לפרק ג'

הקושי בפסוק הראשון

ראשית פִּ֔יהוּ פָּתַ֤ח אִיּוֹב֙ וַיְקַלֵּ֖ל אֶת־יוֹמֽוֹ. ואין רעיון השכל סובל זה. למה יקלל יום לידתו? וכי היום ההוא יש בו חיות והרגש לקבל קללה או ברכה? וגם אם היה בו כח ההרגש, הלא כבר עבר היום, כלה וחלף לו, ואיה אפוא יקבל קללת איוב? והגם כי הוא עניין מליצה ומשל, הנה מליצת חכם תֵּאוֹת אם יש לה שום מציאות; אבל דבר שאין לו מציאות כלל ברעיון השכל, איך תתפאר המליצה על ידו?

ואמנם לפי דרכנו, רצון איוב לבאר את השארות הנפש, ולמה ברא הקב"ה כלל את יצוריו להבל וריק, לעמל ויגיעה, לתוהו וחושך, לאבדון ומוות, אשר כבן לילה היה וכבן לילה אבד? והרחיב המליצה בזה למען תובן התולדה, שיש תכלית אחר, האושר הנצחי ולכן –

ביאור הפרק

אַחֲרֵי־כֵ֗ן פָּתַ֤ח אִיּוֹב֙ אֶת־פִּ֔יהוּ וַיְקַלֵּ֖ל אֶת־יוֹמֽוֹ׃
(איוב ג א)

אין הכוונה על יום לידתו, רק על כל ימי היותו, עתו והווייתו, כמו 'ימי חייו'; ומילת "וַיְקַלֵּ֖ל", לא קללה תחשב, רק עניין חרוף ובוז. וַיֹּאמַֽר (איוב ג ב) –

יֹ֣אבַד י֭וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֝מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר׃
(איוב ג ג)

עתה יבאר למה קילל ימי חייו, הלא העת והזמן והרגע אשר אִוָּ֣לֶד בו, מיד הולך להיאבד, כי חיילי האבדון לוחמים נגדו ביום היוולדו, וכמו שביארתי במקום אחר, ולמה לי יום הלידה, אשר המוות בקשר עמו. ואין זה קללה, רק בוז וקלון, הלא יֹ֣אבַד היום אשר אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ, אבדון ומוות עמי, ובמה נחשב הוא? וכן הלילה אשר פעל סיבת הריון גבר [והמליץ זאת אל הלילה, מפני שדרך צנועים לדעת אשתו בלילה]. ברגע אשר תחל סיבת הקיום, נולדת גם סיבת השחתה והפסד עמה, ואם כן גם היא בכלל האבדון.

הַיּ֥וֹם הַה֗וּא יְֽהִ֫י חֹ֥שֶׁךְ אַֽל־יִדְרְשֵׁ֣הוּ אֱ-ל֣וֹהַּ מִמָּ֑עַל וְאַל־תּוֹפַ֖ע עָלָ֣יו נְהָרָֽה׃
(איוב ג ד)

הלא היום ההוא יהיה חֹ֥שֶׁךְ גם כן, ומה פעל אור היום אם גם חושך עמו?

"אַֽל־יִדְרְשֵׁ֣הוּ אֱ-ל֣וֹהַּ מִמָּ֑עַל" – גם זה אינו קללה, רק עם הענין הוא, אמר, הדרישה של א-להי ממעל לא תֵּאוֹת על יום כזה אשר הוא חושך ולא אור, וכי יום כזה ידרוש א-להי ממעל ויבקשהו? הכזה תכלית הנרצה מן א-להי ממעל? ואמר לשון "אַֽל", ולא לשון 'לא', לצחות המליצה, שיום אשר קשור בשלשלת החושך מוטב לבל יִדְרְשֵׁ֣הוּ ויבקשהו אֱ-ל֣וֹהַּ וְאַל־תּוֹפַ֖ע עָלָ֣יו נְהָרָֽה.

יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן־עָלָ֣יו עֲנָנָ֑ה יְ֝בַעֲתֻ֗הוּ כִּֽמְרִ֥ירֵי יֽוֹם׃
(איוב ג ה)

"יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת" - הגאולה והתמורה הוא עניין חילוף הדברים, זה נותן כסף גאולתו וזה נותן את נחלתו. וכן כוונת המליץ, הלא אור היום יחליפהו חושך וצלמוות בהיות נחלתו.

"יְ֝בַעֲתֻ֗הוּ כִּֽמְרִ֥ירֵי יֽוֹם" – הנה יום המוות יקרא יום מר, כנאמר "ואחריתה כיום מר"(עמוס ח י) ו"ומוצא אני מר ממוות"(קהלת ז כו). ואמר שכמו בימי המיתה אשר המה מרים כלענה, "מְרִ֥ירֵי יוֹם", בהם יאחזהו בעתה ובלהות, כן יְ֝בַעֲתֻ֗הוּ ליום הלידה. כי אין הפרש בין יום הלידה ליום המיתה, כי בעת הלידה סיבת המיתה נולד עמו, והחכם הרואה את הנולד, מה הרגשת שמחה תופעל בו ביום לידה, אם רואה בעיניו יום אבדון עמו יחד.

הַלַּ֥יְלָה הַהוּא֮ יִקָּחֵ֪ה֫וּ אֹ֥פֶל אַל־יִ֭חַדְּ בִּימֵ֣י שָׁנָ֑ה בְּמִסְפַּ֥ר יְ֝רָחִ֗ים אַל־יָבֹֽא׃
(איוב ג ו)

אמר על הַלַּ֥יְלָה שיִקָּחֵהוּ אֹ֥פֶל כי אֹ֥פֶל הוא יותר מן החושך, ולא די ללילה זה אשר הרה גבר בחושך, רק גם אֹ֥פֶל יִקָּחֵ֪ה֫וּ.

["אַל־יִ֭חַדְּ בִּימֵ֣י שָׁנָ֑ה" – כוונת המליצה העמוקה בזה, כאילו יאמר שסיבת ההויה אין לה עצמיות וקיום רגע אחד אשר יאמר עליו כי ברגע זה יש בו קיום. כי ברגע ההויה גם התחלפות עמה, ואם כן לא נוכל לייחד לה יום ועת בימי השנה, והלילה שהוא סיבת ההויה אשר הרה גבר, אין לו יחוד כלל, "בְּמִסְפַּ֥ר יְ֝רָחִ֗ים אַל־יָבֹֽא"; כי לא נופל בו זמן כלל. כי הזמן אין לו מציאות בלי קיום רגע אחר רגע, אבל ההויה המשולבת עם ההפסד בכל רגע, איך יאות בה זמן?]

ותבחין עוד שעל הלילה קילל יותר מעל היום, שהלילה הוא סיבת ההויה, ויום עצם ההויה, ועל הסיבה קילל יותר, שאם לא הייתה סיבה, לא הייתה הויה.

הִנֵּ֤ה הַלַּ֣יְלָה הַ֭הוּא יְהִ֣י גַלְמ֑וּד אַל־תָּבֹ֖א רְנָנָ֣ה בֽוֹ׃
יִקְּבֻ֥הוּ אֹרְרֵי־י֑וֹם הָ֝עֲתִידִ֗ים עֹרֵ֥ר לִוְיָתָֽן׃
(איוב ג ז-ח)

הִנֵּ֤ה בליל שמחה וששון יבואו המון רב לרנן בו ויהיה בו קול ענות רינה וששון. ובהעדר כל ששון ורנן אין בלילה חברת אנשים כלל, ויקרא בדרך מליצה "גַלְמ֑וּד". ואמר שלא תהיה שום סיבת שמחה ורננה על סיבת ההויה, כי לשמחה מה זו עושה? אם פעולה תכליתית לא באה מזה, הלא ההויה היא סיבה למה שיִקְּבֻהוּ אחר כך אֹרְרֵי־י֑וֹם.

יֶחְשְׁכוּ֮ כּוֹכְבֵ֪י נִ֫שְׁפּ֥וֹ יְקַו־לְא֥וֹר וָאַ֑יִן וְאַל־יִ֝רְאֶ֗ה בְּעַפְעַפֵּי־שָֽׁחַר׃
(איוב ג ט)

כּוֹכְבֵ֪י הנשף אשר האירו אז, יתחלפו אחר כך לחושך ולא יהל אורם לנצח, כי פתאום יְקַו־לְא֥וֹר וָאַ֑יִן.

ואחרי די בזותו את סיבת ההויה אמר –

כִּ֤י לֹ֣א סָ֭גַר דַּלְתֵ֣י בִטְנִ֑י וַיַּסְתֵּ֥ר עָ֝מָ֗ל מֵעֵינָֽי׃
(איוב ג י)

"כִּ֤י לֹ֣א סָ֭גַר דַּלְתֵ֣י בִטְנִ֑י" - שלֹא סָ֭גַר בטן אמי מלקבל הריון, שהרי לפניו נגלה כל יגוני שיבוא עלי.

"וַיַּסְתֵּ֥ר עָ֝מָ֗ל מֵעֵינָֽי" – והיה מסתיר העמל והיגון ממני.

לָ֤מָּה לֹּ֣א מֵרֶ֣חֶם אָמ֑וּת מִבֶּ֖טֶן יָצָ֣אתִי וְאֶגְוָֽע׃
(איוב ג יא)

אם הייתה גזירה מלפניו שתצא הנשמה לאוויר העולם, היה לו להמיתני אחר יציאתי מֵרֶ֣חֶם.

ואם גם זאת לא די כי נגזר לי חיי שעה –

מַ֭דּוּעַ קִדְּמ֣וּנִי בִרְכָּ֑יִם וּמַה־שָּׁ֝דַ֗יִם כִּ֣י אִינָֽק׃
(איוב ג יב)

למה פעל ועשה דבר נפלא כזה בטבע הבריאה, להכין שדים להניק הולד, וזו חכמה מכוונת מפועל חכם, ולמה זה; מה התועלת הבאה מזה?

כִּֽי־עַ֭תָּה שָׁכַ֣בְתִּי וְאֶשְׁק֑וֹט יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז ׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי׃
עִם־מְ֭לָכִים וְיֹ֣עֲצֵי אָ֑רֶץ הַבֹּנִ֖ים חֳרָב֣וֹת לָֽמוֹ׃
א֣וֹ עִם־שָׂ֭רִים זָהָ֣ב לָהֶ֑ם הַֽמְמַלְאִ֖ים בָּתֵּיהֶ֣ם כָּֽסֶף׃
(איוב ג יג-טו)

בזה ביאר המליץ שאין הפרש כלל בין הנפל ובין המלכים ויועצי ארץ, כולם לעפר ישובו. ומה תועלת בזָהָב ובכסֶף אשר מלאו בָּתֵּיהֶ֣ם? לא ירד אחריהם כבודם, ומה יתרון להם אחר כך על הנֵפֶל אשר לֹא־רָאה אֽוֹר.

א֤וֹ כְנֵ֣פֶל טָ֭מוּן לֹ֣א אֶהְיֶ֑ה כְּ֝עֹלְלִ֗ים לֹא־רָ֥אוּ אֽוֹר׃
שָׁ֣ם רְ֭שָׁעִים חָ֣דְלוּ רֹ֑גֶז וְשָׁ֥ם יָ֝נ֗וּחוּ יְגִ֣יעֵי כֹֽחַ׃
(איוב ג טז-יז)

אמר המליץ, טוב היותי כְנֵ֣פֶל לֹא־רָאה אֽוֹר, כי שָׁ֣ם רְ֭שָׁעִים חָ֣דְלוּ מלפעול רשעה אם לא באו לעולם.

"וְשָׁ֥ם יָ֝נ֗וּחוּ יְגִ֣יעֵי כֹֽחַ" – רצונו לומר וכל הצדיקים אשר יתייגעו הרבה ובאים תחילה למקום סכנה ועמל, שם (מחוץ לעולם שלנו) ינוחו, אילו היה מטיב להם מבלי בוא לעולם ונחשב להם כאילו כבר עשו, כי לא נעלם ממנו כל דבר.

יַ֭חַד אֲסִירִ֣ים שַׁאֲנָ֑נוּ לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ ק֣וֹל נֹגֵֽשׂ׃ קָטֹ֣ן וְ֭גָדוֹל שָׁ֣ם ה֑וּא וְ֝עֶ֗בֶד חָפְשִׁ֥י מֵאֲדֹנָֽיו׃
(איוב ג יח-יט)

הקטן במדרגה והגדול במדרגה לפניו נגלו שם מה שהוא, ולמה יביאנו לזה עולם השפל? היה מטיב לכל אחד כפי מדרגתו!

לָ֤מָּה יִתֵּ֣ן לְעָמֵ֣ל א֑וֹר וְ֝חַיִּ֗ים לְמָ֣רֵי נָֽפֶשׁ׃
(איוב ג כ)

פירוש, שיִתֵּ֣ן לְעָמֵ֣ל אחר שיעמול הרבה בזה העולם, אז יתן לו א֑וֹר, וְ֝חַיִּ֗ים יִתֵּ֣ן לו אחר שיהיה ממָ֣רֵי נָֽפֶשׁ, ברוב עוני ויגון.

הַֽמְחַכִּ֣ים לַמָּ֣וֶת וְאֵינֶ֑נּוּ וַֽ֝יַּחְפְּרֻ֗הוּ מִמַּטְמוֹנִֽים׃
(איוב ג כא)

מפני שיום המוות טוב להם מיום היוולדם.

"וַֽ֝יַּחְפְּרֻ֗הוּ מִמַּטְמוֹנִֽים" – כי בזך רעיונם יודעים שאז, בעולם הבא, טוב להם מכל המטמונים בעולם הזה, ועתה המה בצרה, יגון וצער, הלא הטוב והמטיב יכול להטיבם שם בלא עמל ויגיעה.

הַשְּׂמֵחִ֥ים אֱלֵי־גִ֑יל יָ֝שִׂ֗ישׂוּ כִּ֣י יִמְצְאוּ־קָֽבֶר׃
(איוב ג כב)

אין להם שום שמחה בעולם, רק לשמוח כִּ֣י ישיגו ששון כאשר יִמְצְאוּ־קָֽבֶר, אז ינוחו על משכבותם בשלום, כי אז יבוא להם חלקם ואור להם. למה יעשה כה לעבדיו? טוב לו שלא נברא ויהיה לו מעט טוב, ממה שיבוא למקום סכנה, אולי ירשיע עד שאול ואבדון יהיה אחריתו. כי –

לְ֭גֶבֶר אֲשֶׁר־דַּרְכּ֣וֹ נִסְתָּ֑רָה וַיָּ֖סֶךְ אֱ-ל֣וֹהַּ בַּעֲדֽוֹ׃
(איוב ג כג)

נִסְתָּרָה דַּרְכּ֣וֹ ממנו מלהבין את האמת, ואֱ-ל֣וֹהַּ סך בַּעֲדֽוֹ (מלשון משוכה, ראה הושע ב ח והמפרשים שם) לבלתי הבינו לבוא אל דרך הנכון; כי בעוותו המשפט, ובבלתי נגלה לבני תבל בנפלאותיו, בזה סך דרכו בסירים (בקוצים, ראה הושע שם), ועיניו הולכות בחושך, ויפול ברשת הרשע לבל יוכל קום. ואם כן שתים רעות נעשו לו:

  א. בבואו למקום סכנה גדולה כזה, לדרכי שאול יצעד.

  ב. ויסך עוד בעדו מלהבין האמת והצדק.

הרי זה כאילו נותן רשת לכל החיים. ונתן רשת מתחתיהם ומכשול מלפניהם, ומאחוריהם אימה ומצדיהם פח ומוקש של היצר.

וחזר לספר מצערו שאין שום טובה שלימה בעולם –

כִּֽי־לִפְנֵ֣י לַ֭חְמִי אַנְחָתִ֣י תָבֹ֑א וַֽיִּתְּכ֥וּ כַ֝מַּ֗יִם שַׁאֲגֹתָֽי׃
(איוב ג כד)

בעוד לַ֭חְמִי לפני כבר תָבֹ֑א אַנְחָתִ֣י.

כִּ֤י פַ֣חַד פָּ֭חַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵ֑נִי וַאֲשֶׁ֥ר יָ֝גֹ֗רְתִּי יָ֣בֹא לִֽי׃
לֹ֤א שָׁלַ֨וְתִּי ׀ וְלֹ֖א שָׁקַ֥טְתִּי וְֽלֹא־נָ֗חְתִּי וַיָּ֥בֹא רֹֽגֶז׃
(איוב ג כה-כו)

כִּ֤י גם בימי הטוב כבר הייתי מלא פחד מפני הרעות המתרגשות לבוא לעולם. וַאֲשֶׁ֥ר יָ֝גֹ֗רְתִּי יָ֣בֹא לִֽי׃ לֹ֤א שָׁלַ֨וְתִּי ׀ וְלֹ֖א שָׁקַ֥טְתִּי, כי גם בימי השלוה והשקט לֹא־נָ֗חְתִּי מאימה ופחד עד "וַיָּ֥בֹא רֹֽגֶז".

תולדות התלונה:

  א. כמו גודל הסכנה כן יבין המבין גודל אחרית טוב הבא מזה לעולם הבא.

  ב. יעורר רחמים לפני היוצר שיראה נפלאות לבני אדם וילמדם חוק ומשפט שיאמינו בו לעולם.

  ג. ישכיל היטב שהעולם השפל הלזה הבל ולאין נחשב, ובמה יוקטן יותר חמדת לב ותאוותיו, אך בהבינו שפלות ימי חיי הבלו.