־אֵ֣ל רוּחֶ֑ךָ וְהֹצֵ֖אתָ מִפִּ֣יךָ מִלִּֽין׃ יד מָֽה־אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי־יִזְכֶּ֑ה וְכִֽי־יִ֝צְדַּ֗ק יְל֣וּד אִשָּֽׁה׃ טו הֵ֣ן בקדשו (בִּ֭קְדֹשָׁיו) לֹ֣א יַאֲמִ֑ין וְ֝שָׁמַ֗יִם לֹא־זַכּ֥וּ בְעֵינָֽיו׃ טז אַ֭ף כִּֽי־נִתְעָ֥ב וְֽנֶאֱלָ֑ח אִישׁ־שֹׁתֶ֖ה כַמַּ֣יִם עַוְלָֽה׃ יז אֲחַוְךָ֥ שְֽׁמַֽע־לִ֑י וְזֶֽה־חָ֝זִ֗יתִי וַאֲסַפֵּֽרָה׃ יח אֲשֶׁר־חֲכָמִ֥ים יַגִּ֑ידוּ וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ מֵאֲבוֹתָֽם׃ יט לָהֶ֣ם לְ֭בַדָּם נִתְּנָ֣ה הָאָ֑רֶץ וְלֹא־עָ֖בַר זָ֣ר בְּתוֹכָֽם׃ כ כָּל־יְמֵ֣י רָ֭שָׁע ה֣וּא מִתְחוֹלֵ֑ל וּמִסְפַּ֥ר שָׁ֝נִ֗ים נִצְפְּנ֥וּ לֶעָרִֽיץ׃ כא קוֹל־פְּחָדִ֥ים בְּאָזְנָ֑יו בַּ֝שָּׁל֗וֹם שׁוֹדֵ֥ד יְבוֹאֶֽנּוּ׃ כב לֹא־יַאֲמִ֣ין שׁ֭וּב מִנִּי־חֹ֑שֶׁךְ וצפו (וְצָפ֖וּי) ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב׃ כג נֹ֘דֵ֤ד ה֣וּא לַלֶּ֣חֶם אַיֵּ֑ה יָדַ֓ע ׀ כִּֽי־נָכ֖וֹן בְּיָד֣וֹ יֽוֹם־חֹֽשֶׁךְ׃ כד יְֽ֭בַעֲתֻהוּ צַ֣ר וּמְצוּקָ֑ה תִּ֝תְקְפֵ֗הוּ כְּמֶ֤לֶךְ ׀ עָתִ֬יד לַכִּידֽוֹר׃ כה כִּֽי־נָטָ֣ה אֶל־אֵ֣ל יָד֑וֹ וְאֶל־שַׁ֝דַּ֗י יִתְגַּבָּֽר׃ כו יָר֣וּץ אֵלָ֣יו בְּצַוָּ֑אר בַּ֝עֲבִ֗י גַּבֵּ֥י מָֽגִנָּֽיו׃ כז כִּֽי־כִסָּ֣ה פָנָ֣יו בְּחֶלְבּ֑וֹ וַיַּ֖עַשׂ פִּימָ֣ה עֲלֵי־כָֽסֶל׃ כח וַיִּשְׁכּ֤וֹן ׀ עָ֘רִ֤ים נִכְחָד֗וֹת בָּ֭תִּים לֹא־יֵ֣שְׁבוּ לָ֑מוֹ אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים׃ כט לֹֽא־יֶ֭עְשַׁר וְלֹא־יָק֣וּם חֵיל֑וֹ וְלֹֽא־יִטֶּ֖ה לָאָ֣רֶץ מִנְלָֽם׃ ל לֹֽא־יָס֨וּר ׀ מִנִּי־חֹ֗שֶׁךְ יֹֽ֭נַקְתּוֹ תְּיַבֵּ֣שׁ שַׁלְהָ֑בֶת וְ֝יָס֗וּר בְּר֣וּחַ פִּֽיו׃ לא אַל־יַאֲמֵ֣ן בשו (בַּשָּׁ֣יו) נִתְעָ֑ה כִּי־שָׁ֝֗וְא תִּהְיֶ֥ה תְמוּרָתֽוֹ׃ לב בְּֽלֹא־י֭וֹמוֹ תִּמָּלֵ֑א וְ֝כִפָּת֗וֹ לֹ֣א רַעֲנָֽנָה׃ לג יַחְמֹ֣ס כַּגֶּ֣פֶן בִּסְר֑וֹ וְיַשְׁלֵ֥ךְ כַּ֝זַּ֗יִת נִצָּתֽוֹ׃ לד כִּֽי־עֲדַ֣ת חָנֵ֣ף גַּלְמ֑וּד וְ֝אֵ֗שׁ אָכְלָ֥ה אָֽהֳלֵי־שֹֽׁחַד׃ לה הָרֹ֣ה עָ֭מָל וְיָ֣לֹד אָ֑וֶן וּ֝בִטְנָ֗ם תָּכִ֥ין מִרְמָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר׃
פסוק ב:
האם חָכָם יַעֲנֶה דַעַת־רוּחַ, דברי הבל, וִימַלֵּא ברוח קָדִים, מזרחית יבשה את בִּטְנוֹ?! כיצד בקרבך, אדם הנחשב חכם, אין שום חכמה ממשית?! עולים מבטנך דברי רוח ריקניים בלבד.
פסוק ג:
הוֹכֵחַ, אתה מוכיח, שופט בְּדָבָר שלֹא יִסְכּוֹן, יועיל, וּמשתמש במִלִּים לֹא־יוֹעִיל בָּם, חסרות תועלת.
פסוק ד:
אַף־אַתָּה בדבריך תָּפֵר יִרְאָה, יראת ה', וְתִגְרַע שִׂיחָה, שיחתך גרועה ופגומה לִפְנֵי־אֵל.
פסוק ה:
כִּי יְאַלֵּף, ילמֵד עֲוֹנְךָ את פִיךָ מה לומר. דבריך אינם נובעים מתוך לבו של האדם הצדיק שהכרתי בך, אלא הם מבטאים את החוטא שבך. וְזאת – אף על פי שאינך אומר בגלוי שום דבר איסור או כפירה, אלא תִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים, שפה מתוחכמת המרמזת לדברים כאלה.
פסוק ו:
יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ, וְלֹא־אָנִי. די במה שאמרת אתה כדי להרשיעך, ואינני צריך להוסיף דבר. וּשְׂפָתֶיךָ שלך הן שיַעֲנוּ, יעידו בָךְ.
פסוק ז:
אתה מדבר בביטחון כאילו מעולם לא היה אדם כמוך. האם אתה רִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד, הראשון שנולד בעולם?! וְהאם לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ, נוצרת?! האם לא הצטבר בעולם עד כה כל ניסיון וידע?! הרי יש ממי לשאול וללמוד. מהו מקור הידע הוודאי שלך?
פסוק ח:
האם בְסוֹד, במועצתו של אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע, ומשם תִגְרַע אֵלֶיךָ, אתה לוקח לעצמך פיסות חָכְמָה?!
פסוק ט:
מַה־יָּדַעְתָּ אתה וְלֹא נֵדָע אנחנו?! מה תָּבִין אתה וְלֹא־עִמָּנוּ, מצוי בתודעתנו הוּא?!
פסוק י:
גַּם־שָׂב, סב, גַּם־יָשִׁישׁ בָּנוּ, בינינו, כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים. אחד או אחדים מאתנו מבוגרים אפילו יותר מאביך.
פסוק יא:
הַמְעַט מִמְּךָ, האם לא די לך בתַּנְחוּמוֹת אֵל, בדברים הטובים שה' עשה לך עד כה, או: בדברינו המנחמים על ה'?! וְהאם אינך מסתפק בדָבָר שלָאַט, לחש ה' עִמָּךְ, לך, שגילה לך באמצעות רעיך?!
פסוק יב:
מַה, לאן יִּקָּחֲךָ, מושך אותך לִבֶּךָ, וּמַה־יִּרְזְמוּן, רומזות עֵינֶיךָ?!
פסוק יג:
כִּי, כאשר תָשִׁיב אֶל־אֵל רוּחֶךָ, תפנה אל ה', רק אז – וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין, מלים, כלומר מילות אמת.
פסוק יד:
מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־יִזְכֶּה, וְכִי־יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה?! האדם אינו יכול להיות חף וצדיק מכול וכול.
פסוק טו:
הֵן אפילו בִּקְדֹשָׁו, במלאכיו לֹא יַאֲמִין ה'. אף חסרונותיהם גלויים לפניו, ועל כן אין הוא סומך עליהם לחלוטין. ואפילו שָׁמַיִם לֹא־זַכּוּ, נקיים בְעֵינָיו.
פסוק טז:
אם במלאכים ובשרפים אין הוא בוטח – אַף כִּי, בוודאי לא יסמוך על אדם נִתְעָב וְנֶאֱלָח, מאוס ועל אִישׁ־שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה, מי שנוהה אחר הפשע ומזין את עצמו בעוד ועוד חטאים.
פסוק יז:
אֲחַוְךָ, אספר לך – שְׁמַע־לִי. וְזֶה אשר חָזִיתִי, ראיתי בחזון או במחשבה וַאֲסַפֵּרָה.
פסוק יח:
אֲשֶׁר־חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ, ואינם מסתירים את מה שקיבלו מֵאֲבוֹתָם,
פסוק יט:
אשר לָהֶם, לאבות הצדיקים וההגונים לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ, ניתן העולם, וְלֹא־עָבַר זָר בְּתוֹכָם. אם יש גם אחרים הנוחלים ארץ, אין הם נחשבים כלל:
פסוק כ:
כָּל־יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל, רועד ופוחד וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ, נקבעו לאיש העָרִיץ, ועד קצו ההולך וקרב הוא חי חיי אימה.
פסוק כא:
קוֹל־פְּחָדִים הוא שומע תמיד בְּאָזְנָיו. ואפילו בּעת שָׁלוֹם, בזמנים שלווים שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ.
פסוק כב:
לֹא־יַאֲמִין שישׁוּב מִנִּי, מן החֹשֶׁךְ, וְלמרות החושך צָפוּי הוּא אֱלֵי־חָרֶב, אוחז החרב רואה אותו.
פסוק כג:
נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה, כדי למצוא איפה יש לחם, יָדַע כִּי־נָכוֹן בְּיָדוֹ, מוכן לו יוֹם־חֹשֶׁךְ.
פסוק כד:
יְבַעֲתֻהוּ, יבהילו אותו צַר, צרות, או: אויבים, וּמְצוּקָה תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ העָתִיד, המתעתד לַכִּידוֹר, למצור.
פסוק כה:
כִּי־נָטָה הרשע הטיח אֶל־אֵל יָדוֹ, וְאֶל, כנגד שַׁדַּי יִתְגַּבָּר. הרשע נכון להילחם באלוקים:
פסוק כו:
יָרוּץ אֵלָיו – לעומת ה' בְּצַוָּאר, במצח נחושה, בַּעֲבִי גַּבֵּי מָגִנָּיו, במגִנים עבים וחשופים כלפיו.
פסוק כז:
עד כה חי הרשע חיים מדושני עונג. כִּי־כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ, בשומן שלו. וַיַּעַשׂ פִּימָה, כפל שומן הדומה לפה, עֲלֵי־כָסֶל, חלציו. ואולם בעקבות חטאיו בא עונשו:
פסוק כח:
וַיִּשְׁכּוֹן בעָרִים נִכְחָדוֹת, במקומות שאינם מיושבים, ובתוך בָּתִּים לֹא־יֵשְׁבוּ לָמוֹ. במבנים אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ, נועדו לְגַלִּים, עיי חרבות.
פסוק כט:
לֹא־יֶעְשַׁר, יתעשר וְלֹא־יָקוּם, יהיה קיום לחֵילוֹ, רכושו, ובגלל המחסור של הרשעים לֹא־יִטֶּה, יפנה לָאָרֶץ, לא יישאר דבר לזולתם מִנְלָם, משלהם.
פסוק ל:
לֹא־יָסוּר מִנִּי־חֹשֶׁךְ, ממקומו האפל; את יֹנַקְתּוֹ, השורש או השתיל שישלח, תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת, וְיָסוּר, ייעקר מהעולם בְּרוּחַ פִּיו של ה'.
פסוק לא:
אַל־יַאֲמֵן, לא כדאי לרשע להאמין בַּשָּׁוְא, בשקר ובהבל אשר נִתְעָה, תועים בו לפי שעה, כִּי־שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ. שווא לא יוליד אלא שווא.
פסוק לב:
בְּלֹא־יוֹמוֹ תִּמָּלֵא שעתו. הוא ימות קודם זמנו, וְכִפָּתוֹ, צמרתו לֹא רַעֲנָנָה.
פסוק לג:
יַחְמֹס, יאבד כַּגֶּפֶן שטרם הבשילו אשכולותיה את בִּסְרוֹ, פרותיו בעודם בוסר, וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ, פרחיו. צאצאיו, חייו או מעשיו של הרשע יכלו קודם שיגיעו לכלל מימוש כענבי בוסר וכפרחי הזית הנושרים ומתפזרים, ובכך נמנעת הבשלתם לכדי פרי אכיל.
פסוק לד:
כִּי־עֲדַת חָנֵף, חברתם של הצבועים והרמאים – סופה גַּלְמוּד, בודדת ושוממה, וְאֵשׁ אָכְלָה, תאכל לבסוף את אָהֳלֵי, משכנותיהם של האנשים שנבנו בכספי שֹׁחַד.
פסוק לה:
הָרֹה, רשעים אלה זוממים, כביכול מתעברים בהרהורי עָמָל, חטא, וְעל כן יָלֹד, יולדים אָוֶן, רשע, וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה.