א וַ֭יַּעַן אֱלִיפַ֥ז הַֽתֵּימָנִ֗י וַיֹּאמַֽר׃ ב הֶֽחָכָ֗ם יַעֲנֶ֥ה דַֽעַת־ר֑וּחַ וִֽימַלֵּ֖א קָדִ֣ים בִּטְנֽוֹ׃ ג הוֹכֵ֣חַ בְּ֭דָבָר לֹ֣א יִסְכּ֑וֹן וּ֝מִלִּ֗ים לֹא־יוֹעִ֥יל בָּֽם׃ ד אַף־אַ֭תָּה תָּפֵ֣ר יִרְאָ֑ה וְתִגְרַ֥ע שִׂ֝יחָ֗ה לִפְנֵי־אֵֽל׃ ה כִּ֤י יְאַלֵּ֣ף עֲוֺנְךָ֣ פִ֑יךָ וְ֝תִבְחַ֗ר לְשׁ֣וֹן עֲרוּמִֽים׃ ו יַרְשִֽׁיעֲךָ֣ פִ֣יךָ וְלֹא־אָ֑נִי וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ יַעֲנוּ־בָֽךְ׃ ז הֲרִאישׁ֣וֹן אָ֭דָם תִּוָּלֵ֑ד וְלִפְנֵ֖י גְבָע֣וֹת חוֹלָֽלְתָּ׃ ח הַבְס֣וֹד אֱל֣וֹהַ תִּשְׁמָ֑ע וְתִגְרַ֖ע אֵלֶ֣יךָ חָכְמָֽה׃ ט מַה־יָּ֭דַעְתָּ וְלֹ֣א נֵדָ֑ע תָּ֝בִ֗ין וְֽלֹא־עִמָּ֥נוּ הֽוּא׃ י גַּם־שָׂ֣ב גַּם־יָשִׁ֣ישׁ בָּ֑נוּ כַּבִּ֖יר מֵאָבִ֣יךָ יָמִֽים׃ יא הַמְעַ֣ט מִ֭מְּךָ תַּנְחֻמ֣וֹת אֵ֑ל וְ֝דָבָ֗ר לָאַ֥ט עִמָּֽךְ׃ יב מַה־יִּקָּחֲךָ֥ לִבֶּ֑ךָ וּֽמַה־יִּרְזְמ֥וּן עֵינֶֽיךָ׃ יג כִּֽי־תָשִׁ֣יב אֶל־אֵ֣ל רוּחֶ֑ךָ וְהֹצֵ֖אתָ מִפִּ֣יךָ מִלִּֽין׃ יד מָֽה־אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי־יִזְכֶּ֑ה וְכִֽי־יִ֝צְדַּ֗ק יְל֣וּד אִשָּֽׁה׃ טו הֵ֣ן בקדשו (בִּ֭קְדֹשָׁיו) לֹ֣א יַאֲמִ֑ין וְ֝שָׁמַ֗יִם לֹא־זַכּ֥וּ בְעֵינָֽיו׃ טז אַ֭ף כִּֽי־נִתְעָ֥ב וְֽנֶאֱלָ֑ח אִישׁ־שֹׁתֶ֖ה כַמַּ֣יִם עַוְלָֽה׃ יז אֲחַוְךָ֥ שְֽׁמַֽע־לִ֑י וְזֶֽה־חָ֝זִ֗יתִי וַאֲסַפֵּֽרָה׃ יח אֲשֶׁר־חֲכָמִ֥ים יַגִּ֑ידוּ וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ מֵאֲבוֹתָֽם׃ יט לָהֶ֣ם לְ֭בַדָּם נִתְּנָ֣ה הָאָ֑רֶץ וְלֹא־עָ֖בַר זָ֣ר בְּתוֹכָֽם׃ כ כָּל־יְמֵ֣י רָ֭שָׁע ה֣וּא מִתְחוֹלֵ֑ל וּמִסְפַּ֥ר שָׁ֝נִ֗ים נִצְפְּנ֥וּ לֶעָרִֽיץ׃ כא קוֹל־פְּחָדִ֥ים בְּאָזְנָ֑יו בַּ֝שָּׁל֗וֹם שׁוֹדֵ֥ד יְבוֹאֶֽנּוּ׃ כב לֹא־יַאֲמִ֣ין שׁ֭וּב מִנִּי־חֹ֑שֶׁךְ וצפו (וְצָפ֖וּי) ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב׃ כג נֹ֘דֵ֤ד ה֣וּא לַלֶּ֣חֶם אַיֵּ֑ה יָדַ֓ע ׀ כִּֽי־נָכ֖וֹן בְּיָד֣וֹ יֽוֹם־חֹֽשֶׁךְ׃ כד יְֽ֭בַעֲתֻהוּ צַ֣ר וּמְצוּקָ֑ה תִּ֝תְקְפֵ֗הוּ כְּמֶ֤לֶךְ ׀ עָתִ֬יד לַכִּידֽוֹר׃ כה כִּֽי־נָטָ֣ה אֶל־אֵ֣ל יָד֑וֹ וְאֶל־שַׁ֝דַּ֗י יִתְגַּבָּֽר׃ כו יָר֣וּץ אֵלָ֣יו בְּצַוָּ֑אר בַּ֝עֲבִ֗י גַּבֵּ֥י מָֽגִנָּֽיו׃ כז כִּֽי־כִסָּ֣ה פָנָ֣יו בְּחֶלְבּ֑וֹ וַיַּ֖עַשׂ פִּימָ֣ה עֲלֵי־כָֽסֶל׃ כח וַיִּשְׁכּ֤וֹן ׀ עָ֘רִ֤ים נִכְחָד֗וֹת בָּ֭תִּים לֹא־יֵ֣שְׁבוּ לָ֑מוֹ אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים׃ כט לֹֽא־יֶ֭עְשַׁר וְלֹא־יָק֣וּם חֵיל֑וֹ וְלֹֽא־יִטֶּ֖ה לָאָ֣רֶץ מִנְלָֽם׃ ל לֹֽא־יָס֨וּר ׀ מִנִּי־חֹ֗שֶׁךְ יֹֽ֭נַקְתּוֹ תְּיַבֵּ֣שׁ שַׁלְהָ֑בֶת וְ֝יָס֗וּר בְּר֣וּחַ פִּֽיו׃ לא אַל־יַאֲמֵ֣ן בשו (בַּשָּׁ֣יו) נִתְעָ֑ה כִּי־שָׁ֝֗וְא תִּהְיֶ֥ה תְמוּרָתֽוֹ׃ לב בְּֽלֹא־י֭וֹמוֹ תִּמָּלֵ֑א וְ֝כִפָּת֗וֹ לֹ֣א רַעֲנָֽנָה׃ לג יַחְמֹ֣ס כַּגֶּ֣פֶן בִּסְר֑וֹ וְיַשְׁלֵ֥ךְ כַּ֝זַּ֗יִת נִצָּתֽוֹ׃ לד כִּֽי־עֲדַ֣ת חָנֵ֣ף גַּלְמ֑וּד וְ֝אֵ֗שׁ אָכְלָ֥ה אָֽהֳלֵי־שֹֽׁחַד׃ לה הָרֹ֣ה עָ֭מָל וְיָ֣לֹד אָ֑וֶן וּ֝בִטְנָ֗ם תָּכִ֥ין מִרְמָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רלב"ג

רלב"ג

פסוק א:
ביאור מלות המענה ויען אליפז התימני ויאמר:
פסוק ג:
יסכון. יועיל:
פסוק ד:
שיחה. תפלה כטעם ולפני ה' ישפוך שיחו: (ו ;) יאלף ילמד ויודיע:
פסוק ד:
ערומים. האנשים המדברים בערמה ובמרמה:
פסוק ח:
ותגרע אליך חכמה. ותמנע לך החכמה עד שתהיה כולה לך ואין לזרים אתך:
פסוק יא:
תנחומות אל. תנחומות אלו האנשים ר"ל בלדד וצופר:
פסוק יא:
לאט. סתר ולאט:
פסוק יג:
רוחך. רצונך:
פסוק טז:
ונאלח. נתעב ונמאס:
פסוק יז:
אחוך. אגידך:
פסוק כ:
מתחולל. מעניין חיל כיולדה:
פסוק כ:
לעריץ. הוא הרשע ונקרא כן בהיותו תקיף ועורץ שאר האנשים:
פסוק כב:
וצפוי הוא אלי חרב. ר"ל שכבר יראהו החרב והטעם שכבר יעבור עליו החרב ויפלח עליו אימו' מות:
פסוק כד:
תתקפהו כמלך עתיד לכידור. תתחזק המצוק' עליו ותסבבהו כמו המלך שעתיד לכידור ומזומן למלחמה הנקרא טורני"ש בלעז או יהיה הרצון בזה תנצחהו המצוקה ותחזק עליו כמו שיתקוף המלך ויאנוס האיש ההוא שהוא עתיד להשפט בכידור והם האנשים הנדונים לטביעה שכאשר ירצו לטובעם בקלות יקשרו ראשם בין ברכם וידיה' ורגליה' בדרך שיהיו כמו הכדו' עד שלא יוכלו לשום פנים להנצל מהטביעה:
פסוק כו:
בעבי גבי מגיניו. במקום שגופי מגיניו יות' עבי' ויותר חזקים:
פסוק כז:
פימה עלי כסל. שעשה פיות על כסליו מרוב השומן:
פסוק כח:
אשר התעתדו לגלים. אשר היו עתידים לגלים:
פסוק כח:
נצי'. ר"ל שממון:
פסוק כט:
מנלם. שלמות' כעניין כנלות' לבגוד יבגדו בך:
פסוק לא:
בשו נתעה. ר"ל האיש הנתעה בשוא ובהבלי העולם פארתו:
פסוק לג:
יחמוס. יגלה כטעם ויחמוס כגן סכו:
פסוק לג:
בסרו. בוסר שלו:
פסוק לג:
נצתו. כמו פרחו:
פסוק לד:
אהלי שחד. הבנויים משחד:
פסוק לד:
ביאור דברי המענה ענה אליפז התימני ואמר היתכן לחכם שיטעון טענות כוזבות אשר הם דברי רוח והבל, אם מחוק החכם שיתווכח בדברים וטענות בלתי מועילות בהאמתת מה שירצה האמתתו, הנה לא תוכל להנצל שלא תעשה העול גדול מאלו הדברים כי עתה תפר מההמון יראת השם ית' כי ההמון לחולשת שכלם לא יראו מעשות רעות אלא מדאגה פן יענישם השם ית' ולזה כשתאמר שלא יועיל הצדק שלא יבאו אלו הרעות אלא למי שבמערכתו בעת הלידה שיבואהו אתה מפר יראת השם ית' מההמון ואתה גם כן מונע ההתפלל לפני השם ית' על הרעות הבאות לאיש איש כי התפלה עליהם שוא ובטל לפי דבריך, הנה דבריך יודיעו לאנשים עונך כי אתה בוחר בדבריך לשון הערומים המדברים בערמה ובמרמה ובדרכים מתעים, הנה לא אצטריך אני לומר שאתה רשע ועל זה באה עליך הצרה הזאת כי פיך ושפתיך יעידו בך שאתה רשע, מה זה שהתפארת בישישות וזקנה האם נבראת קודם אדם הראשון ולפני בריאת הגבעות הלא אם צופר הוא צעיר לימים הנה לא ימנע מפני זה שיגיע לו מהחוש מה שהספיק בזה הדרוש וזה שיתכן שקבל כבר עדות מאנשים יותר קודמי' ממך עד שכבר הגיע אליו מה שהתפרסם מזה החוש זה זמן ארוך ולזה אם אינך ראשון לכל האנשים תהי' טענתך בזה בטלה, האם שמעת בסוד אליה ונגלה לך כבר עד שתמנע לך החכמה ותהיה לך לבדך לא לזרים אתך, מה ידעת מפעולות השם ית' ולא נדע ומה תבין מהם ולא עמנו הוא ועוד שאם תטעון כי בעבור ישישותך יתכן שתהיה חכם יותר, הנה גם שב גם ישיש בנו כביר ימי' מאביך ואחשוב שאליפז היה יותר ישיש מאיוב ואולם שאר רעיו היו צעירי' ממנו או צופר לבדו היה צעיר ממנו, המעט ממך התנחומות שנחמוך בהם אלו האנשים ר"ל צופר ובלדד עד שקראת להם רופאי אליל, האם מה שטענו לקיים שהשם ית' מבין את כל מעשה האדם ושופט אותו עליהם הוא דבר של לאט ושל סתר עמך עד שקרא' אותם טופלי' שקר וקרא' סתר אלו הטענות והוא מה שאמרת אליהם אם בסתר פנים תשאון, איך לקחך לבך ואיך רמזו עיניך להשיב אל אל רוחך והוצאת מפיך מלין כנגדו, איך תחשוב שתהיה נקי וצדיק עד שלא יתכן שיגיעך עונש הנה אי אפשר באדם לחסרונו שיהיה נקי וצדיק ואיך תחשוב שתהיה נמלט מהחסרון הלא בעיני השם ית' אין נמלט מהחסרון כי גם המלאכים והגלגלים ישיגם חסרון מה לפי מה שמציאותם יצטרך אל מציאות אחר ישפע ממנו ועוד בהם חסרון נפלא ביחס אל השם ית' כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות ה' ולזה לא ימצא השלימות כי אם בשם ית', ובהיות הענין כן איך חשבת עצמך נקי מהחסרון עם היותך נתעב ונמאס ושותה כמים עולה כי האדם זה דרכו ולזה אין לך להתרעם על הש"י על זה העונש כי בלי ספק אי אפשר מזולת שמרית ואם אינך משע' בזה כי יתכן שחטא' בדברים רבים הם חטא אצל השם ית' מצד שלמותו ואינך חושב בהם שיהיו חטא, הנה אגידך שראיתי בחוש ומה שיגידוהו חכמים ולא כחדו במה שקבלו בזה מהחוש מאבותם, כי לא אביא עליך עדות ממה שיגידהו הפחותים כי אין לסמוך עליהם אבל ממה שהגידו השלימי' אשר להם לבדם נתנה הארץ מרוב חכמתם ושלמותם לא עבר זר בתוכם הלא הט יגידו, וראיתי גם כן בעיני כי הרשע ואם הוא מצליח הוא מתחולל כל ימיו ר"ל שיאחזהו חיל וכאב לב כל ימיו ליראתו ולפחדתו שיגיעהו רע ומספר השנים אשר נצפנו לתוקף החומס אנשי' יהיה בכל אחד מהם קול פחדים באזניו שיגיעהו רע והנה בהיותו בשלום יבואנו השודד והצר לו בדרך שלא יאמין שוב מני החושך והצרה ההיא, הלא החרב יראה אותו בדרך שיפלו עליו אימות מות, הלא הרשע הוא נודד ללחם אנה ימצאהו כי אין לו לחם לאכול ידע כי נכון בידו יום חשך וצרה גדולה ולזה הוא בכאב לב תמיד, צר ומצוקה יבעתוהו, תתחזק המצוקה עליו ותאנוס אותו כמו המלך שיתקוף ויאנוס האיש שהוא עתיד להשפט בכידור והם האנשים הנדונים לטביעה שיקשרו ראשם בין ברכם וידיהם ורגליהם בדרך שיהיו כמו הכידור עד שלא יוכלו להנצל מהטביעה, מפני שנטה הרשע לאל ידו וחשב להתגבר על השם ית', הנה הש"י ירוץ אליו להכותו בצוארו במקום שיהיו מגניו יותר חזקים ויותר עבים להראותו כי לא תועיל גבורתו כנגד השם ית', מפני שכסה הרשע פניו בחלבו מרוב השומן ושכן בערים חריבות ר"ל שבנה אותם ושכן בבתי' אשר לא היו נושבים אבל היו עתידים להיותם לגלים נצים ובנה אותם מחדש כדי שיוכל לבטוח יותר בהם שיהיו חזקים ולהיותם לזכר לו, הנה יענש שלא יעשר ולא יעמוד עשרו אשר בעבורו היה משמין עצמו ולא יטה לאנשי הארץ שלמותם ר"ל שבנינים אשר עשה לא ישארו אבל יחרבו ויפלו לא יסור מני חשך הצרות יונקתו אשר היתה צומח' מאד בהיותו בעשרו עד שהיה בתכלית השומן והדשנו' תיבש שלהבת הצרות הבאות עליו עד שיגיעהו מהכחישות שרוח פיו יניעהו ויסירהו ממקומו, בעבור שלא היה מאמין זה האיש הנתעה בשוא ובהבלי העולם כי ימותו ותהיה שוא והבל תמורתו ר"ל שלא היה מתפחד מהמות הנה היה ענשו שימות בלא עתו ותכר' יונקתו בלא עתו וכפתו אשר איננה רעננה יסור בקלות הפרח והנץ שהוציא הרשע לעשות פרי כמו הגפן שיחמוס וישחית בסרו וכזית שישליך נצתו במעט סבה, הנה קבוץ החנפים סופו להיות גלמוד לפי שישחיתו קצתם קצת ולא ישלם הקבוץ ביניהם ואש אכלה האהלים הבנויים משחד ועול לפי שהם יחשבו וישתדלו תמיד בעמל ואון ומחשבתם תכין מרמה תמיד ולזה יענישם הש"י בכמו אלו העונשים והכלל העולה מהדברים הוא שהוא היה מגנה איוב על אמר שלא חטא והוא מעיד שכבר חטא שהוא בדבריו אלה יפר יראת השם מהאנשים וימנע מהתפלל אליו בעת הצר' אשר עם התועלת שבו להנצל מהרע הנה בו מהתקון המדיני וההישרה אל הצלחת הנפש מה שלא יעלם והביא ראיה מהחוש על היות אלו הרעות מסודרות מהשם ית' לפי מעשה האדם למה שימצא מהרעות לרשעים אשר לא נפקד איש מהם שלא ישיגוהו רעות אם מצד הפחד אם מזולת זה וזה ממה שיור' על כי אלו הרעות הם לרשעים מפני היותם רשעים ועוד שאנחנו נראה העונש הבאה עליהם כנגד מרים מדה כנגד מדה ואילו היה מוגבל בגיחו מרחם לא היה אפשר זה אלא אם נאמר שכבר הוגבל ג"כ אז שיהיה זה האיש עושה מרי שיהא דומה לעונש המוגבל לבוא עליו וזה בתכלית הבטול והגנות כי אם היה הענין כן תבטל הבחירה ויהיו כל העניינים מחוייבי' הנה זה הוא לבד מה שהוסיף אליפז לטעון בזה המענה: