לפרק כ"ה
בְּאֹ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם יְפֻתֶּ֣ה קָצִ֑ין וְלָשׁ֥וֹן רַ֝כָּ֗ה תִּשְׁבָּר־גָּֽרֶם׃
(משלי כה טו)
דבר שאדם אומר בנחת מקבלים ממנו משום שְלָשׁוֹן רַ֝כָּ֗ה תִּשְׁבָּר־גָּֽרֶם, וכפי שחז"ל לימדונו שיש לאדם להזהיר בני ביתו להזדרז ולהדליק נרות שבת בזמן, אך לומר זאת בנחת וללא כעס כדי שיקבלו ממנו.
הֹקַ֣ר רַ֭גְלְךָ מִבֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ פֶּן־יִ֝שְׂבָּעֲךָ֗ וּשְׂנֵאֶֽךָ׃
(משלי כה יז)
דבר שמתרגלים אליו מאבד את חנו בעיני זולתו. הרבה פעמים מפסיק האדם להעריך את חברו בגלל שהרבה לבקרו ונעשה לבו גס בו. לכן אמר שלמה המלך בחכמתו: "הֹקַ֣ר רַ֭גְלְךָ מִבֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ"(משלי כה יז).
גם בעבודת ה' מגיע האדם לשגרה ומעשיו הופכים להיות 'מלומדה'. לפיכך זקוק להתחדשות מתמדת כדי להנצל ממצב זה.
מצאנו דבר דומה בתלונה על המן שישראל אמרו: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"(במדבר כא ה). המן היה לחם הנבלע באברים ולא גרם שום ירידה רוחנית לאדם אחרי שאכל ממנו. זאת ועוד, כל טעם שרצה אדם להרגיש מצא במן, ובכל זאת, בגלל שאכלו אותו ארבעים שנה, נכנסו ישראל לשגרה ונפשם קצה במן.
החסיד יעבץ (פרושו לאבות פרק א משנה ד) כותב על הפסוק בספר יחזקאל האומר, "הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב, והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא"(יחזקאל מו ט): לא רצה הקב"ה שיראה אותו שער פעמיים "פן ישוה בעיניו לשער ביתו וקירות הבית לקירותיו".
ההרגל הוא אויב מספר אחד של האדם. ההרגל מכבה את ההתלהבות ממעשה האדם, דבר המשפיע על איכותה של המצווה. זאת הסיבה שאמרו חז"ל: "והוי שותה בצמא את דבריהם"(אבות א ד), כלומר לא יאמר האדם יודע אני מסכת זו, הלכה זו, אם כן יכול אני להכנס לשגרה, אלא הוי שותה בצמא את דבריהם כאלו לא שמעת אותם מעולם.
באדיבות הרב, מתוך ספריו 'אמרי ח"ן - ויקרא, במדבר'