א אַחֲרֵי־כֵ֗ן פָּתַ֤ח אִיּוֹב֙ אֶת־פִּ֔יהוּ וַיְקַלֵּ֖ל אֶת־יוֹמֽוֹ׃ ב וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר׃ ג יֹ֣אבַד י֭וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֝מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר׃ ד הַיּ֥וֹם הַה֗וּא יְֽהִ֫י חֹ֥שֶׁךְ אַֽל־יִדְרְשֵׁ֣הוּ אֱל֣וֹהַּ מִמָּ֑עַל וְאַל־תּוֹפַ֖ע עָלָ֣יו נְהָרָֽה׃ ה יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן־עָלָ֣יו עֲנָנָ֑ה יְ֝בַעֲתֻ֗הוּ כִּֽמְרִ֥ירֵי יֽוֹם׃ ו הַלַּ֥יְלָה הַהוּא֮ יִקָּחֵ֪ה֫וּ אֹ֥פֶל אַל־יִ֭חַדְּ בִּימֵ֣י שָׁנָ֑ה בְּמִסְפַּ֥ר יְ֝רָחִ֗ים אַל־יָבֹֽא׃ ז הִנֵּ֤ה הַלַּ֣יְלָה הַ֭הוּא יְהִ֣י גַלְמ֑וּד אַל־תָּבֹ֖א רְנָנָ֣ה בֽוֹ׃ ח יִקְּבֻ֥הוּ אֹרְרֵי־י֑וֹם הָ֝עֲתִידִ֗ים עֹרֵ֥ר לִוְיָתָֽן׃ ט יֶחְשְׁכוּ֮ כּוֹכְבֵ֪י נִ֫שְׁפּ֥וֹ יְקַו־לְא֥וֹר וָאַ֑יִן וְאַל־יִ֝רְאֶ֗ה בְּעַפְעַפֵּי־שָֽׁחַר׃ י כִּ֤י לֹ֣א סָ֭גַר דַּלְתֵ֣י בִטְנִ֑י וַיַּסְתֵּ֥ר עָ֝מָ֗ל מֵעֵינָֽי׃ יא לָ֤מָּה לֹּ֣א מֵרֶ֣חֶם אָמ֑וּת מִבֶּ֖טֶן יָצָ֣אתִי וְאֶגְוָֽע׃ יב מַ֭דּוּעַ קִדְּמ֣וּנִי בִרְכָּ֑יִם וּמַה־שָּׁ֝דַ֗יִם כִּ֣י אִינָֽק׃ יג כִּֽי־עַ֭תָּה שָׁכַ֣בְתִּי וְאֶשְׁק֑וֹט יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז ׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי׃ יד עִם־מְ֭לָכִים וְיֹ֣עֲצֵי אָ֑רֶץ הַבֹּנִ֖ים חֳרָב֣וֹת לָֽמוֹ׃ טו א֣וֹ עִם־שָׂ֭רִים זָהָ֣ב לָהֶ֑ם הַֽמְמַלְאִ֖ים בָּתֵּיהֶ֣ם כָּֽסֶף׃ טז א֤וֹ כְנֵ֣פֶל טָ֭מוּן לֹ֣א אֶהְיֶ֑ה כְּ֝עֹלְלִ֗ים לֹא־רָ֥אוּ אֽוֹר׃ יז שָׁ֣ם רְ֭שָׁעִים חָ֣דְלוּ רֹ֑גֶז וְשָׁ֥ם יָ֝נ֗וּחוּ יְגִ֣יעֵי כֹֽחַ׃ יח יַ֭חַד אֲסִירִ֣ים שַׁאֲנָ֑נוּ לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ ק֣וֹל נֹגֵֽשׂ׃ יט קָטֹ֣ן וְ֭גָדוֹל שָׁ֣ם ה֑וּא וְ֝עֶ֗בֶד חָפְשִׁ֥י מֵאֲדֹנָֽיו׃ כ לָ֤מָּה יִתֵּ֣ן לְעָמֵ֣ל א֑וֹר וְ֝חַיִּ֗ים לְמָ֣רֵי נָֽפֶשׁ׃ כא הַֽמְחַכִּ֣ים לַמָּ֣וֶת וְאֵינֶ֑נּוּ וַֽ֝יַּחְפְּרֻ֗הוּ מִמַּטְמוֹנִֽים׃ כב הַשְּׂמֵחִ֥ים אֱלֵי־גִ֑יל יָ֝שִׂ֗ישׂוּ כִּ֣י יִמְצְאוּ־קָֽבֶר׃ כג לְ֭גֶבֶר אֲשֶׁר־דַּרְכּ֣וֹ נִסְתָּ֑רָה וַיָּ֖סֶךְ אֱל֣וֹהַּ בַּעֲדֽוֹ׃ כד כִּֽי־לִפְנֵ֣י לַ֭חְמִי אַנְחָתִ֣י תָבֹ֑א וַֽיִּתְּכ֥וּ כַ֝מַּ֗יִם שַׁאֲגֹתָֽי׃ כה כִּ֤י פַ֣חַד פָּ֭חַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵ֑נִי וַאֲשֶׁ֥ר יָ֝גֹ֗רְתִּי יָ֣בֹא לִֽי׃ כו לֹ֤א שָׁלַ֨וְתִּי ׀ וְלֹ֖א שָׁקַ֥טְתִּי וְֽלֹא־נָ֗חְתִּי וַיָּ֥בֹא רֹֽגֶז׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
אַחֲרֵי־כֵן – אחרי שישב ושתק, פָּתַח אִיּוֹב אֶת־פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת־יוֹמוֹ. איוב ביטא את כאבו הפשוט על אבדן הכול, ואת תהייתו על ערך חייו בהגיעו לשפל זה, ולא בא לערוך חשבון עם אלוקים.
פסוק ב:
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃
פסוק ג:
איוב מקלל את חייו: הלוואי שיֹאבַד היוֹם אִוָּלֶד בּוֹ, שנולדתי בו, וְיאבד גם הַלַּיְלָה שבו אָמַר מי שאמר: הֹרָה, נהֱרה, התעבר הוולד שהפך גָבֶר, התחיל הריוני.
פסוק ד:
לוואי שהַיּוֹם הַהוּא – שנולדתי בו, יְהִי יום של חֹשֶׁךְ, אַל־יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל. מי יתן שאלוקים ישכח אותו, וְאַל־תּוֹפַע, תזרח עָלָיו נְהָרָה, אורה.
פסוק ה:
יִגְאָלֻהוּ, יטנפו את היום הזה חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת. תִּשְׁכָּן־עָלָיו עֲנָנָה להחשיכו, חושך וצלמוות יְבַעֲתֻהוּ, יפילו על היום הזה אימה כִּמְרִירֵי יוֹם, שדים או כוחות רעים המופיעים בכל יום.
פסוק ו:
הַלַּיְלָה הַהוּא – שבו נוצרתי, ראוי היה שיִקָּחֵהוּ אֹפֶל, ייבלע בעלטה. אַל־יִחַדְּ, ייסָּפר בִּימֵי שָׁנָה, בְּמִסְפַּר יְרָחִים, חודשים אַל־יָבֹא, לא ייכלל. אותו לילה צריך היה להימחק מן הלוח, כך שלא ייכנס לחשבון הימים ולא לחשבון החודשים.
פסוק ז:
הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד, יישאר לבד, אַל־תָּבוֹא רְנָנָה, שמחה בוֹ.
פסוק ח:
יִקְּבֻהוּ, את הלילה ההוא יקללו אֹרְרֵי־יוֹם. המקללים את יומם, הָעֲתִידִים, הנכונים לעֹרֵר לִוְיָתָן עליהם לבלעם, או: היודעים כיצד לעורר אפילו את הלוויתן הנורא ממקומו.
פסוק ט:
לוּ יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ, ערבו, או: חושכו של הלילה ההוא. אותו לילה יְקַו, יקווה לְאוֹר וָאַיִן, והאור לא יגיע לסיימו, וְאַל־יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי־שָׁחַר. עיניו העצומות של הלילה ההוא לא יזכו כביכול להיפקח על ידי השחר.
פסוק י:
מר לי כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי, בטן אמי. אילו סגר בעדי מלהיוולד, הכול היה טוב יותר, שכן אז – וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי, היה נעלם מתודעתי כל הסבל הזה.
פסוק יא:
לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת, מתִּי כבר ברחם, או לפחות מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע? עדיף היה לוּ גוועתי מיד עם הולדתי.
פסוק יב:
ואם כבר נולדתי – מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי, המתינו לי בִרְכָּיִם, שעליהן הושיבו אותי לאחר שנולדתי?! וּמַה־שָּׁדַיִם כִּי אִינָק?! לשם מה ינקתי משדי אמי?!
פסוק יג:
אילולי נולדתי או אילולי טופלתי מיד עם לידתי – כִּי־עַתָּה שָׁכַבְתִּי בקבר וְאֶשְׁקוֹט, יָשַׁנְתִּי ואָז יָנוּחַ לִי. הייתי נח בשלום על משכבי. הייתי רוצה להצטרף אל המתים שוכני שאול.
פסוק יד:
הרי בשאול הייתי יכול לדור גם עִם־מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ הַבֹּנִים, שבנו ערים חֳרָבוֹת לָמוֹ, להם, לפרסום שמם. ואחר כך נסתלקו מן העולם.
פסוק טו:
אוֹ עִם־שָׂרִים שיש זָהָב לָהֶם, הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף, ולבסוף מתו.
פסוק טז:
אוֹ מדוע כְנֵפֶל טָמוּן, קבור לֹא אֶהְיֶה. או כְּעֹלְלִים, תינוקות שלֹא־רָאוּ אוֹר, שנפטרו עוד קודם שהספיקו לראות עולם.
פסוק יז:
עדיף היה שלא הייתי חי כלל, כי שָׁם – בקבר, אפילו רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז, טרדות וצרות, דאגות וכעסים. שם גם הם אינם זוממים מזימות ואינם חרדים וגועשים כמו בחייהם. וְשָׁם – בקבר, יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ, העייפים,
פסוק יח:
יַחַד, כל האֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ, רגועים. שם אין מכים אותם עוד ולֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ. איש אינו מרים קולו לרדות בהם.
פסוק יט:
יחד, בשוויון מלא קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם – בשאול הוּא, וְעֶבֶד שם חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו. המוות משחרר ממעמדות ומצרות, ומעניק לכול חירות ומנוחה.
פסוק כ:
כיוון שכך, לָמָּה יִתֵּן אלוקים לְעָמֵל, לַסובל אוֹר, מראה עולם?! ומה הטעם שייתן חַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ, למסכנים?!
פסוק כא:
הַסובלים כל ימיהם מְחַכִּים לַמָּוֶתוְאֵינֶנּוּ, ואין הוא מגיע, וַיַּחְפְּרֻהוּ, הם מחפשים אותו ומחטטים בחורים ובסדקים יותר מחיפוש אחר מַטְמוֹנִים.
פסוק כב:
הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי־גִיל יָשִׂישׂוּ, כמה ישמחו כִּי, כאשר יִמְצְאוּ־קָבֶר.
פסוק כג:
כל זה אמור באשר אלי – לְגֶבֶר אֲשֶׁר־דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה חשך עליו עולמו, וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ, אלוקים פרש מסך כדי שלא יראה עוד את פניו בַּעֲדוֹ.
פסוק כד:
כִּי־לִפְנֵי שאני אוכל את לַחְמִי, אַנְחָתִי תָבֹא מכאבי, וַיִּתְּכוּ, נשפכות כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי, צעקותי.
פסוק כה:
כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי, ובאו אלי הדברים שמהם פחדתי, וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, מה שפחדתי מפניו יָבֹא לִי.
פסוק כו:
לֹא שָׁלַוְתִּי, הייתי שלו וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא־נָחְתִּי, וַיָּבֹא רֹגֶז, זעזוע.