פסוק ג:אף על זה, שהוא צל עובר ואיננו, תפקח עיניך להביאו במשפט עמך. ויסדר איוב תוכחתו עם האלהים לאמר שלא חטא, ואם יודיעהו האל שחטא למה היה חשוב בעיניו להעניש גופו, כי הוא הבל וסופו לרקבון, וכוונתו לאמר כי פחיתותו והיותו הבל וריק בעיני הבורא מסיר ממנו השגחתו, כי מתחלתו להבל דמה ואין לבורא השגחה בו, כי אם ימלא מספר ימיו או ימות בחצי ימיו, הכל כצל עובר:
פסוק ד:מי יתן טהור מטמא, האדם הבא ממקום טמא מי ישימנו טהור: אין גם אחד שיהיה טהור, כי גם עידוי הצדיקים בחטא, כענין הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי:
פסוק ה:אם חרוצים ימיו, אם ימיו של אדם קצובים, אתך מספר חדשיו, כי אתה חרצת אותם, וחוקיו וגבולו עשית ולא יוכל לעבור עליהם לחיות יותר, אם כן
פסוק ו:שעה, הרפה מעליו ויחדל מרעתו, עד ישלים כשכיר, המצפה לבוא יומו:
פסוק ו:ירצה, מלשון והרצת את שבתותיה:
פסוק ט:מריח מים יפריח, בהריח אותם:
פסוק ט:ועשה קציר, כמו סעיף:
פסוק ט:נטע, כלומר הוא אילן שנטע עתה כן יהיה סעיף גדול וטוב:
פסוק י:וגבר ימות ויחלש, פירשו בו יחלש וימות, כי בחליו יחלש האדם ואח"כ ימות, והביאו לו דומים. והנראה יותר כי החלישות בלשון הקדש ענין שבר וכריתה, וכן ויחלוש יהושע, כי באמרו "לפי חרב" רצה לומר ששיבר מחנהו והכה את כולם לפי חרב, וכן תרגם אונקלוס ויחלש, ותבר, גם הכתוב החלש יאמר גבור אני, הוא שבור הלב, הפך ואמיץ לבו בגבורים. וכזה אמר התרגום וגברא ימות ויתמקמק, וסוף הפסוק ויגוע אדם ואיו, הוא כפול כענין התוכחות:
פסוק יא:אזלו מים מני ים, המים הנגרים מן הים לחרבה אשר לא יאספו:
פסוק יא:ונהר יחרב ויבש, כי יכזב מקורו, כן איש שוכב ולא יקום לעולם:
פסוק יג:מי יתן בשאול תצפינני, הייתי מתאוה שתהיה מיתת האדם לזמן ויהיה ימים במספר נצפן ונסתר בשאול עד שישוב אף האלהים ממנו, ותהיה מיתתו לפי חטאיו שעשה, ויזכרנו להחיותו אחרי כן, כי אם היה העונש לפי חטאו, אך עתה שהוא מת לעולם ואיננו יכול להנצל לא היה ראוי ליענש כאשר פירשתי:
פסוק יד:אם ימות גבר היחיה, כלומר האפשר שיחיה:
פסוק יד:כל ימי צבאי איחל, עד שתבוא חליפתי ואמות, כי אם ידעתי שאני חי אחרי כן רצוני למות ולהיות נשפט עמך שם: כי
פסוק טו:תקרא ואנכי אענך, ללכת לפניך בעת:
פסוק טו:ולמעשה ידיך תכסוף ותתאוה לראותו:
פסוק טז:כי עתה, בעולם הזה לא תקראני למשפט, רק צעדי תספור, ולא תמתין על חטאי עד יום המיתה:
פסוק טז:תשמור, מלשון ואביו שמר את הדבר, ובלשון חכמינו ז"ל אל יאמר אדם לחבירו שמר לי על פתח עבודה זרה פלונית. וי"מ אם ימות גבר היחיה, כלומר יודע אני שלא יחיה ואני איחל ליום בא מיתתי שתקראני ואנכי אענה לאמר הנני בידך למות כל עת שתכסוף אלי לקחת נשמתי, אם כן למה תספור עתה צעדי ותוכיחני ביסורין, ולא תמתין לי לאותו יום שתמיתני בו:
פסוק יז:חתום בצרור פשעי, ליום המיתה:
פסוק יז:ותטפול על עוני, לדון אותי בייסורין הללו:
פסוק יח:ואולם הר נופל יבול, פירשו בו גדול, מלשון והנפילים היו בארץ, אולי ההר הגבוה והתלול שיפול האדם בעלותו שם יקרא כן, ואפשר שיקרא על שם סופו שיבול, כדרד ונפש חללים תשוע, שיאמר אולם הר שהוא גדול ותקיף נופל יבול, כי תבוא סערה ויפול, ולחלקיו יבול, כנבול עלה מגפן. והענין כי ההר יבול ברוב הימים והצור הקשה יעתק מן ההר שהוא מקומו,
פסוק יט:והאבנים, שהם קשים ישחקו אותן המים ברוב הליכתם עליהם, והנה הכל ישתנה לרעה או לטובה, אבל ותקות אנוש, אבדה לנצח לא תשתנה ברוב ימים וזמנים. ויתכן שנפרש כי יאמר ההר הגדול יבול והצור אשר בו יעתק ממקומו ויהיה לאבנים, והמים ישחקו אותם ברוב הימים ותקות אנוש אובדת מכל אלה, כי הם ישתנו מיסודם ליסוד אחר ולא יהיו אפס, או ישובו לאשר היו ברוב הזמנים, ותקות אנוש אובדת לגמרי והיתה לאין, והיא מליצה נמרצת:
פסוק יט:תשטוף ספיחיה עפר ארץ, פירשו כי המים ישחקו את האבנים לעפר ארץ ויצמחו שם הספיחים ותשטוף אותם שבולת הנהר, או מים, לשון יחידה נקבה, כמו מי נדה לא זורק עליו. ויותר נכון לי כי הארץ תשטוף בשטף המים הנזכרים, ר"ל כל הצומח בעפרה, והנה כולם יעקרו וישטפו, ותקות האנוש יותר אובדת מהם ולא תמצא לעולם:
פסוק כ:תתקפהו לנצח, תהיה תקיף ממנו להוליכו לנצח:
פסוק כא:יכבדו בניו ולא ידע, יטעון כי אמרתם שיגמלהו טוב או ירע על בניו, הוא לא ידע ולא יבין להם, כי
פסוק כב:אך בשרו, של אדם עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל, תאבל על עצמו, כי יקרבו ימיו למות, אין חפץ בבנים ובנות אחריו. והחכם ראב"ע פירש אך בשרו עליו יכאב וישחת אחרי מותו, מלשון וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים. והנכון מה שפירשתי: