א וַ֭יַּעַן אֱלִיפַ֥ז הַֽתֵּימָנִ֗י וַיֹּאמַֽר׃ ב הֲנִסָּ֬ה דָבָ֣ר אֵלֶ֣יךָ תִּלְאֶ֑ה וַעְצֹ֥ר בְּ֝מִלִּ֗ין מִ֣י יוּכָֽל׃ ג הִ֭נֵּה יִסַּ֣רְתָּ רַבִּ֑ים וְיָדַ֖יִם רָפ֣וֹת תְּחַזֵּֽק׃ ד כּ֭וֹשֵׁל יְקִימ֣וּן מִלֶּ֑יךָ וּבִרְכַּ֖יִם כֹּרְע֣וֹת תְּאַמֵּֽץ׃ ה כִּ֤י עַתָּ֨ה ׀ תָּב֣וֹא אֵלֶ֣יךָ וַתֵּ֑לֶא תִּגַּ֥ע עָ֝דֶ֗יךָ וַתִּבָּהֵֽל׃ ו הֲלֹ֣א יִ֭רְאָתְךָ כִּסְלָתֶ֑ךָ תִּ֝קְוָתְךָ֗ וְתֹ֣ם דְּרָכֶֽיךָ׃ ז זְכָר־נָ֗א מִ֤י ה֣וּא נָקִ֣י אָבָ֑ד וְ֝אֵיפֹ֗ה יְשָׁרִ֥ים נִכְחָֽדוּ׃ ח כַּאֲשֶׁ֣ר רָ֭אִיתִי חֹ֣רְשֵׁי אָ֑וֶן וְזֹרְעֵ֖י עָמָ֣ל יִקְצְרֻֽהוּ׃ ט מִנִּשְׁמַ֣ת אֱל֣וֹהַ יֹאבֵ֑דוּ וּמֵר֖וּחַ אַפּ֣וֹ יִכְלֽוּ׃ י שַׁאֲגַ֣ת אַ֭רְיֵה וְק֣וֹל שָׁ֑חַל וְשִׁנֵּ֖י כְפִירִ֣ים נִתָּֽעוּ׃ יא לַ֭יִשׁ אֹבֵ֣ד מִבְּלִי־טָ֑רֶף וּבְנֵ֥י לָ֝בִ֗יא יִתְפָּרָֽדוּ׃ יב וְ֭אֵלַי דָּבָ֣ר יְגֻנָּ֑ב וַתִּקַּ֥ח אָ֝זְנִ֗י שֵׁ֣מֶץ מֶֽנְהֽוּ׃ יג בִּ֭שְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנ֣וֹת לָ֑יְלָה בִּנְפֹ֥ל תַּ֝רְדֵּמָ֗ה עַל־אֲנָשִֽׁים׃ יד פַּ֣חַד קְ֭רָאַנִי וּרְעָדָ֑ה וְרֹ֖ב עַצְמוֹתַ֣י הִפְחִֽיד׃ טו וְ֭רוּחַ עַל־פָּנַ֣י יַחֲלֹ֑ף תְּ֝סַמֵּ֗ר שַֽׂעֲרַ֥ת בְּשָׂרִֽי׃ טז יַעֲמֹ֤ד ׀ וְֽלֹא־אַכִּ֬יר מַרְאֵ֗הוּ תְּ֭מוּנָה לְנֶ֣גֶד עֵינָ֑י דְּמָמָ֖ה וָק֣וֹל אֶשְׁמָֽע׃ יז הַֽ֭אֱנוֹשׁ מֵאֱל֣וֹהַ יִצְדָּ֑ק אִ֥ם מֵ֝עֹשֵׂ֗הוּ יִטְהַר־גָּֽבֶר׃ יח הֵ֣ן בַּ֭עֲבָדָיו לֹ֣א יַאֲמִ֑ין וּ֝בְמַלְאָכָ֗יו יָשִׂ֥ים תָּהֳלָֽה׃ יט אַ֤ף ׀ שֹׁכְנֵ֬י בָֽתֵּי־חֹ֗מֶר אֲשֶׁר־בֶּעָפָ֥ר יְסוֹדָ֑ם יְ֝דַכְּא֗וּם לִפְנֵי־עָֽשׁ׃ כ מִבֹּ֣קֶר לָעֶ֣רֶב יֻכַּ֑תּוּ מִבְּלִ֥י מֵ֝שִׂ֗ים לָנֶ֥צַח יֹאבֵֽדוּ׃ כא הֲלֹא־נִסַּ֣ע יִתְרָ֣ם בָּ֑ם יָ֝מ֗וּתוּ וְלֹ֣א בְחָכְמָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק ב:
הנסה דבר. מלת דבר הוא הנושא, ור"ל דבר ממקרה העולם ודבר רע, כמו כי שלום לך ואין דבר (ש"א כ' כ"א), מצייר דבר הרע כעצם מופשט שמנסה א"ע לבא על האדם להרע לו:
פסוק ג:
(ג-ד) ידים רפות תחזק. וברכים כרעות תאמץ. ברכים כורעות הוא יותר מן כושל, שהוא ע"י דבר אחר, והכושל והכורע ברגליו הוא יותר מידים רפות, שזה נופל לגמרי. והוסיף במליצתו גם כושל יקימון מליך, וגם ברכים כורעות תאמץ, והאימוץ הוא יותר מן החיזוק, והסדר תמיד חזק ואמץ. וכן אמר (ישעיהו ל״ה:ג׳) חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו:
פסוק ה:
תבא אליך, תגע עדיך. במ"ש תגע מוסיף שלא באה עדיין אליו ממש, רק נוגעת אליו. ובמ"ש עדיך, מוסיף שגם לא נוגעת אליו בעצמו רק עדיו סמוך לו, לא בעצמו ממש, שמלת עד מציין לרוב עד ולא עד בכלל (עמ"ש הושע י"ד ב'), ועז"א ותבהל, כי הלאות לא יצדק רק אם כבר סבל את הרע ונלאה ממנה:
פסוק ו:
כסלתך, תקותך. המקוה מקוה להשיג דבר טוב, והכסל הוא הבוטח שלא יגיע אליו רעה, כמ"ש כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד (משלי ג׳:כ״ו-כ״ז) והיראה תמנעהו מלעשות רע, מפני כסלו שלא יגע לו רע, והתום דרך יעשה טוב מפני התקוה להשיג טוב, ונגד מ"ש בשבחי איוב, תם ישר, אמר תקותך ותום דרכיך, ונגד מ"ש ירא אלהים וסר מרע, אמר יראתך כסלתך.
פסוק ז:
נקי אבד, ישרים נכחדו. הנקי יציין שהוא בפ"ע נקי מחטא, הגם שיוכל להיות שבני אדם יחשדו אותו, וזה ההבדל בין נקי לצדיק, שהצדיק יציין שהוא צדיק בדינו בעיני בני אדם, וכמ"ש בסנהדרין (דף ל"ג ע"ב) מנין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד י"ל ללמד עליו זכות מנין שמחזירין אותו, ת"ל נקי אל תהרג, (ר"ל הגם שיצא חייב הוא נקי וי"ל זכות) ומנין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד י"ל ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו ת"ל וצדיק אל תהרוג, (ר"ל הגם שאינו נקי באמת הלא יצא צדיק בב"ד), ויש הבדל בין אבד ובין נכחד, שהנכחד הוא בערך בני אדם שמכחידין מציאותו, ובזה משתתף עם הוראתו הפשוטה על ההכחשה, ולפ"ז הנקי יצוייר שיכחד, שבני אדם שאין יודעים שהוא נקי יכחידו ויכחישו מציאותו, אבל לא יצוייר שיאבד, והישרים שהם ישרים גם בפני בני אדם, לא יצוייר שיכחדו, כי כולם יודעים ישרם וצדקתם:
פסוק ח:
חורשי און וזורעי עמל. העמל מציין יגיעת הנפש, והאון מציין הכח שלא במשפט, ומציין ההכנה לעשות און וגזל בשם חרישה, שהיא הכנה אל הזריעה, ואחריו תעמל נפשם לשמור האון שיעשה פרי, כמו שהזריעה בא אחר החרישה, שהיא שמירת האון בלב ובמחשבה ורוב המחשבה בו וזה קורא בשם עמל, שלכן יגדל פרי חטאתם עד יבוא להם עת הקציר לקצור פרי מעשיהם ולקבל ענשם:
פסוק ט:
מנשמת אלוה יאבדו ומרוח אפו יכלו. הרוח גדול מן הנשימה ושבא על הוצאת נשימת האף לחוץ, כמו אשום ואשאף יחד (ישעיה מ"ג י"ד), והרוח הוא הרוח הכולל הנושב, והכליון גדול מן האבדה, שהאובד נמצא באשר הוא שם, והכלה אינו עוד במציאות, ויאמר, כי מנשימה קלה של אלוה יאבדו ממקומם ומנחלתם, ומרוח הגדול של אפו יכלו לגמרי מן העולם:
פסוק י:
(י-יא) שאגת. מלת יכלו שבפסוק הקודם נמשך לשתים, מרוח אפו יכלו, (יכלו) שאגת אריה וקול שחל. וכן שני כפירים נתעו נפעל משורש לתע כמו מלתעות כפירים, כמו נלתעו, ונפל למ"ד פ"א הפעל ונשלם בדגש, כמו שיהיה בשורש לקח, ור"ל יעקרו מלתעותיהם, כמו מְסַקֵּל מְשָׁרֵשׁ ודומיהם. אריה ושחל הם גדולים, וכפירים הם הקטנים, וליש מין גדול באריות, ולביא כולל הנקבה שי"ל גורים, כמ"ש (נחום ב'):
פסוק יב:
שמץ. מעט מן המעט. וכן מה שמץ דבר נשמע בו (לקמן כ"ו י"ד) מנהו, כינוי הנסתר. בה' וא"ו במלות כמו בפעלים:
פסוק יג:
בסעיפים, הם המחשבות ההולכים בלולים בלי סדרים רק מתפצלים בתגבורת הרעיונים לרגלי המדמה, כשעיפי האילן, וכן סעפים שנאתי (תהלות קי"ט):
פסוק יד:
פחד, ורעדה. הרעד הוא רעידת הגוף מרוב הפחד (עמ"ש ישעיה י"ט ט"ז):
פסוק טו:
תסמר. שערותי עמדו כמסמרות מרוב הפחד:
פסוק טז:
דממה וקול. וכן קול דממה דקה (מלכים א י״ט:י״ב) האנק דום (יחזקאל כ"ד):
פסוק יז:
האנוש מאלוה יצדק, אם מעושהו יטהר גבר. יש הבדל בין אנוש ובין גבר, אנוש מציין החולשה, וגבר מציין הגבורה, שנגד מ"ש מאלוה, יאמר הכי אנוש החלוש והקטן יצדק נגד אלוה הגדול הגבור והנורא, ונגד מ"ש מעושהו, תפס שם גבר, שלפ"ז מחוייב בעבודה יתירה יותר כפי שהוסיף לו טובה שבראו גבר נאזר בגבורה וחיל ויש הבדל בין יצדק ובין יטהר, שהצדק הוא כשלא חטא כלל, והטהרה תהיה אחר הטומאה, או כשבא על החטא הוא שיטהר מחטאתו ע"י תשובה, כמו לטהר אתכם מכל חטאתיכם, וע"ז מוסיף שאחר שא"א שיצדק בלא חטא ועון הגם שתאמר שמצד שהוא אלוה יוכל לטהר מן החטא ע"י חרטה ותשובה, מצד שהוא עושהו והחטא הוא כפית טובה, מ"מ א"א שיטהר כלל ולא יסלח לו בלא יסורין:
פסוק יח:
עבדיו, מלאכיו. המלאך נכבד יותר מן העבד, שהוא ישולח בשליחות של כבוד והוא קרוב למלך (עי' ישעיה מ"ד כ"ו), ולפ"ז בא פה שם עבדיו על הגלגלים, ומלאכיו על המלאכים שהם גבוהים מהם במעלה, והם המוכנים לשליחות מה' בענינים שהם למעלה מן העבודה הקבועה שהיא עבודת הטבע הסדורה מששת ימי בראשית אל עולם הגלגלים ותהלה פי' מענין הארה, (ומלת לא נמשך לשנים, לא ישים תהלה), כמו בהלו נרו עלי ראשי, וי"מ מענין הוללות וסכלות, ונשתנה משקל השם להבדיל בינו ובין תהלה לדוד, ועי' במכלול:
פסוק יט:
אף, כמו אף כי, כמו כל שכן. יסודם הכינוי מוסב על הבתים, שיסוד הבתים הוא בעפר, שהוא קל מן החומר שהחומר מתדבק והעפר הוא דק, כי נוצרו מזרע לחה ורפויה, וכן כינוי ידכאום על הבתים, שהעש והתולע יחריבו אותם:
פסוק כ:
מבלי משים, טעמו כמו מבלי ישים, ובא בהוה, שר"ל שע"י שאינו משים שיאבדו לנצח לכן יוכתו מבקר לערב, וכבר בארנו (ישעיה נ"ו) שמלת נצח מציין הזמן הנצחי של הרוחניים, כמו זמן הנשמה שהיא למעלה מזמן הזה במצוין במלת עולם, ורמז ע"כ שע"י יסורים זמניים ינצלו מאבדן נצחיי שהיא אבדן הנשמה, רק שעקר הוכוח נוסד להצדיק השאלה של צדיק ורע לו גם בחיי הגוף, לכן בא ברמז:
פסוק כא:
נסע, נפעל, יתרם, עשרם וקנינם, כמו והניחו יתרם לעולליהם (תהלות י"ז), וגם ר"ל שהקנינים הם מותרות אל האדם בלתי מוכרחים לאשרו האמתי ומלות מבלי משים שבפסוק הקודם נמשך גם לכאן, מבלי משים ימות ולא בחכמה: