פסוק א:אִישׁ שאומרים לו תּוֹכָחוֹת והוא מַקְשֶׁה־עֹרֶף ולא שם לב, לפֶתַע יִשָּׁבֵר, וְאֵין לו מַרְפֵּא. חוסנם של אנשים עקשנים שמוכיחים אותם על עוולות והם אדישים לתוכחות – זמני וחולף.
פסוק ב:בִּרְבוֹת, כשעולים לגדולה צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם, וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח מצער ואכזבה עָם.
פסוק ג:אִישׁ־אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו, גם אביו שמח בו, וְרֹעֶה, המתרועע עם זוֹנוֹת, לא רק שאביו לא ישמח בו, הוא גם יְאַבֶּד־הוֹן.
פסוק ד:המֶלֶךְ בְּאמצעות עשיית מִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ. המדינה עומדת על משפט המלך ועל הסדר שהוא משתית, וְאִישׁ תְּרוּמוֹת, בין שהוא גובה כספים כדי להתרים לאחרים, ובין שהוא חלש ונזקק לנדבות יֶהֶרְסֶנָּה. את המדינה לא יעמיד מלך מחלק נדבות או מלך הנזקק להן, אלא מלך הנאמן לחוקים וסדרים.
פסוק ה:גֶּבֶר מַחֲלִיק, האומר דברי חנופה עַל־רֵעֵהוּ – רֶשֶׁת הוא פּוֹרֵשׂ עַל־פְּעָמָיו, רגליו של הרֵע. בדבריו המתוקים והנעימים הוא למעשה לוכד וכולא את הזולת.
פסוק ו:בְּפֶשַׁע של אִישׁ רָע טמון מוֹקֵשׁ לעצמו, וְהצַדִּיק, הנוהג ביושר, בסופו של דבר יָרוּן, ירנן, ישיר וְשָׂמֵחַ. ופירוש נוסף: הצדיק שמח בסילוקם של עושי רע.
פסוק ז:יֹדֵעַ, מכיר מקרוב צַדִּיק דִּין דַּלִּים, חסרי כוח. הצדיק רגיש לעניים, מנסה לדאוג להם ולהגן על דינם, ואילו הרָשָׁע לֹא־יָבִין דָּעַת, בכלל, ובוודאי מתעלם מן העניים ואף דורך עליהם, עד שבסופו של דבר תבוא גם נפילתו שלו, כאמור בפסוק הקודם.
פסוק ח:אַנְשֵׁי לָצוֹן, לגלגנים ומסיתים יָפִיחוּ, גורמים מפח-נפש וצער, או: משיבים רוח הרס ומזיקים לא רק לעצמם ולשומעיהם, אלא לקִרְיָה, לעיר כולה, ולעומת זאת החֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף, משככים את הרוגז המרחף על העיר.
פסוק ט:כאשר אִישׁ־חָכָם נִשְׁפָּט אֶת, עם אִישׁ אֱוִיל, טיפש, וְרָגַז, בין שהחכם כועס, וְשָׂחַק ובין שהוא צוחק, בין כך ובין כך – וְאֵין נָחַת. טובה לא תצא משם. גם אם מחייכים אל האוויל, וגם אם זועפים עליו האוויל אינו מגיב כיאות. הקטטה עמו היא אפוא תמיד חסרת טעם ותוחלת.
פסוק י:אַנְשֵׁי דָמִים, פושעים יִשְׂנְאוּ איש תָם. גם כשהתם אינו נלחם כנגדם, תמימותו מפריעה להם, ומטרידה אותם הימנעותו ממעשיהם. ולעומת זאת ישָׁרִים יְבַקְשׁוּ לשמור את נַפְשׁוֹ, להיטיב לה ולהידמות אליה.
פסוק יא:את כָּל־רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל. אחד מסימניו של הכסיל שהוא אומר כל מה שבלבו – דבר חכמה או שטות, מה שמתאים לומר כעת ומה שאינו הולם את הנסיבות. וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה. החכם מרגיע ושומר את רוחו מאחור. גם כשמתעורר בו רצון לומר דבר-מה, הוא יודע מתי לא לדבר.
פסוק יב:אם המֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל־דְּבַר־שָׁקֶר, אין זה פגם של אדם אחד בלבד – כָּל־מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים. כיוון שהוא עומד בראש המערכת, כאשר רואים שהוא מקבל שקרים הוא יוצר סביבו חבורה של פושעים. מסיבה זו בכל המקרא נתלה בדרך כלל הקולר במלכים ובשאר מנהיגים.
פסוק יג:רָשׁ, עני וְאִישׁ תְּכָכִים ובעל מזימות נִפְגָּשׁוּ לקטטה או לשיחה. בפשטות אין תוחלת למפגש כזה. גם אם התחבולן ינסה לרמות את העני, הוא לא ישיג ממנו דבר, אבל לפעמים מֵאִיר־עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה'. ואז הם עשויים להיפתח לדרך חדשה שלא ראוה מקודם ואולי לקבל תועלת הדדית מן המפגש.
פסוק יד:מֶלֶךְ ששׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת ובדרך קבע את הדַּלִּים, כִּסְאוֹ לָעַד יִכּוֹן, מלכותו תהיה יציבה.
פסוק טו:שֵׁבֶט, מכת מקל וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה. יש המשנים את דרכם בעקבות שמיעת דברי תוכחות, אך יש אחרים שרק השוט עוזר להחכימם. וְנַעַר מְשֻׁלָּח, פרוע ועזוב מֵבִישׁ, מבייש את אִמּוֹ, שלא הצליחה לחנכו כראוי.
פסוק טז:הפשע אינו עומד בפני עצמו. בִּרְבוֹת, כשרבים הם הרְשָׁעִים הנושאים אותו, יִרְבֶּה ויתפשט פָּשַׁע. עם זאת הפשע כשלעצמו איננו בונה דבר, אלא שובר ומקלקל, וְעל כן בסופו של דבר צַדִּיקִים בְּמַפַּלְתָּם של הרשעים שהרבו לפשוע, יִרְאוּ.
פסוק יז:יַסֵּר בעונשים, נזיפה ודברי מוסר את בִּנְךָ וִינִיחֶךָ, הוא יגרום לך מנוחה ונחת, ויתרה מזו, הוא יִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ, יענג את נפשך. ראוי שתדאג אפוא לחינוך ילדיך.
פסוק יח:בְּאֵין חָזוֹן, נבואה, ראייה מקיפה, אידיאל או תכנון לעתיד יִפָּרַע, ייעשה פרוע ובלתי מרוסן העָם, וְשֹׁמֵר תּוֹרָה, המעניקה לו חזון – אַשְׁרֵהוּ, טוב לו.
פסוק יט:בִּדְבָרִים, בדיבורים לֹא־יִוָּסֶר, ייקח מוסר, יאולף עָבֶד, כִּי אף אם יָבִין מה שאומרים לו – וְאֵין מַעֲנֶה, אין הוא מגיב ולא מקבל מרות. עבד שאינו חרוץ ונאמן במיוחד, לא יפעל מתוך מניע פנימי, ועל כן גם אינו פתוח להקשיב לדברי מוסר. יש לפנות אליו באופן אחר.
פסוק כ:אם חָזִיתָ, ראית אִישׁ אָץ, נחפז בִּדְבָרָיו ומחליט החלטות מהירות, יש תִּקְוָה אפילו לִכְסִיל להפיק רווח מִמֶּנּוּ, כי בוודאי הוא יטעה.
פסוק כא:מי שמְפַנֵּק מִנֹּעַר, מנעוריו את עַבְדּוֹ, וְאַחֲרִיתוֹ, באחריתו יִהְיֶה העבד מָנוֹן, מושל בבית, או: נרפה ומנוון. כאמור, כיוון שהעבד אינו מעוניין לעבוד, לא כדאי להניח לו לעשות כרצונו.
פסוק כב:אִישׁ־אַף, כעסן יְגָרֶה מָדוֹן, קטטה. מי שכועס על כל דבר ועל כל אדם אוסף לעצמו עם הזמן אויבים רבים, וּבַעַל חֵמָה, רתחן הוא בסופו של דבר גם רַב־פָּשַׁע.
פסוק כג:גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ. מי שמתגאה עוד ועוד, גאוותו עתידה להשפיל אותו. גאווה איננה רק מידה מגונה אלא גם מכשול של ממש. וּלהפך, שְׁפַל־רוּחַ יִתְמֹךְ, יזכה לכָבוֹד.
פסוק כד:חוֹלֵק עִם־גַּנָּב שׂוֹנֵא את נַפְשׁוֹ – עצמו. מלבד מסכנים הגונבים לחם לאכול, שאר גנבים זקוקים לשותף על מנת לסחור בגנבה. השותף אמנם איננו גונב בעצמו, אבל הוא מזיק לעצמו, כי את האָלָה, הקללה שמטילים על הציבור, כדי לדחוף את כל היודע פרטים על הפשע לספר, יִשְׁמַע, וְהוא לֹא יַגִּיד. מלבד האיסור להשתתף עם פושע, האיש הזה עתיד ליפול יחד עם הגנב.
פסוק כה:חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן, גורמת לו מוֹקֵשׁ, נפילה למלכודת, וּבוֹטֵחַ בַּה', אף שהוא מודע לסכנות, יְשֻׂגָּב, יהיה מחוזק, מורם ומוגן.
פסוק כו:רַבִּים מְבַקְשִׁים פְּנֵי־מוֹשֵׁל, כי נראה שהוא קובע לאנשים את דיניהם, ואולם מֵה' מִשְׁפַּט־אִישׁ. המשפט האמתי בא מה', ואילו המושל אינו אלא כלי בידו. על כן, במקום לבוא ולהחניף למושל, ראוי לפנות אל מי שמנהיג אותו.
פסוק כז:תּוֹעֲבַת, שנוא על הצַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל, רֶשע. ולהפך – תוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר־דָּרֶךְ. הרשעים מתעבים אדם ישר. הצדיקים אינם רק מי שעושים מעשים טובים, אלא הם דואגים להילחם ברוע. אף הרשע אינו מסתפק ברשעותו כשלעצמה, והוא גם מתעב את ישרי הדרך, כי בעצם קיומם הוא שומע תוכחה.
