פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה28 פסוקים📜
רש"ירש״י34 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא44 פסוקים📜
עמנואל הרומיעמנואל הרומי39 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג28 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי15 פסוקים📜
רב פניניםאלשיך44 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר43 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר28 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי5 פסוקים📜
מלבי"ם באור המילותמלבי"ם18 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם32 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ28 פסוקיםמאמרים על הפרק
עמנואל הרומי
עמנואל הרומי
פסוק א:
אמר כמו שלא נאה שיהיה השלג בקיץ והמטר בעת הקציר כן לא נאוה שיהיה לכסיל לא כבוד זמני ולא כבוד רוחני כי הוא אינו ראוי אליו.
פסוק א:
וזה הפסוק דבק עם הפסוק שלפניו שאמר איש אשר אין מעצור לרוחו ואומר כי האיש ההוא הוא כסיל ולא נאוה לכסיל כבוד כי כשלג בקיץ וכמטר בקציר אינו נאוה כי אינו דבר בעתו כן הכבוד אל הכסיל אינו נאה ולא דבר בעתו. וכצפור שהוא נד מקנו וסופו חוזר למקומו כן קללת חנם והם הקללות שיקללו האנשים הכסיל לו תבוא ואע"פ שיקללהו חנם שלא הזיק אליהם מכל מקום אחרי שיקללהו בעבור כסילותו יגיעו אליו הקללות ההם כי הוא ראוי אל הקללות ואל המכות כי כמו שצריך וראוי השוט לסוס והמתג לחמור כן ראוי וצריך לו השבט לגו כסילים. ואמר עוד אם בהכותך אותו בעבור אולתו ידבר כנגדך דבר נבלה אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה ולפעמים אתה צריך לענות לו כאולתו פן יהיה חכם בעיניו. וסמך לו מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל כלומר הכסיל לא יצלח לכל ואם תשלח דברים בידו יזיקך וכמו שרחוק להמצא שוקים מכונים אל ההליכה לפסח כן רחוק להמצא משל של חכמה בפי הכסילים וכצרור אבן במרגמה שאינו ניכר בה כן הוא הנותן לכסיל כבוד וכחוח עלה ביד שכור כן הוא המשל בפי הכסילים והרב שהוא מחולל כל ושוכר כסיל למלאכתו הוא סוגר בעד האנשים עוברי דרך. או יאמר הגדול שיש בכחו להכניע הכל הוא סוגר בעד הכסיל וסוגר ביד כל עוברי רצונו ועם כל זה לא יועיל כי לדמיון הכלב ששב על קאו כן הכסיל שונה באולתו. ולא הכסיל בלבד הוא כסיל כי גם האיש שהוא חכם בעיניו הוא כסיל ומי שהוא חכם בעיניו הוא שיתעצל מקנות החכמה ואמר עצל שחל בדרך.
פסוק ב:
אמר כי כמו שהצפור בעת שיגדל יעוף מקנו והוא הקן שנולד בו ושמה לא ישוב רק ילך אחת הנה ואחת הנה כאות נפשו. וכן הדרור והוא שם עוף כמו ודרור קן לה שהוא יעוף הנה והנה ולא ימד במקום קיים כן הקללה שיקללו האנשים זה את זה על חנם לא תחול הקללה ההיא במקולל. ולא ידענו טעם למלת חנם עד שהקללה אם תהיה חנם לא תחול ואם לא תהיה חנם תחול. גם חול הקללה במקולל לא ידענו על אי זה דרך יהיה והוא מן הדברים הנעלמים ורבים יחשבו שהקללה מטבעה שתזיק בכל ענין בין על חנם בין על לא חנם כענין החץ המושלך אשר מדרכו שלא ישוב אחורנית. אמנם החכם שאמר קללת חנם לא תבוא הוא על דרך הפלא שה' ית' יסיר הקללה מן המקולל כשתהיה על חנם. ולפי מה שכתוב לו תבוא בו"ו יאמר כמו הצפור שהוא נד הנה והנה ולבסוף יחזור אל קנו כאמרו גם צפור מצאה בית ודרור קן לה כן הוא הקללה שאע"פ שהיא על חנם תחול על המקולל והזכיר זה כדי שימנע מלקלל אחרים בידעו כי הקללה תעשה רושם במקולל וזה על דעת החושב כי הקללה תחול על המקלל. גם אפשר כי אומרו לו בו"ו ישוב אל המקלל. ואמר כי כמו הצפור שהוא נד הנה והנה וסופו לחזור אל קנו כן הקללה בהיותה על חנם תחזור אל המקום אשר נסעה ממנו והוא גוף המקלל והענין שתשאר הקללה עם המקלל ולא תחול במקולל.
פסוק ב:
ואפשר שקרא קללת חנם כל הקללות כשלא תצאנה מפי חסיד וקדוש או נביא ורמז בזה כי הקללות והוא הדין הברכות כשתצאנה מפי חסיד וקדוש או נביא יחולו והסבה היא כי הנביאים והקדושים והחסידים למעלתם דומים אל העצמים הרוחניים הפועלים בציור וזה יקרה להם בהתבודדם והתעלות נפשם ודבקותם באל ית'.
פסוק ג:
אמר כי השוט והוא המקל וזולתו ממה שיכו בו על הסוס נמצא לצורך הסוס כלו' להכותו בו. והמתג והוא המושם בפי החמור באמרו ושמתי חחי באפיך ומתגי בלחייך והוא נמצא לצורך החמור וכמו שהתכלית המכוון מן השוט והמתג הוא להדריך הסוס והחמור בדרך אשר יחפוץ כן השבט והוא שבט מוסר נמצא לצורך הכסילים להכות בו על גום להסירם מן הדרך הרע ולהדריכם בדרך החיים.
פסוק ד:
אמר אין ראוי לך לענות אל האיש הכסיל כפי דברי האולת שיאמר הוא בפיו לך רק תניח אותו שיאמר לפי אולתו ואתה תשאר בחכמתך ולא תענהו כפי מה שתחייב אולת שיענה ונתן הסבה בזה ואמר פן תשוה לו גם אתה כלומר הוא שהתחיל לומר כנגדך סכלות הוא שגרם לו לדבר כדברים ההם ואין מדרך החכמה להשיב לדברי הכסיל ולפיכך אם תשיב על דבריו שנאמרו דרך סכלות תשוה לו בסכלותו. ולא בא לומר שישתוק האדם ולא יענהו כלל רק אמר שלא יענה דברי אולת כאולתו רק ישיבנו בדרך חכמה ולפיכך לא אמר אל תען כסיל סתם. והוא אמרו פן תשוה לו גם אתה. כלומר אם תשיב לו דברי אולת תהיה אויל כמוהו כי אם ישיב לו בדרך חכמה לא ישוה לו אדרבה יעדיף עליו מעלה. ואמר אחר זה ענה כסיל כאולתו כלומר אע"פי שהמכוון מן האדם החכם הוא שלא יענה לכסיל דרך אולת לפעמים צריך לנהוג עם קצת אנשים במדה אחרת והיא לענות הכסיל דבר אולת כאולתו פן יהיה חכם בעיניו. ורז"ל דרשו כתוב אחד אומר אל תען כסיל כאולתו וכתוב אחד אומר ענה כסיל כאולתו לא קשיא הא במילי דשמיא הא במילי דעלמא. וביאור זה כי אמרו אל תען כסיל כאולתו הוא במקום שלא יביאו דברי הכסיל אל בוז התורה ולעגה או על בוז מוריה או לדברי עון וחטאת. אמנם במקום שיביאו לדברי עון וחטאת צריך לענותם ולשתקם.
פסוק ו:
מקצה שרשו קצה והקצוי הוא כריתת הפיאות והקצוות והשחיתם כי הסוף והפיאה יקרא קצה וכבר נודע כי הרגלים הם קצות הגוף. ואמר כי האיש השולח הכסיל לעשות צורך מצרכיו הוא דומה במעשהו זה למי שיכרות רגליו כאשר לא ילך בעצמו לצרכו וישלח עליו הכסיל ופתי יפסידוהו עליו כי הכסיל רוצה להועיל והוא מזיק ומי שיסמוך עליו ואיננו מתעסק בצרכו בנפשו דומה לשותה החמס כי מי שישלח הכסיל לא יהיה כי אם חמס במה שמסבב עליו הכסיל. ואומרו חמס שותה הוא על דרך העברה כמו מי גבר כאיוב ישתה לעג כמים.
פסוק ז:
אפשר שמלת דליו היו"ד בה תמורת הכפל ועניינו כמו דללו וחרבו יאורי מצור. ואמר כמו שדללו וחרבו שוקי הפסח ולא יצלח בהם כן דלל וחרב המשל בפי הכסילים והענין שלא יהיה מתוקן אל ההליכה הפסח. וי"מ דליו גבהו נגזר מן בצל דליותיו תשכונה. והם הענפים הגבוהים והנשאים ואמר כמו שגבהו ונשאו מהמצא שוקים מוכנים אל ההליכה אל הפסח כן גבהו המשלים ונעלו מהמצא בפי הכסילים. ואפשר שזה הפסוק דבק לפסוק שלפניו שאמר מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל. וכאלו זה הפסוק הוא נתינת סבה כלומר מה שאמרתי כי חמס שותה שולח דברים ביד כסיל הוא מפני שלא ימצא בפיהם דבר מתוקן ומשל מסודר כמו שלא יהיו רגלי הפסח מתוקנים אל ההליכה ואחר שלא ימצא בפיהם דבר של חכמה אם כן השולח דברים על ידיהם ראוי הוא שישתה חמס.
פסוק ח:
אמר כי כמו שלא יוכר הצרור והוא שבר קטן משברי כלי חרס דומה לאומרו משיר צרורות. במקום מרגמה והוא כנוס גדול מאבנים נגזר מן רגום אותו באבנים. כן לא יוכר הכבוד שיתן האדם אל הכסיל כי הוא אינו ראוי לכבוד רק לקלון ולחרפה ולפיכך אמר כעמידת צרור האבן במרגמה והוא קבוץ גדול מאבנים כן עמידת הכבוד בכסיל שלא יוכר בו.
פסוק ח:
או יאמר כמו שיצרור האדם אבן טובה וישליך אותה במקום מרגמה והוא מקום האבנים שהם אבני הבנין שהאבן ההיא למעלתה אינה עומדת במקומה והיא מדרכה לעמוד במקום נכבד ולא במרגמה כן הענין במי שנותן כבוד לכסיל כי הכבוד לא יעמוד במקומו כי מקומו הוא באנשי החכמה ולכן מי שיתן כבוד אל הכסיל הוא דומה בפעולתו למשליך האבן היקרה במקום אבני הבנין.
פסוק ט:
אמר כי כמו שהשיכור בעת שכרותו יקח בידו חוחים וקוצים לפעמים ויכאיב בהם האנשים כן הכסיל ילמוד לפעמים משל אחד והוא באותו המשל תמיד ידבר בו ומכאיב בו לב שומעיו והטעם כי הוא לא ידע מן החכמה ומהמשלים דבר כמו שהזכיר למעלה מזה דליו שוקיים מפסח ומשל בפי כסילים. אמנם בקצת העתים יעלה בידו משל ירגיל הדבור בו עד שיקוצו בני אדם בשמיעתו והוא מכאיב הלבבות עם המשל ההוא שעלה בפיו כמו שיכאיב השכור האנשים בחוח שעלה בידו. או ישאל דבר החכמה ההוא שידע לכל אדם דומה לשכור שיכאיב כל אדם בחוח שעלה בידו.
פסוק ט:
או יאמר כמו שהשיכור בעבור שכרותו יכנס החוח והוא הקוץ בידו ויכאיבהו כן המשל והוא דבר החכמה יכאיב פי הכסיל בהגותו בה והענין שהוא ישנא החכמה עד שאם ידבר בה ידמה לו שיכאיב פיהו בעבורה כמו שיכאב יד השכור בהכנס הקוץ בידו. ואמר ביד שיכור לפי שדרך השכורים שיקרה להם ככה בעבור היות במחשך השכרות מעשיהם כי בהיותם בדעתם ישמרו מן הקוצים המכאיבים.
פסוק ט:
ואפשר לפרש הפסוק כן ידוע אצל בעלי הטבע כי יש אחד ממיני החוחים שהוא מסיר השכרות בטבעו או בסגולה שבו ואמר החכם כי כמו שיזדמן לפעמים שיהיה החוח המסיר השכרות ביד איש שכור דרך מקרה ויסיר שכרותו ויחשב מן החכמים כן יעלה דרך מקרה משל מן המשלים או דבר מן הדברים בפי הכסילים ויחשבום בני אדם חכמים בסבת המשל ההוא.
פסוק י:
אחר שגנה הכסיל ומעשיו בפסוקים הקודמים אמר רב מחולל כל כלומר הרב והוא הגדול נגזר מן ורבי המלך הוא מכניע הכל והוא שוכר הכסיל כלו' מכניסו בעבודתו. ושוכר עוברים כלומר מכניע גם העוברים על דבריו. ומלת מחולל משפטה מפועל כמו למשופטי אתחנן. ופי' רב מחולל כל הגדול הוא הנוצח הכל ומכניעם ומשפילם ומחוללם ואחר כך אמר כי הוא שוכר כסיל ושוכר עוברים אמ' כי הוא השוכר הכסיל ושוכר העובר על דבריו ספר שהוא שוחק ולועג לכל אדם חכמיהם וכסילהם ונוצח אותם ומכריחם והם נמשכים אחר רצונו כעבדים או כשכירים. עד העוברים על דברו ועד הכסילים שאין להם דעת. ופירשתי רב גדול כי הוא אצלי אחד מן ורבי המלך ופירשתי מחולל מנצח ומכניע. ופירשתי עוברים ממרים כמו מדוע אתה עובר את מצות המלך. והממרה הוא העובר על הדבר.
פסוק י:
ואחר שהזכי' כי הרב והוא הגדול שוכר הכסיל ומכניעו אמ' ככלב שב על קיאו כלומר לא תחשוב שבהכניעך אותו פעם אחת או שתים תסור מעליו אולתו ולא יוסיף לעשות עוד דבר אוילות כי לדמיון הכלב ששב על קיאו כן הכסיל הוא שונה לעשות אותו האולת עצמו שהוכחת אותו עליו ולא הכסיל בלבד יש לגנות על מעשהו כי תמצא איש שאינו אויל ויהיה חכם בעיניו ואינו חכם על דרך האמת ויותר תקוה לכסיל ממנו.
פסוק יא:
אמר כי הכסיל יעשה אולת ובעת שיגערו בו יניח האולת ואחרי כן חוזר ושונה לעשות האולת ההיא או אולת אחרת כיוצא בה. וכן תמיד אולת אחר אולת. והוא דומה במעשהו הזה אל הכלב שהוא אחרי שהקיא מאכלו והשליכו חוץ מגופו יחזור ויאכלנו פעם אחר פעם וכמו שהוא דבר נתעב אל הגוף אכילת האדם מה שכבר הקיא כן הוא דבר נתעב אל הנפש לעשות אולת כלל וכל שכן לעשות האולת פעם אחר פעם אשר נמנע מעשותה.
פסוק יב:
אמר כי יותר תקוה יש בכסיל שיחכם באחרית או שיקבל מוסר מוכיחיו ממה שתהיה באיש שהוא חכם בעיניו כי הכסיל והוא מי שסכל החכמה הוא יתאוה החכמה ומתוך שהוא מכיר סכלותו ואינו חכם בעיניו יכול להיות שהוא ילך את חכמים ויחכם ואם לא יחכם ישמע לקול דברי חכמים. אמנם האיש שהוא חכם בעיניו אחר שהוא חושב בנפשו שהוא חכם אין תקוה בו שיחכם כי איך יבקש חכמה והוא חכם בעיניו. והמ"ם במלת ממנו תחת יותר ור"ל יותר התקוה יש מן הכסיל ממה שיש ממנו והכינוי במלת ממנו שב אל החכם בעיניו.
פסוק יב:
או יאמר ראית איש חכם בעיניו אין בו תקוה ויש תקוה למי שהוא יותר סכל ממנו כשלא יהיה חכם בעיניו. או יאמר כשימצא איש שיהיה חכם בעיניו נקוה ממנו שיהיה כסיל והענין שהוא בעבור שהוא חכם בעיניו לא נקוה ממנו שיחכם רק יש תקוה ממנו שישוב להיות כסיל.
פסוק יג:
גם אלו הג' פסוקים יש להם דבקות עם הפסוקים אשר לפניהם שאמר ראית איש חכם בעיניו ואמר זה שהוא חכם בעיניו התעצל מקנות החכמה ומצא לו אמתלאות ואמר שחל בדרך ארי בין הרחובות כלומר יש סכנות עצומות בקניית החכמה וכמו שהדלת תסוב על צירה ולא תזוז ממקומה כן הוא לא ישתדל לעלות בסולם החכמה רק המטה אשר התקין למנוחתו והוא הרישול והעצלות ולכתו בשרירות לבו שם ישכב והוא חכם בעיניו יותר משבעה משיבי טעם. ונחזור לביאור הפסוקים.
פסוק יג:
אמר כי העצל והוא המתרשל והמתרפה במלאכתו מדרכו שהוא ימצא לעולם אמתלאות יתנצל בהם אצל בני אדם ובעת ישאלוהו למה לא הלכת אל השדה לחרוש ולקצור תהיה תשובתו שחל בדרך כלומר מנעני מלכת שם כי ראיתי או שמעתי שיש שם שחל או אני ירא פו אפגע שחל בדרך. וכן יאמר ארי בין הרחובות כלומר בעשיית דבר פלוני יש שם סכנה פלונית ויראה לכל כי לא התעצל רק הניח עשיית מה שהיה לו לעשות לסבה. וכן יקרה למתרשלים בקניית החכמה שהם יראו כי לא התרשלו מקנייתה רק בעבור מה שראו בה מן הסכנה והוא אמרו שחל בדרך כלומר איך אעסוק בחכמת הטבע ואני מוצא בדרכה שחל שהם דברי אפיקורוס לא האמין כלל לדתינו ואיך נבקש ללמוד ההגיון או נשוטט ברחובותיו והוא כנוי להטעות האנשים ולעשות מופתים כוזבים וכן יאמרו מכל דבר חכמה שהם יתרחקו מהם בעבור היותם דברי אריסטוטלוס ודברי אנשים לא האמינו בדתינו ולא ידעו הפתאים ההם כי אנו צריכים לקבל האמת מכל מי שיאמר אותו וכל ספרי החכמות שהפתאים המתרשלים קוראים אותם ספרים חיצונים הם לפני ולפנים וכולם היו נמצאים בלשונינו חברו אותם חכמינו אלא שבעונותינו שרבו הפסדנום בגלותינו ומכל ספרים שחבר שלמה המלך ע"ה שנאמר עליו וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף. וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר לא נשארו בידינו כי אם שלשה ספרים והם זה הספר אשר אנחנו בביאורו והוא ספר משלי ושיר השירים וקהלת וכל שאר ספריו ודברי חכמותיו בטבע הנמצאות הפסדנו בעת הגלות כי מי שהוא יוצא בגלות וידיו אסורות ורגליו לנחשתים הוגשו ובתיו ועריו שרופות אש עם כל הנמצא בהם לא יוכל להוליך ספריו אחריו. ויש לנו להאמין שמלכי האומות וחכמי הגוים כולם היו הולכים לשמוע חכמותיו בחייו מפיו וגם אותם שהתאוו אחר מותו לדעת החכמות ההם העתיקו מספריו ונשארו חכמות שלמה נמצאות וידועות אצל האומות ואנחנו הפסדנום בעת הגלות. ומן התימה מן העשרים וארבעה ספרים איך נשארו בידינו בעבור רוב התלאות שעברו עלינו. וזה שתראה מן החכמות המדברות על טבע הנמצאות ובחכמות האלהות ומתיחסות על שם אפלטון ואריסטוטליס ודומיהן יש לנו להאמין כי היתה להם התחלה בחכמות ההם מדברים נמצאו אצלם מחכמת שלמה. וגם אפשר שייחשו לעצמם מחכמת שלמה. וכבר ידעת כי חכמת הניגון והיא מלאכה נפלאת ונעלמת היתה כולה נמצאת באמונתינו והמשתדלים בלימודה היו אסף והימן וידותון ודוד ושמואל וכיוצא בהם מאנשי הנבואה והיום אין ממנו אתנו יודע ממנה דבר של כלום והיא כולה ביד הנוצרים. וההגיון שיאמרו המתרשלים כי הוא להטעות השכל ולהראות חלוף האמת הוא בחלוף ממה שיאמרו עליו כי הוא בנוי להיישיר השכל בענין שיבחין בין האמת והשקר. ושלא יטעה האדם בעשיית המופתים ושידע האדם להזהר מן הדבר המטעה והיא סולם לעלות בו אל כל חכמה ולכן כל מי שיתן אמתלאות ויאמר שהוא התרשל מקנות החכמה בעבור שיאמר כי הם ספרים חיצונים וכי הם דברי אפלטון או אריסטו' שהיו חוץ מאמונתינו הוא מכת העצל שאמר כי התעצל מעבודת אדמתו כי שחל בדרך ארי בן הרחובות.
פסוק יד:
ואמר אחר זה הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו. כלומר כמו שהדלת תסוב הנה והנה והיא עומדת על הציר ולא תצא מן הציר בהתנועעו אחת הנה ואחת הנה כן יקרה אל העצל בשכבו על מטתו שהוא יתנועע הנה והנה ורוצה לקום ולעשות מעשהו ולא ימלאנו לבו לרדת מעל מטתו רק יתנועע אחת הנה ואחת הנה וממטתו לא ירד. והציר הוא החקק שבמפתן אשר הדלת סובב עליו.
פסוק יד:
או יאמר הדלת תסוב על צירה כי כל בני הבית קמו לעשות מלאכתם ומי פותח הדלת לצורך מן הצרכים ומי נועל אותה וזה יוצא וזה בא והעצל עדיין שוכב על מטתו. והנמשל שהוא רואה החכמים ישתדלו לעלות בסולם החכמה ופותחים ספרי החכמות ונועלין והוא יעמוד נשקע במורגשות ולא ישתדל להיות מבני עליה.
פסוק טז:
ואמר אחר זה חכם עצל בעיניו כלומר המתרשל בקניית ההון ובעבודת אדמתו הוא חכם בעיניו יותר משבעה טובי העיר שהם משיבי טעם כלומר נותנים עצה לשוא לשואליהם ור"ל כי העצל מראה בדבריו כי לסבה עצמית התרשל במה שלא השתדל. והוא מראה שהוא חכם בדבריו יותר ממה שהם חכמים השבעה אנשים בעלי עצה היודעים בהנהגת דורם והזכיר שבעה כי כן היו נוהגים אז למנות מנהיגי העיר על זה המספר. או הזכיר שבעה לריבוי ואפשר שקרא חכם השבע חכמות הלימודיות הידועות שבעה משיבי טעם ואמר כי העצל והוא מי שהתעצל מקנות החכמה האלהית והטבעית הוא יסתפק בלומדו השבע חכמות הנזכרות לפי שבהם יראה חכמתו אל הכל ולא ישים מגמת פניו לדרוש החכמות האמתיות אשר אלו השבע חכמות לא נמצאו כי אם להיות סולם לעלות אליהם ואמר כי העצל הוא חכם בעיניו ויראה בעיניו שיהיה חכם מפאת שבע החכמות שהם משיבי טעם שקנה.
פסוק יז:
אמר כי האדם שהוא עובר גבול הדעת והשכל והוא מתעבר כלומר מתמלא עברה וזעם על ריב שיש בין אנשים ואין לו עסק בריב ההוא הוא דומה במעשיו לאדם שהוא מחזיק בידו אזני הכלב הישן ומעוררו שיקום עליו וישכנו. וכן זה שהוא נכנס בריב שאינו שלו גורם שאחד מבעלי הריב יקום עליו ויזיקנו.
פסוק יז:
ואפשר (שקרא)[שדמה] יצר התאוה בעבור שהוא כמות ולא ישבע וגם בעבור העזות אשר בו אל הכלבים עזי נפש אשר לא ידעו שבעה כי היצר כל אשר תשבעינו תמצאנו יותר רעב מקנייני העולם. ואמ' כי מי שהוא מעורר יצר התאוה בדבר מן הדברים הוא עובר ומתעבר על ריב לא לו כלומר פועל פעולות לא כוונו מאתו כי המכוון מן האדם הוא שבעת שיתעורר האדם מעצמו אהבת קנייני העולם שידחה מן המחשבה ההיא ויטריד שכלו בדבר מדברי החכמות עד שתסיר האהבה מלבו כל שכן שאין מן הראוי שיעורר האדם יצרו לדבר מן הדברים. גם אפשר שיהיה ענין הפסוק כן מי שהוא מחזיק באזני כלב ומעוררו הוא עובר וגורם שיבא עליו ריב לא היה בא עליו אלמלא מעשהו זה. וכן מי שמעורר יצר תאותו על דבר מתאות העולם גורם רע לנפשו שלא היה חל עליו אלמלא שסבב הוא לנפשו זה. גם אפשר שכוון באומרו מחזיק באזני כלב לומר כי הדיבור בביאור בענייני הסודות הוא כמעיר הכלב הישן ועובר ומתעבר על ריב לא לו וטובה השתיקה ממנו כי מעט הם שיקשה להם ענין מענייני המציאות ודומה לזה שאמ' אחר זה באפס עצים תכבה אש ובאין נרגן ישתוק מדון כמו שנבאר במקומו. וקרא כלב האדם הנרדם בהבלי הזמן נמשך אחר תאוותיו בלבד. והמעוררו על סוד מהסודות קרא מחזיק באזני כלב.
פסוק יז:
וזה הפסוק יש לו דבקות עם הפסוקים שלפניו שגנה בהם ענין העצל ואמר כי בעבור שהתעצל מקנין החכמה להיותו חכם בעיניו הוא מחזיק באזני כלב ועובר ומתעבר על ריב לא לו והוא משתדל לרמות ריעיו וכמו האיש המתלהלה היורה זיקים חיצים ומות כן הוא האיש שרמה את רעהו ואומר הלא משחק אני וראוי להרחיק חברתו להיותו נרגן ומעורר מדנים כי באפס עצים תכבה אש ובאין נרגן ישתוק מדון וכמו שהפחם הוא נאות לגחלים ועצים לאש כן איש מדינים לחרחר ריב ודברי האיש הנרגן הם כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן ולדמיון כסף שהוא מצופה על חרש כן הם שפתים דולקים ולב רע וזה יהיה כשיהיה רע בלבו ובדברי פיו ולפעמים בשפתיו ינכר השונא ויראה שהוא אוהב ובקרבו ישית מרמה וזה אינו ראוי לחנינה כי אין אדם יכול להשמר ממנו ולכן כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו כי כשתכסה שנאה במשאון כלומר שמכסה דעתו בלבו ואורב לחברו להביא עליו שואה ומשואה ראוי להגלות רעתו בקהל וישוב עמלו בראשו כשיתגלה מצפון לבו והוא אמרו כורה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב.
פסוק יט:
כמתלהלה שורשו להה והוא כפול על משקל כמתעתע בחירק תחת המ"ם ובדגשות התי"ו והוא אחד מן ומתעתעים בנביאיו ולמ"ד הפועל אובדת עם הכפל הזה ופירושו כמתעלם הנמהר. וכן פי' ותלה ארץ מצרים נלאתה ויגעה ונמהרה ויתכן להיות כמתלהלה רביעי. ואמר כי האיש שהוא מרמה רעהו בעורמתו ואומר הלא משחק אני כלומר לא נתכוונתי להביא זה ההיזק הוא דומה אל האיש המתעלם שהוא יורה זיקים חצים ומות.
פסוק כ:
אמר כי כמו שבאפס עצים והוא כשיכלו העצים יכבה האש לפי שהעצים הם סבתו כי הלחות אשר בעצים היא מזון השלהבת ובסור הסבה יסור המסובב. כן באין נרגן כלומר בעת שלא יהיה הנרגן נמצא והוא הרכיל ישתוק המדון והוא הריב לפי שדברי הנרגן הם יולידו הריב בין האנשים ולכן בעת שלא יהיה הנרגן נמצא שהוא הסיבה לא ימצא הריב שהוא מסובבו. גם אפשר שמדון הוא תואר אל האיש המריב ולפיכך אמר עליו ישתוק כי על הריב היה אומר יחדל הריב או כיוצא בו אמנם כוון לומר כי כשלא ימצא הנרגן שהוא מעורר המריבים האדם שדרכו להריב ישתוק ולא יריב כי הוסרה הסבה אשר בעבורה יריב.
פסוק כ:
ואפשר שזה המאמר דומה למה שאמר מחזיק באזני כלב המדבר בביאור בענייני הסודות או מי שמעורר אדם בלתי הגון עליהם. ולפיכך אמר באפס עצים תכבה אש כלומר בעת שתחדל מלדבר בביאור בענייני הסודות אתה תכבה אש המחלוקת והטענות. ובאין נרגן כלומר בעת שלא תהיה נרגן לגלות מסתרי התורה והחכמה לאוילים או לעוררים עליהם ישתוק המדון ואש המחלוקת.
פסוק כא:
אמר כי כמו שהפחם והוא הגחלת הכבה הוא מוכן לעשות ממנו גחלת דולקת. וכמו שהעצים הם מעותדים לעשות מהם אש כן האיש שהוא בטבעו בעל ריב ומצה הוא מזומן לחרחר ריב כלומר לעורר ולסבב הריב.
פסוק כב:
אמר כי דברי הנרגן והוא הרכיל הם כמתלהמים ונרגן הוא שם נגזר מן ותרגנו באהליכם. והנרגנים הם הרכילים שמסכסכים בין בני אדם. כמתלהמים ענין המלה הזאת בחלקים הנעלמים והוא דומה ללשון הערב שאומר לַהַמְתְ בענין בלעת. וכאלו אמר דברי נרגן הם בקלות ובהבלעה והם ירדו חדרי בטן ר"ל והם מגיעים התכלית והרע מן ההיזק. או יהיה כמתלהמים הפוך מן הולם פעם כלומר הם מראים שיהלמו האנשים הנאמרים עליהם אותם הדברים אמנם כשנתבונן עליהם נמצאם שאינם מכות נקלות רק מכות עוברות עד חדרי בטן.
פסוק כג:
אמר כי יש אנשים שלבם רע ושפתותיהם חלקו מחמאות ויש שלבם טוב ודבריהם לא לרצון ידברו מן הרע מה שלא ידבנו לבם לעשותם. אמנם כשיתבונן שיהיה הלב רע מעקרו והשפתים יהיו בוערים באש המחלוקת זהו תכלית הרע והוא דומה בעניינו לחרש שהוא דבר שאין בו ממש מצופה מכסף סיגים שהוא זיוף הכסף שגם הצפוי לא יועיל ולא יציל ולפי זה הפירוש יהיה ביאור דולקים בוערים ואם יהיה דולקים מענין הרדיפה וההשגה כמו כי דלקת אחרי יהיה עניינו בעניין זה שקרא שפתים דולקים השפתים שלא ידברו בענייני הריב רק שישתוקו וקרא השפתים הנושקים זה את זה בעת השתיקה דולקים בעבור שהם רדפו זה את זה והשיגו זה את זה. ואמר כי כשיהיה הלב רע בפנים והפה שותק ואינו מראה הרע הוא דומה אל החרש שאין בו ממש והוא מצופה מכסף סיגים שעם היותו כסף סיגים יחשבו בני אדם כי הוא כסף נבחר וכן זה אע"פ שהוא מזוייף מתוכו שלבו רע הוא מראה בשתיקתו שאינו רע.
פסוק כה:
יש מפרשים כי האיש שהוא שונא לאיש אחר לא יוכל להעלים מומי לבבו כי בשפתיו יראה שהוא נכרי מאהבתו וחוץ משלומו וגם בלבו ישית מרמה כלומר יחשוב מרמה בלבו כדי להזיקו ולפי זה הפי' אין טעם לאמרו אחר זה כי יחנן קולו אל תאמן בו ולכן הפירוש הנכון הוא שהשונא יתעלם משנאתו ולא יגלה אותה ואע"פ שבתוך לבו ישית לו מרמה הוא בדברי שפתיו מראה היותו נכרי ממה שהוא על דרך האמת. והענין שהוא שונאו ומראה בדבריו שהוא אוהבו ולכן סמך לו כי יחנן קולו אל תאמן בו כלומר אחרי שיתברר לך שנאתו אותך לא תתפתה לדבריו ולא תבטח בו כי יש בלבו מן המרמה מה שלא יגלה אותה בדברי פיו. והוא אמרו כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו.
פסוק כו:
אמר אחרי שתכסה השנאה במשאון סוף שה' ית' יגלה אותה בקהל ומשאון שרשו נשא והוא שם דומה לאומרו הרימה פעמיך למשואות נצח שענינו הביא שבריך על אויביך ממרום בעבור חרבן נצח או בעבור שממות נצח. ואמרו תכסה שנאה במשאון ר"ל מי שמכסה רעתו ואורב לחברו להביא עליו חורב ושממה הבורא ית' יגלה רעתו בקהל. או יאמר מי שמכסה שנאתו בהצפינו אותה סופו שתגלה רעתו בקהל. ויש מפרשים תכסה שנאה במשאון ר"ל מי שמכסה ומעלים שנאתו והוא כאלו הסתיר שנאתו במקום ריק וזה כי ה' ית' יסבב שתתגלה רעתו בקהל.
פסוק כז:
אמר כי פעמים רבות ראינו שהאיש אשר כרה השחת והוא הבור שבעצמו נפל שם וכן ראינו שהאיש שהוא משליך האבן וזורק אותה למעלה שתשוב אליו. והוא משל יאמר כי יש אנשים שיפעלו הרע כדי להזיק בו זולתם ויוזקו הם בעצמם ברע ההוא. וכן מי שהוא גולל האבן להגיעה אל מקום אחר כלומר שהוא מסבב להגיע הרע לזולתו והרע ההוא ישוב על ראשו ועל קדקדו חמסו ירד. וקרא זורק האבן גולל מפני שבהליכת האבן מכח הזריקה באויר השמים היא מתגלגלת והולכת ויהיה ביאור גולל אבן מפני שהוא מגלגל האבן בזריקתו אותו. וכמו שיקרה זה במי שיחדש מיני היזק גופניים להזיק זולתו שהוא יוזק בהיזק ההוא כן הענין במי שהוא מכשיל רעהו ומדריכו בדרך רע ונותן לו דעת בלתי אמיתי שהוא נענש במעשה ההוא והוא חושב להפיל חבירו בשחת ולא ידע כי בנפשו הוא כי כמו שהדבר הגדול והנרצה הוא עשיית הנפשות לפי שיכפל שכרו הטוב כפי כפל המעשים הראויים שיעשו אותם שלמדו ממנו כן החטא הגדול הוא להשגות הישרים ולהדריכם בדרך רע כי יכפול חטאו כפי חטאת האיש שיחטא בסבתו ולפיכך אמר כורה שחת כלומר כל מי שחושב להפיל חבירו בבאר שחת בנתנו לו דעת נפסד ואמונה כוזבת הוא יענש בסבת החטא ההוא וכן מי שחושב לזרוק אבן על חבירו והוא משל לנתינת דעת בלתי אמתי בלבו עליו ישוב עון האיש ההוא.
פסוק כז:
ואחרי שהזכיר ההיזק המתחדש מפאת הדבור הרע בפסוקים הקודמים באמרו כמתלהלה היורה זיקים וגו' באפס עצים תכבה אש וגו' פחם לגחלים וגו' דברי נרגן וגו' כסף סיגים וגו' בשפתים ינכר שונא וגו'. אמר לא תחשוב שהדבור הרע יהיה כשיספר רעה מחבירו או שיהיה רכיל וכיוצא בו בלבד כי גם מי שישבח אנשים בשקר הוא בשנאתו אותם ישימם נדכאים בשבחו אותם והוא שסמך אל זה לשון שקר ישנא דכיו. וכן מי שידבר דברי חלקות לרעהו הוא דוחה אותו מן הטוב אל הרע והוא אמרו ופה חלק יעשה מדחה.
פסוק כח:
אמר כי האיש שיש לו לשון שקר הוא יעיד השקר בעבור שהוא ישנא האנשים אשר חפץ דכאם וקרא האנשים המדוכאים באמרי פיו דכיו כלומר המדוכאים בסבתו ולא אמר שישנא אותם אחר שדכאם רק השנאה קודמת ובעבורה ידכאם. ופה חלק יעשה מדחה ר"ל ומי שחלקו מחמאות פיו ואינו מוכיח בעלי המעשים הרעים גורם להם שידחו מדרך החיים. או יהיה ענין הפסוק כן לשון שקר ישנא דכיו כלומר מי שהוא מבטיח האנשים על שקר ואינו מוכיחם הוא בשנאתו אותם יעשה זה וישימים נדכאים כי לו היה חפץ בטובתם לא היה מבטיח אותם על שקר ולפיכך סמך לו ופה חלק יעשה מדחה כלומר הפה חלק שיראה להם בשקריו ובפחזותו גורם להם שידחו מארץ החיים.
פסוק כח:
ויש אומרים לשון שקר ישנא דכיו האיש שיש לו לשון שקר ישנא המוכיחים אותו שהם הנקראים דכיו לפי שהם מדכאים אותו בתוכחותיהם ובדבריהם והאיש שיהיה לו פה חלק עמהם ולא יוכיחם יגרום להם מדחה כלומ' שירגילו לדבר בשקר שהוא מדחה מן האמת והוא כפל ענין במלת שונות.
פסוק כח:
ובעבור שהזכיר שהאיש המשבח רעהו בשקר ומחליק לו בדבריו הוא מזיקו היזק גדול אמר כמו שאינו טוב בעבורך שיהללך אחר במה שאין בך כן אל תתהלל אתה ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום ותעשה שיוכל להללך זר על האמת ולא יהללך פיך ויהללך נכרי ולא יהללוך שפתיך כי אם תתהלל אתה יקנאו בך האוילים אשר כובד יש לאבן ונטל לחול וכעס אויל כבד משניהם ויש לו אכזריות חימה ושטף אף ומי יעמוד לפני קנאה שיקנה בך האויב כשתתהלל ולכן מי שיהללך במה שאין בך הוא שונאך כמו שאמר לשון שקר ישנא דכיו. ויהיה טוב שאותו שמהללך במה שאין בך מי יוכיח אותך כי טובה תוכחה מגולה מאהבה מסותרת ולא די שהתוכחת היא טובה אלא שנאמנים הם פצעי האוהב שעושה בחבירו בדרך תוכחת ונשיקות השונא הם נעתרות אלא שנפש שבעה מתאות העולם תבוס לנופת התוכחה ונפש רעבה וצמאה אל החכמה כל מרירות פצעי אוהב יחשוב למתוק ביודעו כי כל איש מוכן אל המיתה ומי שהרויח החכמה הצליח והוא אומרו כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו.