א כַּשֶּׁ֤לֶג ׀ בַּקַּ֗יִץ וְכַמָּטָ֥ר בַּקָּצִ֑יר כֵּ֤ן לֹא־נָאוֶ֖ה לִכְסִ֣יל כָּבֽוֹד׃ ב כַּצִּפּ֣וֹר לָ֭נוּד כַּדְּר֣וֹר לָע֑וּף כֵּ֥ן קִֽלְלַ֥ת חִ֝נָּ֗ם לא (ל֣וֹ) תָבֹֽא׃ ג שׁ֣וֹט לַ֭סּוּס מֶ֣תֶג לַחֲמ֑וֹר וְ֝שֵׁ֗בֶט לְגֵ֣ו כְּסִילִֽים׃ ד אַל־תַּ֣עַן כְּ֭סִיל כְּאִוַּלְתּ֑וֹ פֶּֽן־תִּשְׁוֶה־לּ֥וֹ גַם־אָֽתָּה׃ ה עֲנֵ֣ה כְ֭סִיל כְּאִוַּלְתּ֑וֹ פֶּן־יִהְיֶ֖ה חָכָ֣ם בְּעֵינָֽיו׃ ו מְקַצֶּ֣ה רַ֭גְלַיִם חָמָ֣ס שֹׁתֶ֑ה שֹׁלֵ֖חַ דְּבָרִ֣ים בְּיַד־כְּסִֽיל׃ ז דַּלְי֣וּ שֹׁ֭קַיִם מִפִּסֵּ֑חַ וּ֝מָשָׁ֗ל בְּפִ֣י כְסִילִֽים׃ ח כִּצְר֣וֹר אֶ֭בֶן בְּמַרְגֵּמָ֑ה כֵּן־נוֹתֵ֖ן לִכְסִ֣יל כָּבֽוֹד׃ ט ח֭וֹחַ עָלָ֣ה בְיַד־שִׁכּ֑וֹר וּ֝מָשָׁ֗ל בְּפִ֣י כְסִילִֽים׃ י רַ֥ב מְחֽוֹלֵֽל־כֹּ֑ל וְשֹׂכֵ֥ר כְּ֝סִ֗יל וְשֹׂכֵ֥ר עֹבְרִֽים׃ יא כְּ֭כֶלֶב שָׁ֣ב עַל־קֵא֑וֹ כְּ֝סִ֗יל שׁוֹנֶ֥ה בְאִוַּלְתּֽוֹ׃ יב רָאִ֗יתָ אִ֭ישׁ חָכָ֣ם בְּעֵינָ֑יו תִּקְוָ֖ה לִכְסִ֣יל מִמֶּֽנּוּ׃ יג אָמַ֣ר עָ֭צֵל שַׁ֣חַל בַּדָּ֑רֶךְ אֲ֝רִ֗י בֵּ֣ין הָרְחֹבֽוֹת׃ יד הַ֭דֶּלֶת תִּסּ֣וֹב עַל־צִירָ֑הּ וְ֝עָצֵ֗ל עַל־מִטָּתֽוֹ׃ טו טָ֘מַ֤ן עָצֵ֣ל יָ֭דוֹ בַּצַּלָּ֑חַת נִ֝לְאָ֗ה לַֽהֲשִׁיבָ֥הּ אֶל־פִּֽיו׃ טז חָכָ֣ם עָצֵ֣ל בְּעֵינָ֑יו מִ֝שִּׁבְעָ֗ה מְשִׁ֣יבֵי טָֽעַם׃ יז מַחֲזִ֥יק בְּאָזְנֵי־כָ֑לֶב עֹבֵ֥ר מִ֝תְעַבֵּ֗ר עַל־רִ֥יב לֹּֽא־לֽוֹ׃ יח כְּֽ֭מִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶ֥ה זִקִּ֗ים חִצִּ֥ים וָמָֽוֶת׃ יט כֵּֽן־אִ֭ישׁ רִמָּ֣ה אֶת־רֵעֵ֑הוּ וְ֝אָמַ֗ר הֲ‍ֽלֹא־מְשַׂחֵ֥ק אָֽנִי׃ כ בְּאֶ֣פֶס עֵ֭צִים תִּכְבֶּה־אֵ֑שׁ וּבְאֵ֥ין נִ֝רְגָּ֗ן יִשְׁתֹּ֥ק מָדֽוֹן׃ כא פֶּחָ֣ם לְ֭גֶחָלִים וְעֵצִ֣ים לְאֵ֑שׁ וְאִ֥ישׁ מדונים (מִ֝דְיָנִ֗ים) לְחַרְחַר־רִֽיב׃ כב דִּבְרֵ֣י נִ֭רְגָּן כְּמִֽתְלַהֲמִ֑ים וְ֝הֵ֗ם יָרְד֥וּ חַדְרֵי־בָֽטֶן׃ כג כֶּ֣סֶף סִ֭יגִים מְצֻפֶּ֣ה עַל־חָ֑רֶשׂ שְׂפָתַ֖יִם דֹּלְקִ֣ים וְלֶב־רָֽע׃ כד בשפתו (בִּ֭שְׂפָתָיו) יִנָּכֵ֣ר שׂוֹנֵ֑א וּ֝בְקִרְבּ֗וֹ יָשִׁ֥ית מִרְמָֽה׃ כה כִּֽי־יְחַנֵּ֣ן ק֭וֹלוֹ אַל־תַּֽאֲמֶן־בּ֑וֹ כִּ֤י שֶׁ֖בַע תּוֹעֵב֣וֹת בְּלִבּֽוֹ׃ כו תִּכַּסֶּ֣ה שִׂ֭נְאָה בְּמַשָּׁא֑וֹן תִּגָּלֶ֖ה רָעָת֣וֹ בְקָהָֽל׃ כז כֹּֽרֶה־שַּׁ֭חַת בָּ֣הּ יִפֹּ֑ל וְגֹ֥לֵ֥ל אֶ֝בֶן אֵלָ֥יו תָּשֽׁוּב׃ כח לְֽשׁוֹן־שֶׁ֭קֶר יִשְׂנָ֣א דַכָּ֑יו וּפֶ֥ה חָ֝לָ֗ק יַעֲשֶׂ֥ה מִדְחֶֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
כַּשֶּׁלֶג שמגיע בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר שיורד בַּקָּצִיר, התרחשויות מוזרות שאינן הולמות את הסדר הטוב, אינן נוחות ואף פוגעות ביבול, כֵּן לֹא־נָאוֶה, נאה לִכְסִיל כָּבוֹד.
פסוק ב:
כַּצִּפּוֹר לָנוּד, שנדה הנה והנה, כַּציפור הדְּרוֹר לָעוּף, שבסופו של דבר היא נשארת במקומה ושבה אל קינה שיצאה ממנו, כֵּן קִלְלַת חִנָּם, קללה ללא סיבה לוֹ – למקלל עצמו תָבֹא. היא תישאר לחול על המקלל בלבד, ולא תרחיק לכת לפגוע באחר.
פסוק ג:
שׁוֹט מיועד לַסּוּס להכותו, ומֶתֶג, זמם, יתד ברזל המחוברת לרסן, ניתן לַחֲמוֹר להוליכו, וְשֵׁבֶט, ענף, מקל הכאה לְגֵו, לגוף או לגב כְּסִילִים. זהו האמצעי היעיל לחינוכם.
פסוק ד:
אַל־תַּעַן, תענה לכְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, כמו שהוא מדבר, פֶּן־תִּשְׁוֶה, תהיה דומה לּוֹ גַם־אָתָּה. כשאתה מתווכח אתו, בעל כורחך אתה מדבר בשפתו ובסגנונו. ובאופן מפתיע מופיעה אמירה הפוכה:
פסוק ה:
עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן־יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו. אם לא תענה לו בלשון שהוא מבין, הוא יחשוב את עצמו לחכם וצודק בוויכוח. אין פתרון אחד שיועיל תמיד להתמודדות עם כסילים: מצד אחד, מי שעונה לדבריהם נעשה דומה להם, ומצד שני, אם יניחו להם לדבר הם ייראו צודקים.
פסוק ו:
מְקַצֶּה, מקצץ רַגְלַיִם, וחָמָס, כעס או עוול שֹׁתֶה, סופג מי ששֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד־כְּסִיל. שליחות ביד כסיל היא פעולה המבטלת את עצמה, כמו מי ששולח שליח תוך כדי שהוא מסיר את רגליו ומוציאו מכלל פעולה. יתרה מזו, גם השולח ייפגע מכך, מפני שהתוצאה תהיה בלתי רצויה – הכסיל לא יגיע ליעדו, או שהשליחות לא תיעשה כראוי.
פסוק ז:
דַּלְיוּ, מתרוממים, או בולטים זה למעלה מזה השֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ. השוקיים מתרוממות מעל הפיסח. שוקיו של הפיסח אינן עומדות כראוי, ולכן הן נראות בולטות יותר, עקומות ומעוותות. וכך הוא המָשָׁל בְּפִי כְסִילִים. גם כשהכסיל אומר לפעמים משל, דבריו מעוותים ולא מכוונים.
פסוק ח:
כִּנתינת צְרוֹר, פיסת אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה, מכשיר להשלכת אבנים, כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד. אין בכך תועלת לאיש, ואין יודעים להיכן עלול להתגלגל ולהזיק כבוד זה.
פסוק ט:
חוֹחַ עָלָה בְיַד־שִׁכּוֹר. כאשר השיכור הולך, אין הוא רואה היטב את שלפניו, ולכן הוא תופס בידו קוצים. וּבאותו אופן המָשָׁל בְּפִי כְסִילִים. כאשר הכסיל מספר משל או דבר חכמה, הוא בוחר את מה שאיננו מתאים לעניין ולמקום. יש בכך אף עיוות הכרוך בסכנה מסוימת.
פסוק י:
יש רַב, איש גדול שהוא מְחוֹלֵל־כֹּל, פועל ויוצר מפעלים רבים, וְאולם הדברים אינם נעשים כראוי, מפני שהוא שֹׂכֵר כְּסִיל לעשות את מלאכתו, וְשֹׂכֵר עֹבְרִים, אנשים שעוברים על הדרך הנכונה, ובכך הוא מקלקל לעצמו.
פסוק יא:
כְּכֶלֶב, שבזמנם היה משוטט ומחפש מזון תמיד, שהוא שָׁב עַל־קֵאוֹ ומנסה לאכלו, כך הכְּסִיל שׁוֹנֶה, חוזר ועוסק שוב ושוב בְאִוַּלְתּוֹ, בטיפשות שהוא מקיא.
פסוק יב:
אם רָאִיתָ אִישׁ שהוא חָכָם בְּעֵינָיו, הרי שתהיה תִּקְוָה לִכְסִיל יותר מִמֶּנּוּ. התפיסה העצמית של אדם כחכם מקפיאה אותו ומסכנת אותו, כך שאפילו לכסיל יש סיכויים גדולים ממנו.
פסוק יג:
אָמַר עָצֵל: יש שַׁחַל, אריה בַּדָּרֶךְ, אֲרִי מסתובב בֵּין הָרְחֹבוֹת. העצל מעוניין רק לשבת בביתו, ומוצא סיבה להימנע מלצאת לרחוב.
פסוק יד:
הַדֶּלֶת תִּסּוֹב מצד לצד עַל־צִירָהּ, המוט או הוו המקבע אותה לשער, וְהעָצֵל מסתובב עַל־מִטָּתוֹ הלוך ושוב, ואינו ניתק ממנה.
פסוק טו:
טָמַן עָצֵל את יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, אבל נִלְאָה, עייף לַהֲשִׁיבָהּ אֶל־פִּיו. מרוב עצלות כוחו תש לסיים את מה שהתחיל בו, אפילו את מעשה אכילתו, וסופו שהוא נשאר רעב.
פסוק טז:
חָכָם הוא העָצֵל בְּעֵינָיו יותר מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם, אנשים שדבריהם דברי טעם, ותשובותיהם חכמות. נוח לעצל להיות בטוח בחכמתו, ולא אכפת לו מדברי הנבונים הרבים.
פסוק יז:
כמַחֲזִיק בְּאָזְנֵי־כָלֶב עֹבֵר אורַח המהלך לדרכו, הוא מי שמִתְעַבֵּר, מתרגז עַל־רִיב לֹּא־לוֹ. אדם שמתערב בריב שאיננו שייך לו, דומה למי שאוחז ללא סיבה באוזניו של כלב. הוא מתגרה בו, ולבסוף יינשך.
פסוק יח:
כְּמו מִתְלַהְלֵהַּ, המשתובב הַיֹּרֶה זִקִּים, ניצוצות אש, חִצִּים וָמָוֶת, חצים קטלניים, וכל זאת לשעשוע כביכול,
פסוק יט:
כֵּן־אִישׁ שרִמָּה אֶת־רֵעֵהוּ, שפגע בחברו בדבריו וְאָמַר: הֲלֹא בסך הכול מְשַׂחֵק אָנִי. לא התכוונתי לפגוע רק התבדחתי.
פסוק כ:
בְּאֶפֶס, באין עֵצִים תִּכְבֶּה האֵשׁ, וּבְאֵין נִרְגָּן, מי שמעורר ריב יִשְׁתֹּק מָדוֹן, גם המריבה תשקע ותיעלם.
פסוק כא:
בהמשך לכך – הפֶּחָם נועד לְגֶחָלִים, וְעֵצִים משמשים לבערת אֵשׁ, וְאִישׁ מִדְיָנִים פעולתו לְחַרְחַר, להצית וללהט רִיב.
פסוק כב:
דִּבְרֵי נִרְגָּן, המעוניין בקטטות כְּמִתְלַהֲמִים, כמו מתדפקים ועושים רעש, ובסופו של דבר יָרְדוּ חַדְרֵי־בָטֶן. הם פוגעים, אף שאינם בהכרח דברי השמצה או שנאה, אלא סתם דיבורים שנאמרים בלי מטרה או כוונה מיוחדת.
פסוק כג:
כמו כֶּסֶף מלא סִיגִים, כסף לא נקי מבחוץ מְצֻפֶּה, מצפה עַל חָרֶשׂ, חרס, חפץ חסר ערך מבפנים, כך הן שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים, איש ששפתיו מדברות בלהט ובברק, לפעמים במתיקות יתר ולפעמים בבוטות, וְלבו לֶב רָע.
פסוק כד:
בִּשְׂפָתָו יִנָּכֵר, יתנכר, יתחזה השׂוֹנֵא הזה וייראה כאוהב, וּבְקִרְבּוֹ, ובתוכו יָשִׁית, ישים מִרְמָה.
פסוק כה:
כִּי־יְחַנֵּן, יבקש למצוא חן או ישמיע תחנונים בקוֹלוֹאַל־תַּאֲמֶן־בּוֹ, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת, הרבה דברים מאוסים בְּלִבּוֹ.
פסוק כו:
לבסוף תִּכַּסֶּה, תתכסה השִׂנְאָה שלו בְּמַשָּׁאוֹן, באבדון. תִּגָּלֶה, תתגלה רָעָתוֹ בְקָהָל לעיני כול. אל תאמין לאדם רע לב גם אם הוא מדבר יפה. כשהדברים יתגלגלו מכוח עצמם, תיווכח שסופו שהוא יזיק לעצמו ויגלה מה שבלבו,
פסוק כז:
שכן כֹּרֶה, חופר שַּׁחַת, בור – בָּהּ יִפֹּל בעצמו. וְגֹלֵל אֶבֶן במעלה ההר – אֵלָיו תָּשׁוּב, היא עלולה לחזור ולהתגלגל עליו. בסופו של דבר הרשעות פוגעת בבעליה.
פסוק כח:
בעל לְשׁוֹן־שֶׁקֶר יִשְׂנָא את דַכָּיו, הדברים הטהורים והנקיים, וּפֶה חָלָק, חלקלק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה, שגיאות. יש אפוא להתרחק מלשון שקר המחרחרת שנאה ורעה, ומדברי חלקות שיוצרים צרות ומכשולים.