א נָ֣סוּ וְאֵין־רֹדֵ֣ף רָשָׁ֑ע וְ֝צַדִּיקִ֗ים כִּכְפִ֥יר יִבְטָֽח׃ ב בְּפֶ֣שַֽׁע אֶ֭רֶץ רַבִּ֣ים שָׂרֶ֑יהָ וּבְאָדָ֥ם מֵבִ֥ין יֹ֝דֵ֗עַ כֵּ֣ן יַאֲרִֽיךְ׃ ג גֶּ֣בֶר רָ֭שׁ וְעֹשֵׁ֣ק דַּלִּ֑ים מָטָ֥ר סֹ֝חֵ֗ף וְאֵ֣ין לָֽחֶם׃ ד עֹזְבֵ֣י ת֭וֹרָה יְהַֽלְל֣וּ רָשָׁ֑ע וְשֹׁמְרֵ֥י ת֝וֹרָ֗ה יִתְגָּ֥רוּ בָֽם׃ ה אַנְשֵׁי־רָ֭ע לֹא־יָבִ֣ינוּ מִשְׁפָּ֑ט וּמְבַקְשֵׁ֥י יְ֝הוָ֗ה יָבִ֥ינוּ כֹֽל׃ ו טֽוֹב־רָ֭שׁ הוֹלֵ֣ךְ בְּתֻמּ֑וֹ מֵעִקֵּ֥שׁ דְּ֝רָכַ֗יִם וְה֣וּא עָשִֽׁיר׃ ז נוֹצֵ֣ר תּ֭וֹרָה בֵּ֣ן מֵבִ֑ין וְרֹעֶה זֽ֝וֹלְלִ֗ים יַכְלִ֥ים אָבִֽיו׃ ח מַרְבֶּ֣ה ה֭וֹנוֹ בְּנֶ֣שֶׁךְ ובתרבית (וְתַרְבִּ֑ית) לְחוֹנֵ֖ן דַּלִּ֣ים יִקְבְּצֶֽנּוּ׃ ט מֵסִ֣יר אָ֭זְנוֹ מִשְּׁמֹ֣עַ תּוֹרָ֑ה גַּֽם־תְּ֝פִלָּת֗וֹ תּוֹעֵבָֽה׃ י מַשְׁגֶּ֤ה יְשָׁרִ֨ים ׀ בְּדֶ֥רֶךְ רָ֗ע בִּשְׁחוּת֥וֹ הֽוּא־יִפּ֑וֹל וּ֝תְמִימִ֗ים יִנְחֲלוּ־טֽוֹב׃ יא חָכָ֣ם בְּ֭עֵינָיו אִ֣ישׁ עָשִׁ֑יר וְדַ֖ל מֵבִ֣ין יַחְקְרֶֽנּוּ׃ יב בַּעֲלֹ֣ץ צַ֭דִּיקִים רַבָּ֣ה תִפְאָ֑רֶת וּבְק֥וּם רְ֝שָׁעִ֗ים יְחֻפַּ֥שׂ אָדָֽם׃ יג מְכַסֶּ֣ה פְ֭שָׁעָיו לֹ֣א יַצְלִ֑יחַ וּמוֹדֶ֖ה וְעֹזֵ֣ב יְרֻחָֽם׃ יד אַשְׁרֵ֣י אָ֭דָם מְפַחֵ֣ד תָּמִ֑יד וּמַקְשֶׁ֥ה לִ֝בּ֗וֹ יִפּ֥וֹל בְּרָעָֽה׃ טו אֲרִי־נֹ֭הֵם וְדֹ֣ב שׁוֹקֵ֑ק מֹשֵׁ֥ל רָ֝שָׁ֗ע עַ֣ל עַם־דָּֽל׃ טז נָגִ֗יד חֲסַ֣ר תְּ֭בוּנוֹת וְרַ֥ב מַעֲשַׁקּ֑וֹת שנאי (שֹׂ֥נֵא) בֶ֝֗צַע יַאֲרִ֥יךְ יָמִֽים׃ יז אָ֭דָם עָשֻׁ֣ק בְּדַם־נָפֶשׁ עַד־בּ֥וֹר יָ֝נ֗וּס אַל־יִתְמְכוּ־בֽוֹ׃ יח הוֹלֵ֣ךְ תָּ֭מִים יִוָּשֵׁ֑עַ וְנֶעְקַ֥שׁ דְּ֝רָכַ֗יִם יִפּ֥וֹל בְּאֶחָֽת׃ יט עֹבֵ֣ד אַ֭דְמָתוֹ יִֽשְׂבַּֽע־לָ֑חֶם וּמְרַדֵּ֥ף רֵ֝קִ֗ים יִֽשְׂבַּֽע־רִֽישׁ׃ כ אִ֣ישׁ אֱ֭מוּנוֹת רַב־בְּרָכ֑וֹת וְאָ֥ץ לְ֝הַעֲשִׁ֗יר לֹ֣א יִנָּקֶֽה׃ כא הַֽכֵּר־פָּנִ֥ים לֹא־ט֑וֹב וְעַל־פַּת־לֶ֝֗חֶם יִפְשַׁע־גָּֽבֶר׃ כב נִֽבֳהָ֥ל לַה֗וֹן אִ֭ישׁ רַ֣ע עָ֑יִן וְלֹֽא־יֵ֝דַע כִּי־חֶ֥סֶר יְבֹאֶֽנּוּ׃ כג מ֘וֹכִ֤יחַ אָדָ֣ם אַ֭חֲרַי חֵ֣ן יִמְצָ֑א מִֽמַּחֲלִ֥יק לָשֽׁוֹן׃ כד גּוֹזֵ֤ל ׀ אָ֘בִ֤יו וְאִמּ֗וֹ וְאֹמֵ֥ר אֵֽין־פָּ֑שַׁע חָבֵ֥ר ה֝֗וּא לְאִ֣ישׁ מַשְׁחִֽית׃ כה רְחַב־נֶ֭פֶשׁ יְגָרֶ֣ה מָד֑וֹן וּבוֹטֵ֖חַ עַל־יְהוָ֣ה יְדֻשָּֽׁן׃ כו בּוֹטֵ֣חַ בְּ֭לִבּוֹ ה֣וּא כְסִ֑יל וְהוֹלֵ֥ךְ בְּ֝חָכְמָ֗ה ה֣וּא יִמָּלֵֽט׃ כז נוֹתֵ֣ן לָ֭רָשׁ אֵ֣ין מַחְס֑וֹר וּמַעְלִ֥ים עֵ֝ינָ֗יו רַב־מְאֵרֽוֹת׃ כח בְּק֣וּם רְ֭שָׁעִים יִסָּתֵ֣ר אָדָ֑ם וּ֝בְאָבְדָ֗ם יִרְבּ֥וּ צַדִּיקִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
נסו ואין רודף רשע. נסו הרשעים כשיבא אידם ויפלו בדבר קל מאין רודף:
פסוק א:
וצדיקים. אמיץ לבם בהקב"ה ככפיר אשר יבטח בגבורתו:
פסוק ב:
בפשע ארץ רבים שריה. שזהו פורענות לארץ בהיות שריה רבים הרודפי' רק אחר בצעם:
פסוק ב:
ובאדם מבין. ובשביל אדם מבין יתארך הפורענות מלבוא:
פסוק ג:
גבר רש. דיין עם הארץ:
פסוק ג:
עושק דלים. בדין על שאינו מתון בדין הרי הוא כמטר הסוחף את השדה ואין עושה פירות:
פסוק ג:
סוחף. שוטף ובמשנה נסתחפה שדהו וכן נסחף אביריך (ירמיהו מ״ו:ט״ו) נשטפו ומעדו וכשלו:
פסוק ה:
אנשי רע לא יבינו משפט. אינם משימים לב לפורעניות העתיד' שיתבוננו בה וישובו מדרכם וינצלו:
פסוק ה:
ומבקשי ה' יבינו כל. טובה ורעה, משפט, יושטיצ"א בלע"ז כך פירש רבי תנחומא על דור המבול:
פסוק ו:
טוב רש. אף עני שבתורה:
פסוק ו:
והולך בתומו. במעשים טובים:
פסוק ז:
ורועה זוללים. מחבר לו זוללים והוא ל' רעים:
פסוק ח:
מרבה הונו בנשך. ותרבית לחונן דלים הרשות שומעין עליו שהוא מתעשר בלא משפט ונוטלין ממונו ובונין בו גשרים ומתקנין בו הדרכים וזהו חנינת דלים כך דרשו רבי תנחומא:
פסוק י:
בשחותו. מל' שחת:
פסוק יא:
איש עשיר ודל מבין. כנגד רב ותלמיד הוא מדבר שהתלמיד חוקר ועל ידו הרב מתחכם:
פסוק יב:
יחופש אדם. יתחפש בכל מיני עלילות:
פסוק יג:
ומודה ועוזב. מודה פשעיו ועוזבם משוב בם עוד:
פסוק יד:
מפחד תמיד. דואג מעונש ובכך מתרחק מעבירה:
פסוק טו:
ארי נוהם. הוא להם:
פסוק טו:
ודוב שוקק. נהימה לארי ושקיקה לדוב שניהם לשון צעקה:
פסוק טז:
חסר תבונות. מתוך שהוא חסר תבונה הוא רב מעשקות כי אינו נותן לב על חייו ומרבה לעשוק שהרי השונא בצע יאריך ימים:
פסוק יז:
אדם עשוק בדם נפש. (שיש עליו עושק דם) הוא המחטיא את חבירו ואבדה נפשו על ידו:
פסוק יז:
עד בור ינוס. עד יום מותו ינוס לעזרה שיתכפר לו:
פסוק יז:
ואל יתמכו בו. משמים להספיק בידו לשוב שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנם כך נדרש במס' יומא:
פסוק יח:
יפול באחת. ברעה אחת ואין תקומה למפלתו:
פסוק יט:
ישבע ריש. עניות:
פסוק כ:
איש אמונות. הנותן מעשרותיו באמונה שאין עד בדבר אלא הקב"ה רואה ומרבה לו ברכה:
פסוק כ:
ואץ להעשיר. דוחק השעה להתעשר בשל עניים:
פסוק כא:
יפשע גבר. המטה משפט:
פסוק כב:
נבהל להון. ממהר להרבות הון וגוזל תרומותיו ומעשרותיו:
פסוק כב:
כי חסר יבואנו. חסרון יבא לו שהמארה משתלחת במעש' ידיו:
פסוק כג:
מוכיח אדם וגו'. על עבירות שבידו ומפרישו מהם:
פסוק כג:
אחרי חן. לאחר זמן חן ימצא בעיניו יותר ממחליק לשון, מצינו בבראשית רבה כל מקום שנאמר אחרי אינו אלא מופלג, אחר, סמוך, בתנחומא על אלה הדברים מוכיח אדם אחרי, זה משה שהוכיח את ישראל אחר הקב"ה שנקראו אדם שנא' (יחזק' לד) אדם אתם ונאמר בו כי מצאת חן בעיני (שמות לג) ממחליק לשון זה בלעם האומר לישראל דברים מתוקנים מה טובו אהליך יעקב (מדבר כ"ו) משה מכריז השמרו לכם פן יפתה ובלעם מכריז ומחניף עשו תאותכם ואינו מקפיד לא איש אל ויכזב באומו' אבל בכם אומ' ולא יעשה ושלמה צוח על שניה' נאמני' פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא (לעיל כז):
פסוק כד:
גוזל אביו. הקב"ה:
פסוק כד:
ואמו. כנסת ישראל המחטיא את הרבי' שגוזל הקב"ה מפריד ממנו בניו וגוזל מהם טובה:
פסוק כד:
משחית. ירבעם:
פסוק כה:
רחב נפש. להשיג כל תאותו:
פסוק כה:
יגרה מדון. מגרה עליו מדת הדין:
פסוק כז:
נותן לרש. צדקה:
פסוק כז:
(אין מחסור להרבות לו צדקה סא"א), וכן הרב שאינו מונע תורה מפי התלמיד: