פסוק א:וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר׃
פסוק ב:מה קרה לך? הֲנִסָּה דָבָר האם מיד כאשר מגיע דבר ניסיון – אסון או מהומה – אֵלֶיךָ, תִלְאֶה, אתה מתעייף ונשבר?! וַעְצֹר, ולבלום בְּמִלִּין, מלים מִי יוּכָל?! אי-אפשר לשתוק נוכח דבריך.
פסוק ג:הִנֵּה קודם לכן, כשהיה מעמדך גבוה, יִסַּרְתָּ, הטפת מוסר והנחית רַבִּים כיצד להתנהג. וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק. כאשר באו אליך אנשים מסכנים, חיזקת את רוחם.
פסוק ד:את הכּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ, מילותיך. וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת, שאין בהן די כוח לעמוד, תְּאַמֵּץ, חיזקת.
פסוק ה:כִּי עַתָּה כשתָּבוֹא הצרה אֵלֶיךָ – וַתֵּלֶא, תש כוחך?! תִּגַּע עָדֶיךָ, כשהיא מגיעה עד אליך – וַתִּבָּהֵל. אתה נבהל?!
פסוק ו:הֲלֹא יִרְאָתְךָ, יראת ה' שלך הייתה ראויה להיות כִּסְלָתֶךָ, ביטחונך, יציבותך, תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ. אתה יכול להישען על דרכיך השלמות מן העבר.
פסוק ז:זְכָר, היזכר וחשוב נָא, מִי הוּא, האם קרה שאדם נָקִי אָבָד?! וְאֵיפֹה אירע שאנשים יְשָׁרִים נִכְחָדוּ?! הרי אתה יודע שלא כך קורה.
פסוק ח:כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי, מתכנני אָוֶן, עוון, וְזֹרְעֵי עָמָל, חטא או פגם – הם שיִקְצְרֻהוּ, יישאו בתוצאות מזימותיהם ומעשיהם.
פסוק ט:מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ רק נושף עליהם אלוקים בכעסו, וכבר הם יֹאבֵדוּ, וּמֵרוּחַ אַפּוֹ הם יִכְלוּ, מושמדים.
פסוק י:אפילו ביטויו הראשון של הזעם האלוקי מערער את החזקים ביותר – מיד נשמעים שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל, אריה, וְשִׁנֵּי כְפִירִים, גורי אריות נִתָּעוּ, נשברים.
פסוק יא:לַיִשׁ – כינוי נוסף לאריה, אולי לשלב מסוים בהתפתחותו או לזן מסוים, אֹבֵד, נשמד או מאבד עשתונות מִבְּלִי טָרֶף, וּבְנֵי לָבִיא הצעירים, שלשם הגנה צריכים להיות ביחד בקטנותם, יִתְפָּרָדוּ, מתפזרים מבהלה ואובדים. כאשר אלוקים זועם, גם מי שרואה את עצמו חזק כאריה נשבר ונכחד.
פסוק יב:על אליפז שרתה רוח עליונה. כאן הוא מתאר חזון נבואי הנוגע לסודות ההתרחשויות בעולם, שנגלה לו. כמו אצל שאר נביאי אומות העולם חווייתו הנבואית של אליפז הופיעה בחזון הלילה: וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב. לא שמעתי אותו במישרין, אלא בגנבה כביכול. וַתִּקַּח, קלטה אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ, מעט ממנו.
פסוק יג:מה שידוע לי על עניינים עליונים, מקורו בִּשְׂעִפִּים, מחשבות שנבעו מֵחֶזְיוֹנוֹת לָיְלָה, כמו מתוך חלום, בִּנְפֹל, בשעה שנופלת תַּרְדֵּמָה עַל־אֲנָשִׁים. אז שמעתי את הדברים.
פסוק יד:פַּחַד קְרָאַנִי, תקף אותי מול ההתגלות וּרְעָדָה, וְאת רֹב עַצְמֹתַי, עצמותי הרבות הִפְחִיד והרעיד.
פסוק טו:וְרוּחַ עליון עַל־פָּנַי יַחֲלֹף, והיא תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי. שערות גופי סמרו.
פסוק טז:נוכחתי שמשהו יַעֲמֹד, נמצא, וְאולם לֹא־אַכִּיר מַרְאֵהוּ. לא זיהיתי אותו. תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי, ולא ידעתי מהי. דְּמָמָה ובכל זאת קוֹל בתוכה אֶשְׁמָע. והקול אומר:
פסוק יז:הַאם בוויכוח בין האדם ואלוקיו אֱנוֹשׁ, אדם יותר מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק?! אִם־מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר־גָּבֶר?! האם הוא יכול להיות טהור יותר מבוראו?!
פסוק יח:הֵן, הרי אלוקים אפילו בַּעֲבָדָיו, שרפים וצבא מרום לֹא יַאֲמִין, וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה, מייחס להם הוללות, רואה בהם פגם, ואינו סומך עליהם.
פסוק יט:אַף יותר מכך ייראו לפניו חולשותיהם של בני האדם שֹׁכְנֵי, הגרים בבָתֵּי־חֹמֶר, בתים העשויים מחומר, שהם משל לגוף, אֲשֶׁר־בֶּעָפָר יְסוֹדָם, שבתשתיתם עפר, ואשר יְדַכְּאוּם, הם מדוכאים וכָלים אפילו לִפְנֵי, על ידי עָשׁ.
פסוק כ:מִבֹּקֶר לָעֶרֶב, עד ערב יֻכַּתּוּ, בני אדם נשברים. מה שסודק את עולמם בבוקר מגיע לידי שבר בלילה. מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ. הם אובדים בלי ששמו לב אליהם.
פסוק כא:הֲלֹא כשאלוקים מניח את ידו לרעה על בני האדם, נִסַּע, נוסע ומתפזר יִתְרָם בָּם, שרידיהם. הם נהרסים ומחוסלים כליל, וסופם שיָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה. במשפט בין אלוקים והאדם, לא יצאו בני האדם, הברואים הקטנים והשפלים, לעולם וידם על העליונה.