א גַּם־אֵ֭לֶּה מִשְׁלֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה אֲשֶׁ֥ר הֶ֝עְתִּ֗יקוּ אַנְשֵׁ֤י ׀ חִזְקִיָּ֬ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָֽה׃ ב כְּבֹ֣ד אֱ֭לֹהִים הַסְתֵּ֣ר דָּבָ֑ר וּכְבֹ֥ד מְ֝לָכִ֗ים חֲקֹ֣ר דָּבָֽר׃ ג שָׁמַ֣יִם לָ֭רוּם וָאָ֣רֶץ לָעֹ֑מֶק וְלֵ֥ב מְ֝לָכִ֗ים אֵ֣ין חֵֽקֶר׃ ד הָג֣וֹ סִיגִ֣ים מִכָּ֑סֶף וַיֵּצֵ֖א לַצֹּרֵ֣ף כֶּֽלִי׃ ה הָג֣וֹ רָ֭שָׁע לִפְנֵי־מֶ֑לֶךְ וְיִכּ֖וֹן בַּצֶּ֣דֶק כִּסְאֽוֹ׃ ו אַל־תִּתְהַדַּ֥ר לִפְנֵי־מֶ֑לֶךְ וּבִמְק֥וֹם גְּ֝דֹלִ֗ים אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃ ז כִּ֤י ט֥וֹב אֲמָר־לְךָ֗ עֲ‍ֽלֵ֫ה הֵ֥נָּה מֵֽ֭הַשְׁפִּ֣ילְךָ לִפְנֵ֣י נָדִ֑יב אֲשֶׁ֖ר רָא֣וּ עֵינֶֽיךָ׃ ח אַל־תֵּצֵ֥א לָרִ֗ב מַ֫הֵ֥ר פֶּ֣ן מַה־תַּ֭עֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָ֑הּ בְּהַכְלִ֖ים אֹתְךָ֣ רֵעֶֽךָ׃ ט רִֽ֭יבְךָ רִ֣יב אֶת־רֵעֶ֑ךָ וְס֖וֹד אַחֵ֣ר אַל־תְּגָֽל׃ י פֶּֽן־יְחַסֶּדְךָ֥ שֹׁמֵ֑עַ וְ֝דִבָּתְךָ֗ לֹ֣א תָשֽׁוּב׃ יא תַּפּוּחֵ֣י זָ֭הָב בְּמַשְׂכִּיּ֥וֹת כָּ֑סֶף דָּ֝בָ֗ר דָּבֻ֥ר עַל־אָפְנָֽיו׃ יב נֶ֣זֶם זָ֭הָב וַחֲלִי־כָ֑תֶם מוֹכִ֥יחַ חָ֝כָ֗ם עַל־אֹ֥זֶן שֹׁמָֽעַת׃ יג כְּצִנַּת־שֶׁ֨לֶג ׀ בְּי֬וֹם קָצִ֗יר צִ֣יר נֶ֭אֱמָן לְשֹׁלְחָ֑יו וְנֶ֖פֶשׁ אֲדֹנָ֣יו יָשִֽׁיב׃ יד נְשִׂיאִ֣ים וְ֭רוּחַ וְגֶ֣שֶׁם אָ֑יִן אִ֥ישׁ מִ֝תְהַלֵּ֗ל בְּמַתַּת־שָֽׁקֶר׃ טו בְּאֹ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם יְפֻתֶּ֣ה קָצִ֑ין וְלָשׁ֥וֹן רַ֝כָּ֗ה תִּשְׁבָּר־גָּֽרֶם׃ טז דְּבַ֣שׁ מָ֭צָאתָ אֱכֹ֣ל דַּיֶּ֑ךָּ פֶּן־תִּ֝שְׂבָּעֶ֗נּוּ וַהֲקֵֽאתֽוֹ׃ יז הֹקַ֣ר רַ֭גְלְךָ מִבֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ פֶּן־יִ֝שְׂבָּעֲךָ֗ וּשְׂנֵאֶֽךָ׃ יח מֵפִ֣יץ וְ֭חֶרֶב וְחֵ֣ץ שָׁנ֑וּן אִ֥ישׁ עֹנֶ֥ה בְ֝רֵעֵ֗הוּ עֵ֣ד שָֽׁקֶר׃ יט שֵׁ֣ן רֹ֭עָה וְרֶ֣גֶל מוּעָ֑דֶת מִבְטָ֥ח בּ֝וֹגֵ֗ד בְּי֣וֹם צָרָֽה׃ כ מַ֥עֲדֶה בֶּ֨גֶד ׀ בְּי֣וֹם קָ֭רָה חֹ֣מֶץ עַל־נָ֑תֶר וְשָׁ֥ר בַּ֝שִּׁרִ֗ים עַ֣ל לֶב־רָֽע׃ כא אִם־רָעֵ֣ב שֹׂ֭נַאֲךָ הַאֲכִלֵ֣הוּ לָ֑חֶם וְאִם־צָ֝מֵ֗א הַשְׁקֵ֥הוּ מָֽיִם׃ כב כִּ֤י גֶֽחָלִ֗ים אַ֭תָּה חֹתֶ֣ה עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַֽ֝יהוָ֗ה יְשַׁלֶּם־לָֽךְ׃ כג ר֣וּחַ צָ֭פוֹן תְּח֣וֹלֵֽל גָּ֑שֶׁם וּפָנִ֥ים נִ֝זְעָמִ֗ים לְשׁ֣וֹן סָֽתֶר׃ כד ט֗וֹב שֶׁ֥בֶת עַל־פִּנַּת־גָּ֑ג מֵאֵ֥שֶׁת מדונים (מִ֝דְיָנִ֗ים) וּבֵ֥ית חָֽבֶר׃ כה מַ֣יִם קָ֭רִים עַל־נֶ֣פֶשׁ עֲיֵפָ֑ה וּשְׁמוּעָ֥ה ט֝וֹבָ֗ה מֵאֶ֥רֶץ מֶרְחָֽק׃ כו מַעְיָ֣ן נִ֭רְפָּשׂ וּמָק֣וֹר מָשְׁחָ֑ת צַ֝דִּ֗יק מָ֣ט לִפְנֵֽי־רָשָֽׁע׃ כז אָ֘כֹ֤ל דְּבַ֣שׁ הַרְבּ֣וֹת לֹא־ט֑וֹב וְחֵ֖קֶר כְּבֹדָ֣ם כָּבֽוֹד׃ כח עִ֣יר פְּ֭רוּצָה אֵ֣ין חוֹמָ֑ה אִ֝֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר אֵ֖ין מַעְצָ֣ר לְרוּחֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

עמנואל הרומי

עמנואל הרומי

פסוק א:
אמרו גם אלה משלי שלמה יורה בו כי מפסוק גם אלה לחכמים הם משלים חברום חכמים אחרים ונכתבו בעבור מעלת הדברים ההם עם דברי שלמה. ואמרו אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה יורה כי הספר הזה לא היה בימי חזקיה מחובר מראשו לסופו כאשר הוא אצלינו היום רק נראה שמצאו אלה המשלים הכתובים מהנה עד סוף הספר מפוזרים אחד הנה ואחד הנה והם אספו המשלים האלה וחברום עם המשלים שקדמו בזה הספר וחברו כל זה הספר כאשר הוא בידינו היום והביאו עמהם ממשלי שאר אנשים היו ידועים בחכמה כמו דברי למואל ודברי אגור בן יקא כמו שתראה אחר זה.
פסוק ב:
יאמר לפי פשוטו כי בעת שיחטא האדם אל האלהים ויענש בעבור אותו החטא כבוד אלהים הוא להסתיר הדבר ההוא ולהעלימו על הדרך שצותה התורה לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. צותה תורה שלא נלין נבלתו על העץ כדי שלא יהיה עמדו על העץ סבה לשאול למה נתלה זה ויהיה מענה כי בירך ה' ית' כי הוא דבר מגונה ומבהיל לעלות על לב שיהיה אדם בעולם שיעלה בלבו לחטוא חטא כזה.
פסוק ב:
וכבוד מלכים חקור דבר ר"ל כי מלך בשר ודם שדרך בני אדם לקללם בסתר או ברמז כבודם הוא לחקור הדבר כדי ליראם ולבהלם מעשות כזה.
פסוק ג:
ואמר אחר זה שמים לרום וארץ לעומק כלומר שגובה השמים ועומק הארץ אין להם חקר כן לב מלכים אין לו חקר והענין שידיעתם מקפת על עניינים רבים אין להם קץ והוא כאלו אמר רום השמים ועומק הארץ ולב מלכים שלשה אלה אין להם חקר. ואמ' כן דרך הפלגה כי רום השמים ועומק הארץ יש להם חקר ונודע שיעורם בראיות אמתיות. או יהיה ענין הפסוק כן שמים לרום וארץ לעומק יש להם חקר אמנם לב מלכים אין לו חקר.
פסוק ג:
ולא יהיה אמרנו כי רום השמים ועומק הארץ יש לו חקר נפלא בעיניך כי אלו העניינים וכיוצא בהם התאמתו בראיות ברורות ועומק הארץ והוא קוטב כדור הארץ נודע מענין שני הכוכבים שהם סרני הגלגל הנקראים קטבים אשר האחד מהם בקצה הדרום והשני בקצה הצפון ואין להם תנועה כלל וכל חלקי הגלגל מתנועעים סביבותיהם. ומי שהיה עומד בגובה כדור הארץ היה רואה שני הקטבים האלה לא עולים מן הארץ ולא יורדים ואם היה הולך האדם כנגד אחד מאלו הקטבים היה מוצא הכוכב שהוא הולך לנגדו ומתקרב אליו עולה. והכוכב השני שהוא מתרחק ממנו יורד ונסתר מעיניו. ונסו החכמים כי בעת שיסדר האדם מהלכו וילך לנוכח האחד הקטבים וילך דרך ישר ולא יטה למזרח ולמערב הוא ימצא בכל קי"ג מילין ושליש מיל מאלפיים אמה המיל הקוטב שהוא הולך לנגדו עולה מעלה אחת מן הש"ס מעלות שהגלגל נחלק אליהן. ואחר שידענו כי מעלה אחת ברקיע אוחזת בהיקף הארץ קי"ג מלין ושליש מיל נוכל לדעת היקף כל הארץ ר"ל אורך הקו המקיף גובה כדור הארץ וזה יהיה אם נרבה ש"ס מעלות שהם מספר מעלות הגלגל על קי"ג מילין ושליש ויהיה לפי זה החשבון אורך הקו המקיף גובה כדור הארץ ארבעים אלף ות"ת מיל. ואם נרצה לעמוד על קוטר הארץ והוא עומק הארץ נחלק הקו המקיף את הארץ לכ"ב חלקים ונחסר מהם א' חלק מכ"ב והמותר נחלק לשליש והוא יהיה שיעור קוטר הארץ. וביאור זה כשנחלק מ' אלפים ות"ת מילין לכ"ב חלקים יהיה החלק האחד אלף ותתנ"ד מילין וו' חלקים מי"א חלקים במיל. ואם נפחות אותם ממ' אלפים ות"ת ישארו ל"ח אלפים ותתמ"ה מילין וה' חלקים מי"א במיל. ואם נחלקם לשליש יהיה השליש י"ב אלפים ותתקמ"ח מילין וי"ו חלקים מל"ג במיל הם תתקס"ט אמות וכ"ג חלקים מל"ג באמה. ואחר שידענו שיעור הקו המקיף את כדור הארץ ושיעור קוטר הארץ יהיה תשבורת שטח הארץ ידוע משניהם וזה אם נרבה כל הקו המקיף שהוא מ' אלפים ות"ת על כל הקוטר שהוא י"ב אלפים ותתקמ"ח אלפים מלין וי"ו חלקים מל"ג במיל יעלו תקכ"ח אלפי אלפים ורצ"ח אלפים וקפ"א מילין וט' חלקים מי"א במיל והוא תשבורת שטח הארץ מכל צדדיה. גם אם נרצה לדעת תשבורת שטח כדור הארץ באורך ורוחב ובעומק תקכ"ח אלפי אלפים ורצ"ח אלפים וקפ"א מלין וט' חלקים מי"א במיל על שתות הקוטר שהוא אלפים וקנ"ח מילין וב' חלקים מל"ג וד' שישיות מד' חלקים מל"ג שהם ח' חלקים מצ"ט במיל יהיה העולה מהמספר הזה תשבורת כל כדור הארץ באורך וברוחב ובעומק. הנה הראינו דרך קרוב ידענו בו עומק הארץ אע"פ שלא יגיע שם ראות עינינו ולא נוכל להתחכם בידיעתו עם הכלים הנעשים להדריך הראות ולישרו אל הדבר הנראה ולדעת בו המרחקים. כל שכן שנוכל לדעת רום השמים עם גבהם עם הכלים והתחבולות הנעשים על זה הענין אשר בהם יודעו המרחקים.
פסוק ג:
ואפשר כי כוון החכם הזה באמרו כבוד אלהים הסתר דבר לומר כי החקירה והדרישה ממהות ה' ית' והעמיק בידיעת אופני הנהגתו הוא דבר נסתר ונעלם אין יכולת בשכל האנושי להשיג דבר זה על אמתתו וראוי למבינים להסתיר זה הדבר ולא לדמותו פן יפחיתוהו. אמנם החקירה בענין השכלים הנפרדים והצורות הנפרדות והוא שקרא אותם בלשון מלכים ראוי לאדם לחקור עליהם ולהשיג מהם כפי היכולת.
פסוק ג:
גם נוכל לומר כי כוון החכם הזה לומר כי ידיעת ה' ית' הוא על שני דרכים האחת ידיעת מהותו ית' והוא שרצה באמרו כבוד אלהים הסתר דבר והענין שזה הדבר הוא נמנע בחקינו. והשנית ידיעתו ית' מצד פעולותיו והוא שרצה באמרו וכבוד מלכים חקור דבר והענין שזה הענין הוא אפשר וראוי. ופירש אחר כן ואמר מה שאמרתי כבוד מלכים חקור דבר הוא שמים לרום וארץ לעומק ר"ל ידיעת אמיתת הנמצאות עליונים ותחתונים ומה שאמרתי כבוד אלהים הסתר דבר הוא לב מלכים אין חקר כלומר ידיעתו ית' מצד עצמותו ומהותו.
פסוק ג:
ויהיה קשר הפסוקים האלה עם הבאים אחריהם בענין זה כבוד אלהים להסתיר החטא שיחטא החוטא כנגדו ית' אחרי שיקובל העונש מן החטא ההוא כי אין לפרסמו כדי שלא ידעו הדבר אותם שלא ידעוהו פן ילמדו לעשות כדבר הרע ההוא. וכבוד מלכים הוא לחקור הדבר כדי להטיל יראתם על בני אדם וכל דבר לא יכחד מן המלך כי לב מלכים אין חקר כמו שהשמים לרום וארץ לעומק אין להם חקר וצריך להסיר הרשעים מפני המלכים ובכן יכון בצדק כסאם כמו שצריך להסיר הסיגים מן הכסף ובכן יצא הכלי לרצון הצורף והוא שסמך אל זה הגו סיגים מכסף וגו' הגו רשע לפני מלך וגו'. ואחר שהזכיר ענין המלכים אמר אל תתהדר לפני מלך ולא לפני מלך בלבד הזהירך שלא תתהדר אלא אף במקום גדולים אל תעמוד כי טוב אמור לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב וגו' ואם ישפילוך אל תצא לריב עמהם מהר פן מה תעשה באחרית המריבה בהכלים אותך רעך. ואם יכלימוך ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל פן יחסדך שומע ודבתך לא ישוב.
פסוק ה:
אמר כי בהסרת הסיגים והם הזיופים מן הכסף עד שישאר הכסף נקי וצרוף יצא הכלי הנעשה ממנו מתחת ידי הצורף על שלמות עניינו ותקונו כפי מה שכוון הצורף ממנו ולא יחטיא כוונתו. וכן בהסרת הרשעים שהם הסיגים והזיופים מהמין האנושי מתחת יד מלכות המלך אז תלך הנהגת המלך על השלימות ויכון בצדק כסאו כי הרשעים הם סבת השחתת המלכות ולכן כמו שראוי שיוסרו הסיגים מן הכסף ויצרפו בכור כן ראוי למלך שיצרף הרשעים ויכריתם ממלכותו.
פסוק ה:
ואפשר שקרא רשע המלך זקן וכסיל ואמר כי בעת שיכניעהו האדם ויעבידהו אל השכל שהוא המלך הנמשח בשמן משחת קודש אז תהיה תכלית המלך הזה הולך על השלמות.
פסוק ו:
אמר כי בעת היותך לפני מלך או אדם נכבד אל תתהדר לפניו והענין שלא תחזיק עצמך בגאה וגאון ותחלוק אתה כבוד לעצמך כאשר יעשו גדולי המלכות רק תחזיק עצמך שפל כי זה ממה שיורה על החזיקך מעלת המלך רמה ונשא.
פסוק ו:
ואפי' במקום שאין שם מלך ויש שם שרים נכבדים אל תבחר למקומך ולישיבתך מקום האנשים הנכבדים ההם רק תשב בשפל המקומות ונתן הסבה בזה ואמר כי טוב אמור לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב אשר ראו עיניך כלו' יותר טוב הוא לך שתשב בשפל המקומות והנכבדים ההם בראותם ענותך יכבדוך למעלת מדותיך ויאמרו לך עלה הנה ויושיביך במבחר המקומות מאשר תחזיק במדת הגאוה ותשב במבחר המקומות במקום הנכבדים והם בראותם חסרון שכלך יצווך לרדת ממקומם ותשפל מעלתך בפני האנשים שאתה מכיר והם מכירים אותך.
פסוק ו:
או יאמר שאין ראוי אף לגדול להתגדל ולהתהדר לפני המלך אחר שהוא נבחר למלך. וכן אין ראוי לעמוד לפני הגדולים וידועים אף כי ידמה בנפשו שהשיג למעלת אותם הידועים כי אחר שלא נודע ולא התפרסם כמותם צריך לחלוק להם כבוד. ולא תאמר איך אשפיל עצמי ואחלל כבודי לפני מי שאני טוב כמוהו או טוב ממנו לפי שאם אתה טוב ממנו יאמר לך בסוף עלה הנה ואותו הכבוד שוקל יותר ויותר מהשפלות שהשפלת עצמך לפני אותו הנדיב המפורסם אשר ראו עיניך.
פסוק ח:
אמר שאין ראוי לאדם שיצא אל המריבה מהרה כדי להריב ואמרו לריב הוא פועל כמו להריב ואם היה שם היה אומר פן מה תעשה באחריתו ולכך יהיה ענין הפסוק אל תצא להריב מהר פן מה תעשה באחריתה של מריבה בעת שיכלים אותך רעך בעבור שעזרת אל אשר כנגדו. ואפשר שאמרו מהר הוא צווי וענינו אל תצא להריב רק תמהר ותחזור לאחוריך פן לא תדע מה תעשה באחרית המריבה אם יכלים אותך רעך.
פסוק ט:
ריבך ריב את רעך אמר דרך עצה בעת שתריב עם אדם לא תעשה כמעשה הסכלים שיניחו טענותיהם וישתדלו לספר בגנות הטוענים עמהם ולספר דבותיהם ודבות קרוביהם רק הריב שלך תריב את רעיך ותאמר טענותיך. וסוד אחר אל תגל כלומר גנות שתדע ממנו או מקרוביו וגואליו ורעהו לא תגלה אותו. פן יחסדך שומע כלומר פן השומעים יספרו גנות ממך גם כן ובא יחסדך על דרך חסד הוא שעניינו החרפה והקלון. ודבתך לא תשוב כלומר והדבה שיספרו ממך לא תשוב אחורנית רק תתגלה ותתפרסם. או יאמר ודבתך לא תשוב כלומר לכן אני מצוך שלא תגלה סודות אחרים כי הדבה שתאמר מאחרים לא תוכל להשיבה אחר שתגלה אותה ולכן טוב לשתוק מן הדבר שלא תוכל להשיבו לעולם. או יאמר מה בצע אם תספר בגנות אחרים לא תסור הדבה שדברו עליך בעבור שתספר גם אתה בגנותם.
פסוק יא:
משכיות הם התפוחים המסובכים כלומר אשר בהם מקומות פתוחים דקי העינים מאד כמעשה הצורפים ונקראו כן מפני שיעבור בהם הראות תרגום וישקף ואיסתכי. ואמר כי משל תפוח זהב בשבכת כסף דקת הנקבים מאד הוא הדבר הדבור על אופניו וראה מה נפלא זה המשל בתאר הענין הנמשל המתוקן. וזה שהוא אומר שהדבר שהוא בעל שני פנים כלומר שיש לו נגלה ונסתר צריך שיהיה נגלהו טוב ככסף וצריך שיהיה תוכו טוב מנגלהו עד שיהיה תוכו בערך אל גלויו כערך הזהב אצל הכסף. וצריך שיהיה בו מה שיורה המתבונן על מה שבתוכו כמו זה התפוח של זהב אשר כסוהו בשבכת כסף דקת העינים מאד וכשיראה מרחוק או בלתי התבוננות טוב יחשוב הרואה שהוא תפוח של כסף וכשיסתכל בו איש טוב הראות הסתכלות טובה יתבאר לו מה שבתוכו וידע שהוא זהב. וכן הם משלי הנביאים ע"ה נגליהם חכמה מועלת בדברים רבים מכללם תכון ענייני הקבוצים האנושיים כמו שיראה מגילויי זה הספר ומה שידמה לזה מן הדברים ותוכם חכמה מועלת בהאמנת האמת על אמתתו.
פסוק יא:
ואפשר שזה הפסוק דבק עם הפסוק שלפניו שאמר ריבך ריב את רעך וסוד אחרים אל תגל והענין אל תגלה סודות אחרים ושתוק מן הדבור שמביא היזק וכוון אל הדבור שתשיג ממנו תועלת כי כתפוחי זהב כן הוא הדבר הדבור על אופניו כלומר על הפנים הראויים והמכוונים מדבור האדם. כי לדבור הטוב מעלות נפלאות כי לדמיון נזם זהב וחלי כתם כן הוא כשיהיה מוכיח חכם על אזן שומעת. וצנת שלג ביום קציר כן הוא הציר הנאמן לשולחיו ונפש אדניו ישיב בדבריו והפך זה כשיהיה הדבור בשקר ובדומה לו מן הדבור הבלתי ראוי כי לדמיון העת שיהיו בו נשיאים ורוח וגשם אין כן הוא האיש המתהלל במתת שקר. ויש מעלה גדולה לדבור הלשון כי כשיהיה לקצין ארך אפים שלא יחתוך המשפט בעתו יפותה הקצין בדברי המדברים אליו להסירו מעשות המשפט ולשון רכה שתהיה למדברים אליו תשבור עצמיו של קצין.
פסוק יב:
אמר כשיזדמן שיהיה האדם מוכיח או קהל או נער חכם והאיש הנוכח או האנשים הנוכחים תהיה להם אזן שומעת וישמעו תוכחתו ויקבלו עליהם לעשותה הוא דבר נאה ומתקבל מן המוכיח והנוכח לדמיון יופי הנזם של זהב ותכשיט הכתם הטוב שיתקשט בו האדם או האשה. והענין כי כמו שנזם הזהב וחלי הכתם הטוב הוא תכשיט ונוי אל הגוף כן התוכחת וקבלת התוכחת הוא יופי אל המוכיח ואל הנוכח.
פסוק יג:
אמר כי כמו שיערב אל האיש ביום הקציר קרירות דומה לקרירות השלג בעבור שהקור ההוא ישיב רוח האדם המתפשט הנה והנה לקצות הגוף ויערב לו כן הציר והוא השליח כשיהיה נאמן אל השולחים אותו ישיב נפש אדניו והוא השולח אותו כי נפש השולחים תעמוד מבוהלת ברצותם שיתבאר להם ענין יתאווהו תאוה גדולה ונפשם עומדת טרודה יוצאת יצוא ושוב ובבא השליח הנאמן שיאמינוהו במה שיאמר תתיישב נפשם ותעמוד בטח.
פסוק יד:
נשיאים הם האדים העולים מן הארץ שהם חומר המטר והרוחות. וזהו שהאידים הם שני מינים האחד קר ולח והשני חם ויבש והוא הנקרא קיטור והאיד שיהיה קר ולח הוא חומר המטר כי בעלותו למעלה בפגשו בקרירות האויר האמצעי יתקבץ ויהיה מטר. והאד החם והיבש יסתער באויר והוא הרוח לא שיהיה הרוח תנועת האויר כאשר חשבו רבים. ונקראו נשיאים בעבור שינשאו על הארץ ויתרחקו ממנה מאד כמו שהתבאר כי די עלותם מן הארץ הוא חמשים ואחד מיל והוא עד מקום תכלית ההתהפכות ניצוץ השמש החוזר אחורנית בפגעו בארץ.
פסוק יד:
ואמר כי האיש שהוא מתהלל ומתפאר ואומר מחר אתן לך כך וכך ולעת פלוני אעשה כך וכך הוא מתהלל בשקר שלא יעשה מה שיתפאר בו שיעשהו הוא דומה בעניינו אל הזמן שיעלו בו האידים וישבו בו הרוחות שעל הרוב הם סימן למטר ויקוו בני אדם שימטיר ולא ירד מטר. והמצא האדים ולא יהיה מטר הוא לשתי סבות אם שניצוץ השמש ינגבם בחומו. ואם שהרוח יפזרם וימטירו על ארץ אחרת.
פסוק טו:
אמר כי בסבת ארך אפים שיהיה לקצין והוא המושל שלא ימהר לכעוס ולא יחתוך הדין על הרשע מיד שיחייבהו הצדק האורך אפים ההוא הוא סבה שיפותה ויהיה ניסת לבסוף ולא יעשה המשפט מן הרשע.
פסוק טו:
ונתן הסבה בזה ואמר ולשון רכה תשבור גרם כלומר חלקות לשון האנשים יש בה מן הפתוי וההסתה כל כך עד שאעפ"י שהיא רכה בעצמותה ואין בה עצם יש בה מן היכולת והעצמה שהיא תשבר העצם. ור"ל כי הלשון רכה והם הדברים הרכים והחלקים שיהיו לאותו הרשע המחויב להיענש או לשון קרוביו וגואליו ואנשי עצתו ישברו עצמות המושל כלומר ישככו כעסו ויסיתו אותו שלא יחתוך הדין. וכנה שבירת תקפו וחזקו כשבירת העצם.
פסוק טז:
הפסוק הזה הוא מבחר הפסוקים הצריכים לנו בדורינו זה ולכן ראיתי להרחיב המאמר בו ולזכור בו עניינים גדולי התועלת. וצריך לנו להקדים דברים צריכים לנו בפירוש הפסוק הזה והוא שצריך לדעת כי לשכל האנושי השגות אין בכחו ובטבעו שישיגם ובמציאות נמצאים עניינים אין בטבעו שישיגם בשום פנים ולא בסבה מן הסבות אבל שערי השגתם נעולים לפניו ובמציאות דברים ישכיל מהם ענין ויסכל עניינים ואין בהיותו משיג מתחייב שישיג כל דבר כמו שלחושים השגות ולא ישיגום על אי זה מרחק שיזדמן. וכן שאר הכחות הגופניות שהאיש על דרך משל אעפ"י שהוא יכול לשאת ב' ככרים אינו יכול לשאת עשרה ויתרון אישי המין זה על זה באלו ההשגות החושיות ובשאר הכחות הגופניות נגלה ומבואר לכל אדם אלא שיש לו גבול ואין הענין הולך על אי זה מרחק שיזדמן ואי זה שיעור שיקרה. וכן הדין עצמו בהשגות השכליות האנושיות יש יתרון לאישי המין זה על זה בהם יתרון רב וזה היתרון גם כן אינו ללא תכלה אבל לשכל האנושי גבול בלא ספק יעמוד אצלו ויקרה בהשגות השכליות מפני שהם נתלות בחומר דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות והוא שאתה כשתעיין בעיניך תשיג מה שיש בכח ראותך שתשיגהו וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון ותטרח לעיין על דוחק גדול יותר ארוך ממה שבכחך לעיין בדוחק או תסתכל בכתיבה דקה מאד או פתוח דק שאין בכחך להשיגו ותכריח ראותך לראותו לא יחלש ראותך מזה אשר לא תוכל עליו לבד אבל יחלש גם כן ממה שבכחך שתשיגהו ויחלש ראותך ולא תראה מה שהיית יכול להשיגו קודם הפלגת ההבטה וההטרחה. וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות עניינו בענין המחשבה כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו כי ענין הכחות הגופניות כולם בזה הענין ענין אחד. וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות והוא שאתה אם תעמוד על הספק ולא תונה את נפשך להאמין שיש מופת במה שאין עליו מופת ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו כבר הגעת אל השלימות האנושי ותהיה במדרגת ר' עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום בעיינו באילו העניינים האלוהיים. ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך או תתחיל להכזיב העניינים אשר לא בא מופת על סותרם או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק תגיע כאלישע אחר. ואינו שלא תהיה שלם לבד אבל תשוב יותר חסר מכל חסר ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמדות המגונות ואחר הדיעות הנפסדות לטרדת השכל ולהכבות אורו כמו שיתחדש בראות מן הדמיונים המכזבים מינים רבים עם חלשת הרוח הרואה בחושים וכאשר יפצרו בעיון לדברים המאירים או לדברים הדקים.
פסוק טז:
ובזה והענין אמר החכם דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו וכן הביאוהו רז"ל משל על אלישע אחר. ומה נפלא זה המשל שהוא דמה החכמה במאכל וזכר הערב שבמזונות והוא הדבש. והדבש בטבעו כשירבו ממנו יעיר האצטומכא ויביא הקיא וכאלו אמר שטבע זאת ההשגה עם גדולתה ועצמותה ומה שבה מן השלימות אם לא יעמדו בה אצל גבולה וילכו בה בשמירה יהפך לחסרון כאוכל הדבש אשר אם יאכל כשיעור יזון ויערב לו ואם יוסיף יאבד הכל. לא אמר פן תשבענו וקצת בו אלא והקאתו. ואל זה הענין גם כן רמז באמרו אל תתחכם יותר למה תשומם ואל זה רמז וכתב באמרו ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני ואל זה כוונו רז"ל באמרם במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות. ר"ל שאתה לא תשלח שכלך במה שאי אפשר לאדם להשיגו כי העניין אשר אין בטבע האדם להשיגו העסק בו מזיק מאד. ואין הרצון באלו הכתובים אשר אמרום החכמים והנביאים ז"ל לסתום שער העיון לגמרי ולבטל השכל מהשיג מה שאפשר להשיגו כמו שיחשבו הפתאים והמתרשלים אשר ייטב להם שישימו חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה ושלמות זולתם וחכמתם חסרון ויציאה מן הדת שמים חושך לאור ואור לחשך.
פסוק טז:
אבל הכוונה כולה להגיד שיש לשכל האנושי גבול יעמוד אצלו ומי שיהרוס וירצה לעבור הגבול נקרא מקצץ בנטיעות. ובעבור שיעדתי במקומות רבים מפרושי לבאר ענין קצץ בנטיעות ראיתי להרחיב בו המאמר לרוב התועלת שיהיה לאנשי דורינו בזה הפירוש. ואמרו כי זה המאמר שזכרוהו רז"ל באלישע אחר שקצץ בנטיעות סובל פירושים רבים. האחד מהם הוא שבעת שנכנס לפרדס כלומר שנכנס לעיין באלוהיות הוא לא נכנס אל גן החכמות הדרך הישר הראוי לדרוך בו כי הוא בלבל סדרי החכמות והשחית ערוגות החכמה האלהית ומטעי בשמיה. ובעבור שרז"ל המשילו החכמה האלהית אל פרדס מלא עץ כל פרי קראו מקצץ בנטיעות הפרדס והענין שהרס הגבול ולא נכנס אל גן החכמות הדרך הישר הראוי לדרוך בו שלא למד הצעות החכמות ולא הקדים מה שראוי להקדים ולא אחר מה שראוי לאחר ומתוך כך נתבלבלו דעותיו ותפש דעת בלתי אמתי והפסיד בעבור זה כל מה שקנה מן החכמה ושב חסר מכל חסר וכמו שהיה לו ליהנות מכל עצי הפרדס ולהשתעשע בו הוא השחית וקצץ נטיעות הפרדס. גם נוכל לומר כי אמרו קצץ בנטיעות ר"ל כי הוא בהשכילו המושכלות והוא הכנסו בפרדס וראה כי כל המצות המעשיות הם בעבור הדיעות והכוונות שיקח השכל מהם. הניח המצות המעשיות בחשבו כי תספיק הכוונה לבדה וחטאו גדול מאד מפני שהדיעות והאמונות והכוונות אם לא יהיו להם שרשים והם מעשים אשר בעבורם יזכור האדם הכוונות ההם לא יהיה להם מעמד וקיום וזה מבואר כי בעשות האדם המעשה והיא המצוה המעשית יחשוב בלבו מה הסבה אשר בעבורה נצטוו עליה. ומתוך כך הדעות והאמונות יתקיימו בהיות להם שרשים והם המצוות המעשיות כי בשמרינו השבת בכל שבוע תקח נפשינו מזה דעת אמונת חדוש העולם וכיוצא בזה מכל מצוה מעשית. ובעת שלא יהיו המצות המעשיות נמצאות הדעות והאמונות לא תעלנה על לב. ואלישע אחר שנזכר עליו שקצץ בנטיעות ר"ל שהוא הניח המצות המעשיות שהם נטיעות הפרדס ר"ל שהם שרשי הדיעות והאמונות כי הדיעות נמשלות אל הפרי שהוא התכלית המכוון מן הנטיעה. והמצות המעשיות נמשלות אל הנטיעות אשר תכליתם להוציא הפרי וכמו שהפירות לא ימצאו רק באמצעות הנטיעות כן הדיעות והאמונות לא יתקיימו ולא ימצאו כי אם בהיות להם מעשים יקיימום. וכבר ידעת שהחכם שחבר הספר הזה נכשל בכיוצא בזה והוא שאמר אני ארבה מן הסוסים אע"פ שצותה התורה שלא ירבה מהם המלך ולא אשיב את העם מצרימה וכן אני ארבה מן הנשים אע"פ שהוזהרנו מהם ולא יסור לבבי ובכולם נכשל שהוריד העם מצרימה למען הרבות סוס ולעת זקנתו נשיו הטו את לבבו. ואם קרה זה בחק חכם כמוהו כל שכן שיקרה בזולתו ממשיגי החכמה ולפיכך קללה התורה בעלי הדעת הזה ר"ל מניחי המצות המעשיות ואמר פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' וגו' והיה כשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר וגו'. כלומר הרשע הזה יאמר שלום יהיה לי ובשרירות לבי ארצה ללכת להניח המצוות המעשיות ותספיק לו הכוונה בהם בלבד והוא אמרו למען ספות הרוה את הצמאה קרא הכוונה הנמשכת מענין המצוה רוה כלומר שלימה ושביעה ותמימה לפי שהמעשה מבלעדי הכוונה לא יספיק ובהיות המעשה והכוונה יחד אז יהיה הדבר על שלימותו ובעבור שהכוונה היא התכלית מן המצוה קראה רוה וקרא המעשה צמאה בעבור שאיננו התכלית ואם הוא להגיע אל התכלית ואמרו ספות הוא נגזר מן למען ספות חטאת על חטאת ויהיה ענין הפסוק כן כלומר הרשע יאמר בשרירות לבי אלך ואסתפק בכוונה ואניח המצות המעשית בעבור שהוא רואה שיש יתרונות ותוספת מעלה אל הכוונה והיא הנקראת רוה על המצוה המעשית והיא הצמאה. וגם אם יהיה ספות נגזר מן ספו תמו פן תספו יהיה ענין הפסוק כן שהוא יאמר אלך בשרירות לבי בעבור חשבו שהרוה והיא הכוונה תכרית ותשמיד הצמאה והיא המצוה המעשית כלומר שהיא בלעדיה תספיק ואין צריך אל המעשית ולפי שהענין הזה והוא הנחת המצות המעשיות הוא דבר מביא להחטיא האדם הכונה כמו שישחיתו הפירות בקציצת הנטיעות קללה התורה בעלי הדעת הזה ואמר לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא וגו'. ואמר בסוף הפרשה על הענין הזה הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת כלומר אע"פ שהנסתרות והם הדיעות והאמונות והכוונות שהם נסתרות ונרמזות מן המצות המעשיות הם לה' אלהינו כלומר הן מה שכוון מן המצות המעשיות ה' אלהינו מכל מקום הנגלות והם המצות המעשיות לנו ולבנינו מוטל עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת כלומר אין לנו להניח המצות המעשיות בעבור שלא נצטוינו עליהם אלא בעבור הדיעות והכוונות שכוונו מהם רק אנו ובנינו עד עולם חייבים לעשותם לפי שהם השרשים והנטיעות נושאי פרי הכוונות והדיעות האמתיות ולפיכך אחר שהניח המצות המעשיות נקרא מקצץ נטיעות הפרדס נושא פרי כוונות והדעות. גם נוכל לומר כי אומרו קצץ בנטיעות סובל פירוש אחר זה שהוא נכשל במה שנכשלו בו אצילי בני ישראל הנאמר עליהם ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וזה שהם השיגו השכל הפועל העשירי שהיא המעלה התחתונה ממעלות השכלים הנבדלים והוא הנקרא אישים מפני שמעלתה קרובה ממעלת האיש או בעבור שהוא חותם תכנית נותן צורה לכל הפרטים השפלים למגדול ועד קטן לפי אחת הדיעות ולפיכך נקרא שר העולם כלומר שר זה העולם השפל כי כמו שנמשך מכל אחת ואחת ממעלות השכלים הנבדלים גלגל אחד עד שנמשכו תשעה גלגלים מן התשע מעלות של שכלים הנבדלים כן נמשך החומר הראשון וד' צורותיו וכל מה שהורכב מהן מזה השכל העשירי. ולפי דעת קצת הפילוסופים זה השכל העשירי פעולתו היא להוציא שכל האדם מן הכח אל הפועל בלבד. ויש לדעת כי כל הדיעות הנבדלות אין אחד מהן סבה ראשונה לדבר מן הדברים שהם מסובביהם רק הכל בהשתלשלות מהסבה הראשונה ולפיכך נקראו משרתי ה' ית' ועושי רצונו. וטעות אצילי בני ישראל וטעות אחר שקצץ בנטיעות היה אחד וזה שהם בראותם בעין שכלם השכל הפועל העשירי נותן צורות כל השפלים מצומח ובעלי חיים ואדם לא חשבו שיהיה הכל בהשתלשלות מהסבה הראשונה רק חשבוהו שיהיה סבה ראשונה אל החומר הראשון וד' צורותיו ואל מה שיורכב מהם והמשילו זה הדבר לאדם שהוא מקצץ הנטיעות כלומר מקצץ הענפים מגוף האילן וזה כי דבר ידוע הוא כי הענפים נושאי הפרי אינם הם לבדם סבה למציאות הפרי רק הענף הוא חלק קטן יונק מגוף האילן ומי שהוא מפריד במחשבתו הענף מן האילן ויחשוב שיהיה הענף דבר נפרד בפני עצמו והוא לבדו מבלעדי דבקותו אל גוף האילן וינקותו ממנו יעשה מה שיעשה הוא מאמין דעת בטל כי כל מה שיפעל הענף לא יפעל רק במה שינק מגוף האילן וכן הדיעות הנבדלות בכללם יעשו מה שיעשוהו מתת המציאות אל אשר ימשך מהם מציאותם במה שיקבלו מן השפע והאצילות מן הסבה הראשונה לא שיהיו הם סבה ראשונה אל מה שיקנה מציאות באמצעותם ולפיכך נקרא אחר מקצץ נטיעות הפרדס כלומר שהנטיעה שאינה פועלת דבר מעצמה רק בהשתתפותה אל גוף האילן ויניקתה הכח ממנו קצץ אותה והפרידה במחשבתו ושם אותה דבר בפני עצמו פועל מעצמו ושיהיה הוא סבה ראשונה אל החומר הראשון ואל מה שיורכב ממנו ולא שיהיה הכח הנמשך ממנו נמשך ונשפע מן הסיבה הראשונה אשר כל שפע וכל אור וכל מציאות וכל חיים משם. ואולי כוונה התורה באמרה ולא תשתחוה לאל אחר ונכתבה הרי"ש במלת אחר בשינוי לרמוז שיתעורר האדם ולא יחשוב האלוה אשר כיון אחר באלוהותו ודע זה העיקר והתבונן אליו. הארכנו בדברים האלה לפי שהם פינות דתינו וראוי להעיר בני אדם עליהם שלא יכשלו בהם. ונחזור אל ביאור הספר.
פסוק טז:
וזה הפסוק יש לו דבקות עם הפסוק שלפניו שאמר באורך אפים יפותה קצין ולשון רכה תשבר גרם ואמר כשיהיה הקצין ארך אפים ואתה תתמיד בביתו כדי לפתותו עצתי היא שתעשה הדבר במדרגה כדי שלא יקוץ בך מתוך התמדתך בביתו ואמר כי כמו שמצאת דבש יש לך לאכול דייך פן תשבע ממנו יותר מדאי והקאתו כן הוקר רגלך מבית רעך וכל שכן מבית הקצין פן ישבעך ושנאך והזהיר גם כן מהעיד עדות שקר ברעך בסבת היות הקצין מתפתה בדבריך כי מפיץ וחרב וחץ שנון כן העונה ברעהו עד שקר ולא תבטח באהבת הקצין אחרי היותו בוגד ומתפתה בדבריך כי כשן רועה ורגל מועדת כן הוא מבטח בוגד ביום צרה. וביום הגיע צרתך לא תחשוב שיועילוך פתוייך עוד כי לדמיון מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר כן השר בשירים על לב רע כלומר בעת שיהיה לב הקצין רע כנגדך. ואם תאמר שהאיש שתכוון להזיקו באמצעות הקצין הוא שונאך ומתוך כך תרצה להזיקו עצתי היא שאם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים וכמו שרוח צפון יכניע הגשם ויסירנו מלפניו כן פנים נזעמים שיראה לך הקצין יגרשו אותך מלפניו ברצותך להכות רעך בסתר על ידו.
פסוק יז:
אמר שאין ראוי לו לאדם שירגיל לעמוד בבית רעהו או שירגיל לבקש ממנו הדברים הצריכים לו ואע"פ שהוא רעהו אשר כנפשו ונתן הסבה בזה ואמר פן ישבעך ושנאך. ומלת ישבעך היא מלה קצרה ועניינה פן ישבע ממך כמו פן יאמר אויבי יכלתיו שעניינו יכולתי אליו או יכולתי ממנו וכן אל תיגע בי כי קדשתיך שעניינו קדשתי ממך ורבים כהם. ור"ל אע"פ שהוא אוהב אותך בנפשו מדרך האדם שיקוץ בדבר יתמידהו ויתאוה לכל דבר שיראהו לפרקים ולפיכך אם תרגיל לעמוד בבית רעך ישבע דמיונו ממך ויקוץ בך. ואפשר שזה הפסוק יש לו דבקות עם פסוק שלפניו שהזכיר בו דבש מצאת אכול דייך שעניינו שלא ירבה מן החכמה מה שבעבורה יעמוד משומם וישוב חסר מכל חסר וסמך אליו זה הפסוק ואמר הוקר רגלך מבית רעך וקרא רעך השכל ואמר אין ראוי שתהיה דרישתך החכמה כל כך תמידית ורצופה מבלי מנוחה שיקוץ השכל ולא יוכל לסבול כי כמו שילאו אברי האדם מרוב הטורח מאד כן יחלש השכל ברוב העיון ואם לא יתן לו מנוחה בעת מן העתים יביאהו רוב הטורח לקוץ בחכמה ולבוז אל המושכלות.
פסוק יח:
אמר לא תחשוב שהיזק הדיבור אע"פ שנראה בתחלתו חטא קטן שלא יהיה סבה להיזק גדול רק היזק הלשון גדול יותר מאד כהיזק המעשה ודמה אותו לגודל היזקו אל הכלים הידועים ברוב היזקם והם המפיץ וחרב וחץ שנון ומפיץ הוא שם כלי משחית כמו מפץ אתה לי כלי מלחמה ואולי כי נקרא מפיץ בעבור כי יפוצו האנשים מפניו. והחרב ידוע. והחץ שנון הוא החץ אשר לטשו אותו והכינו אותו אל החתיכה ואמר כי כמו המפיץ והחרב והחץ שנון שהם מעותדים להזיק ויזיקו במקום שישימו שם מגמת פניהם כן איש עונה ברעהו עד שקר ר"ל עדות שקר כי העדות שיעידו על איש בשקר יסבב לו העונש והמיתה כמו שיסבבו המיתה המפיץ והחרב והחץ שנון ובא עד במקום עדות ויעקב קרא לו גלעד שהוא דומה אל התרגום שאומר יגר שהדותא. וכן לא תענה ברעך עד שקר שתרגו' שהדותא דשקרא ולא אמר שהיד שקר.
פסוק יט:
אמר כי הבטחון שיבטח האדם בעת צרתו באיש שאינו נאמן רק הוא בוגד ברעיו והוא דומה אל הבטחון שיבטח אדם בשן רעועה בעת שהוא אוכל כי מדרך האדם שהוא בוטח בשיניו ואוכל לבטח ובעת שיזדמן שיהיה לו שן רעועה ומדי אכלו יפגע המאכל בשן ההוא ויאחזהו מפני זה כאב חזק מפני שבטח בו. וכן הענין ברגל מועדת והוא הרגל אשר מעדו קרסוליו שדרך בני אדם לבטוח על רגליהם ולהשען הגוף עליהם. וכשיזדמן שיהיה לאיש רגל מועדת וישען עליו ולא יעמוד כן הוא הבטחון שיבטח האדם בעת צרתו על האיש שהוא בוגד באהבתו. או יאמר כמו שלא יוכל האדם לבטוח על שן רעועה ורגל מועדת כן מבטח בוגד כלומר כן לא יוכל לבטוח האיש הבוגד ביום שתחול עליו הצרה כי אין לו מעשים טובים יליצו בעדו או קרא יום צרה יום הצרה הגדולה והוא יום המיתה ואמר כי הבטחון שיש לאיש הבוגד ביום המיתה הוא בטחון דומה לשן רעועה ורגל מועדת.
פסוק כ:
אמר כי איש שהוא לבוש בגד עדים והם הבגדים הבלויים אשר לבוש ואין חום לו. וכן מי שהוא נותן חומץ על נתר שהוא משחית מעשהו הם דומים בפעולתם זאת לאיש שהוא שר בשירים על לב המתעצב על דבר רע קרהו שלא יועיל במעשהו כמו האיש שהוא לבוש בלויי הסחבות בבוא ממזרים קרה וכמו האיש הנותן חומץ על נתר. ואפשר שאמרו מעדה בגד ר"ל מסיר הבגד כלומר שהוא פושט בגדיו ביום קרה והוא נגזר מן התרגום שאומ' מן והסיר ויעדי. או יהיה מעדה נגזר מן ועדית עדי. את עדים מהר חורב. שעניינו המלבוש. ואמר כי השר בשירים על לב רע יצליח במעשהו ויסיר דאגת המתעצב אל לבו לדמיון האיש שהוא לובש עדיו ובגדיו ביום קרה שהוא יצליח במעשהו ויסיר הקור מעליו ולדמיון האיש הנותן חומץ על נתר שיוסיף בפעולתו. והשר בשירים על לב רע יצליח במעשהו כמו והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהי'. ונגן בידו וטוב לך ודומיהם. וזה כי הניגון יפריד בין האדם ובין מחשבותיו ולא יניח הנפש להיות שוקעת ומעמקת על המחשבה. מצורף אל זה שהניגון ושמע השיר ישמחו הנפש.
פסוק כא:
אמר אם תראה שונאך רעב ואין לו מה יאכל האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים והוא הדין אם תראהו צריך לדבר מהדברים אל תאמר אשלמה רע רק תן לו די מחסורו אשר יחסר לו. ונתן הסבה בזה ואמר כי גחלים אתה חותה על ראשו כלומר זה החסד אשר תעשה עמו היא הנקמה הגדולה שתוכל לעשות ממנו כי הוא יתעצב אל לבו ויאנח בראותו שהוצרך לבוא אל ידיך ורואה עצמו בשפלותו וכי יש לאל ידך להנקם ממנו ונעלית מן המדות הפחותות ומהדמות אל הכסילים כמוהו ויבחן קוצר שכלו מתוך מעלתך מצורף אל זה שה' ית' ישלם לך גמול טוב בעבור זה המעשה שתעשהו לקיים מצותו שצוה לא תקום ולא תטור. ואהבת לרעך כמוך וכיוצא בהם. ותהיה מתדמה בפעולותיו ית' שהוא נושא עון ופשע וארך אפים ורב חסד. ורמז גם כן שאם רעב שונאך והוא היצר הרע שהוא שונא עצמות האדם שהוא השכל האכילהו לחם והשקהו מים כלומר אם תמצא יצרך רעב וצמא אל תאוות קנייני העולם תסיר אותו מאותו הדרך של רעב ולא תשביעהו ולא תמלא חפצו מכל אשר ישאל כי הוא כמות ולא ישבע וכל אשר תחשוב להשביעו תמצאהו יותר רעב וצמא נכסף אל תאוות העולם רק בחר לך הקצה האחר וספק לו צרכיו ההכרחיים בלבד אשר אי אפשר לעמוד בלעדיהם והם הלחם והמים אשר הם נמצאים במעט עמל.
פסוק כב:
כי גחלים אתה חותה על ראשו כלומר בזה הענין תכניע לבבו הערל ותסור מלחמתו מעליך וה' ית' ישלם לך גמול טוב. או ישלימהו עמך על דרך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. או קרא לחם ומים החכמה והתורה על דרך שדרשו רז"ל באמרם בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית מדרש. אם אבן הוא נמוח ואם סלע הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע ור"ל אם תראה יצרך מתגבר עליך ומבקש לטרדך מן העולם המשך בדברי תורה שהוא לחם אבירים ואם תמצאהו צמא להבלי העולם הדבק בחכמה שהיא אילת אהבים ויעלת חן ותסור ממך אהבת הבלי העולם ובזה הענין יהיה הכנעת היצר והוא אמרו כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך.
פסוק כג:
אמר כי הרוח הצפונית תבריח הגשם ותנצחנו כלומר תבטלהו ותמנעהו ולדמיון זה הפנים הנזעמים שיראה האדון או השופט או מלך אל הרכילים והמכים רעיהם בסתר ימנעו ויבטלו ויחוללו לשון הרכיל והוא המדבר דברי רכילות ומכה רעהו בסתר. ומלת תחולל עומדת במקום שנים ור"ל רוח צפון תחולל גשם והפנים הנזעמים יחולל לשון סתר. או יאמר כמו שרוח הצפונית תבטל הגשם ותמנעהו כן לשון סתר והוא כשידבר האדם בסתר אל המושל וירצהו באבן חן אשר הוא השוחד יבטל וימנע הפנים הנזעמים שיהיו לשופט עליו. ואשר יפרשו תחולל גשם תוליד הגשם יפרשו הפך הנכון והפך המציאות כי ידוע כי שהרוח הצפוני קרה ויבשה ומדרכה שהיא לעולם תמנע הגשם ותבטלהו ולכן לא טרחנו לבאר תחולל בענין הלידה לא שנסגרו לפנינו שערי הפירושים ההם.
פסוק כג:
ובעבור שזירז האדם שלא להכות את רעהו בסתר כי יבוא לו היזק מזה ואמר אם רעב שונאך האכילהו לחם הזכיר שני עניינים שהם גורמים לרוב השנאה והקטטה שיהיה בין איש לאיש והם אשת מדינים ובית חבר וענין המריבות הבאות בסבת הנשים ידועות וכל שכן כשתהיינה נשי מדינים ובית חבר והוא שני אנשים או יותר בבית אחד על הרוב תתחדש מריבה ביניהם והוא שאמר טוב שבת על פנת גג מאשת מדינים ובית חבר ואחרי שהזכיר ובית חבר סמך אליו מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק. הזכיר שני עניינים ששניהם לא יערבו כמו שיערבו בבאם מארץ מרחק והם המים הקרים והשמועה כי הדבר ידוע כי המים אשר יבאו מהמקומות הרחוקים יהיו יותר טובים כי הנובעים במקומם הם פגים ויזיקו וכל אשר ילכו יותר על פני הארץ יוסיפו טובם ובלבד שילכו על מקומות טובים וכן השמועה הטובה הבאה ממקום קרוב לא תערב כמו שתערב הבאה ממקום רחוק והזכיר זה לומר כי בית חבר הוא ענין רע ומזיק ואפילו לשני אוהבים כי בעמדם יחד תתחדש מריבה ביניהם אמנם בהיותם רחוקים זה מזה כשיפגשו זה בזה תגדל שמחתם ותערב יותר ואף בעת שלא יתחברו ותבוא שמועה מן האחד אל האחד תהיה להם למשיבת נפש לדמיון המים הקרים על נפש עיפה. אמנם בהיות הרעים מתחברים בבית אחד הנקרא בית חבר אז הוא הפך מן המים הקרים הבאים מארץ מרחק כי הם לדמיון מקור המים שאינו נובע רק עומד במקומו שהמים ההם מבאישים בעבור שאינם נובעים ורצים על פני הארץ והוא שסמך אליו מעין נרפש ומקור משחת. ואמרו צדיק מט לפני רשע בא לרמוז שאם תתחדש מריבה ביניהם יהיה צריך שהצדיק יהיה מט לפני רשע ויתרחק ממנו כי הצדיק לא יתמכר לעשות הרע כמו שיעשה הרשע ולכן צריך להרחיק האדם שלא יהיה לו בית חבר ולכן סמך אליו אכול דבש הרבות לא טוב כלומר אף אם יהיה חבירך מתוק כדבש האכילה מן הדבש בריבוי לא טוב וכן החברה עם האוהב תמידית איננה טובה אמנם לחקור כבודם לעתים הוא דבר של כבוד.
פסוק כד:
זה הפסוק נזכר למעלה גם כן ופירשנו בו כי יותר טוב לאדם שישב לבדו בלא אשה מהיות לו אשה ותהיה אשת מדינים. וכן יותר טוב שתהיה לו פנת גג והוא חלק קטן מבית שיספיק לדירתו בצמצום מהיות לו בית מדות ועליות מרווחים ובית חבר כלומר שידור איש נכרי בבית אחד עמו והטעם מבואר.
פסוק כה:
אמר כי השמועה טובה שתבא לאיש מארץ מרחק שיתאוהו תערב לו ותהיה לו משיבת נפש לדמיון המים הקרים שישיבו נפש העיף והרוח שהוא מתפשט בקצות הגוף ישיבוהו אל הלב הן בשתותו המים הקרים הן כשירחץ בהם. ואמר מארץ מרחק אע"פ שכל שמועה טובה בין קרובה בין רחוקה משמחת הלב מפני שהדבר שיתאוהו האדם והוא מאד רחוק ממנו יהיה חשקו עליו יותר עצום.
פסוק כו:
אמר כי כמו שהמעין שדרכו שיהיו מימיו נובעים ויהנו בו בני אדם ועתה נרפש שיגרשו מימיו רפש וטיט. וכן המקור שהוא מקור מים חיים שדרכו שלא יכזבו מימיו ועתה הוא מקור משחת שנשחת לסבה מן הסבות ושב להיות מי אכזב כן הענין בעת שהצדיק שהוא נחל נובע מקור חכמה הוא מט ומתמוטט לפני הרשע שהוא מתגבר עליו כי כשיתגבר הרשע על הצדיק לא יוכל הצדיק להראות חכמתו ולחון בה זולתו רק יהיה דומה בעניינו למעין הנרפש ולמקור הנשחת. ואפשר שקרא צדיק הכח השכלי וקרא רשע יצר התאוה ואמר כי בעת שיעביד האדם שכלו ליצרו ושב השכל האלהי מט לפני היצר הוא דומה בעניינו למעין נרפש ולמקור משחת כי המכוון מן השכל הוא שיהיה נחל נובע מקור חכמה ורודף אחר השגת המושכלות ובעת שישוב נעבד אל המלך זקן וכסיל יהיה דומה למקור נשחת שהוא לא יעשה המכוון ממנו.
פסוק כז:
אמר כי הדבש עם היותו מזון טוב ונאות וערב אל החיך מכל דבר זולתו האכילה בריבוי ממנו אינו דבר טוב. ומלת הרבות הוא שם על דרך הרבות גנותיכם שעניינו הריבוי או יהיה הרבות מקור ויהיה עניינו אכול דבש והרבות ממנו לא טוב. וכן חקר כבודם של דיעות הנבדלות מחומר והידיעות הנעלמות ואם לא נזכרו לא כבוד. כלומר אע"פ שהחקירה בהם וכיוצא בהם טובה ונאותה הריסת הגבול בהשגתם איננו כבוד ומלת לא משרתת במקום שנים ור"ל אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם לא כבוד. או יאמר וחקר כבודם של דיעות הנבדלות צריך להיות דרך כבוד כלומר בענין שלא יהרוס הגבול והוא דומה לאמרו אכול דבש הרבות לא טוב. וכן חקר כבוד צריך להיות דרך כבוד ולא להרבות החקירה בהם במה שריבויו מזיק. ואפשר שזה הפסוק דבק בעניינו לפסוק הקודם לו שאמר מעיין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע שעניינו שהוא דבר בלתי נאה ומתקבל שיהיה הכח השכלי נמשך אחר יצר התאוה ולא ישיג המושכלות ולפיכך אמר לא תחשוב שהכונה מאתי שהשכל האנושי צריך שיכלה כל עתותיו במושכלות עד שיעמוד בעבורם משומם לא כי אכול דבש הרבות לא טוב אמנם חקר כבודם והיא החקירה לשים כל איש ואיש מהם על מקומו וכבודו הוא כבוד כלומר הטוב והנאות הוא לתת לכל כח מכחות הנפש והגוף כראוי לא יכבד האחד ויבזה האחר ללא סבה מחייבת.
פסוק כז:
ואחרי שהזכיר כי בית חבר הוא ענין רע אמנם לחקור כבוד האוהבים לעתים רחוקות הוא דבר של כבוד הזכיר הסבה ואמר כי אין כל אדם חכם ותמצא אנשים שחברתם רעה מזיקה ומסוכנת ולדמיון עיר פרוצה אין חומה כן תמצא איש שאין מעצור לרוחו וכל רוחו יוציא כסיל ולא תתערב בחברה עמו ואם יכבדוהו לא יועיל ואינו דבר ראוי כי כשלג בקיץ וכמטר בקציר כן לא נאוה לכסיל כבוד.
פסוק כח:
אמר כי כמו שהעיר שהיא פרוצה ופריצתה היא שאין לה חומה וכל המכוון אליה יוכל להכנס בה והיא מפני זה מוכנת לכל רע ולכל היזק כן הוא האיש אשר אין מעצור לרוחו והענין שהוא לא יוכל להתאפק ולמנוע עצמו מכל דבר שיתאוהו שהוא מפני זה מוכן לכל רע ולכל מרי כי בהיות לעיר חומה והוא משל אל הנפש בהיותה גן נעול מעין חתום שאיננה נסתת אל הנחש דומה לאמרו אם חומה היא נבנה עליה וגו' כלומר ששמרה עצמה אז היא ראויה לטירת כסף כלומר לתענוג שהכל נכספים אליו. אמנם בהיות עיר פרוצה אין חומה דומה לאומרו אם דלת היא והענין שפתחה הדלת אל הנחש המטיל בה זוהמא אז אינה ראויה לטירת כסף רק ללוח ארז והוא דבר כלה ובלתי קיים.