פסוק א:גַּם־אֵלֶּה – הדברים הבאים, הם מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה.
פסוק ב:כְּבֹד אֱלֹהִים בהַסְתֵּר, בהסתרת דָּבָר. אלוקים ברא את העולם מבלי להסביר אותו. סודות העולם כמוסים אתו, וכך גם חכמתו ותורתו של אלוקים – כבודם במסתורין שלהם. וּלעומת זאת כְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר. המלכים מבטאים את העצמה האנושית, והם פועלים בכיוון ההפוך. הם חוקרים את הדברים ומעוניינים לגלות את סיבותיהם, וזה כבודם. המסתורין של המציאות והתשוקה או היכולת האנושית לגלות אותם משלימים זה את זה.
פסוק ג:שָׁמַיִם פונים לָרוּם, גבוה למעלה וָאָרֶץ פונה מטה לָעֹמֶק, למעמקים, וְכך לֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר. אי-אפשר לחקור אותו ולהגיע אל קצו. למלך נתונה הסמכות, ועליו לדאוג לכל מה שקורה במדינתו. על כן גם אם הוא עצמו איננו אדם גדול, השלטון והמבנה המדיני מסובך מאוד. מי שמכריע במערכת המורכבת הזו אולי לא יכול להשיג את כל פרטיה, ובכל זאת עליו להכיל את כל הרצונות, הצרכים, הטענות והמענות שבמדינה, ולדברים הללו אין סוף.
פסוק ד:הָגוֹ, מסירים החוצה סִיגִים מִכָּסֶף, ורק לאחר מכן – וַיֵּצֵא, מופק, מושלם לַצֹּרֵף כֶּלִי.
פסוק ה:ובאופן דומה, הָגוֹ, בהסרת רָשָׁע מלִפְנֵי־מֶלֶךְ, שלא ישמש בין שריו ומפקדיו – וְיִכּוֹן, יתבסס בַּצֶּדֶק כִּסְאוֹ של המלך. כשם שמכסף מלא סיגים קשה ליצור כלי מפואר, כך מלך שמשרתיו רשעים אינו יכול לבנות ממלכה מפוארת ויציבה.
פסוק ו:אַל־תִּתְהַדַּר, תתקשט, תבליט את עצמך לִפְנֵי־מֶלֶךְ, וּבמקוֹם שנמצאים גְּדֹלִים אַל־תַּעֲמֹד.
פסוק ז:הישאר במקומך כִּי טוֹב יותר אֲמָר, שיאמרו לְךָ: "עֲלֵה הֵנָּה", מֵהַשְׁפִּילְךָ, משישפילו אותך לִפְנֵי נָדִיב, בפני אדם חשוב אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, שאתה מכירו. אם לא נדחקת לשורה הראשונה, כמו שאולי רצית, לכל היותר מישהו יראה אותך מרחוק ויזמין אותך לעלות ולהתקדם. מצב כזה עדיף מאשר ההפך, שתתיישב בשורה הראשונה, ולבסוף ידחו אותך לשורה העשירית מפני שנמצא אדם מכובד ממך.
פסוק ח:אַל־תֵּצֵא לָרִב מַהֵר. התרחק ממריבה, פֶּן מַה־תַּעֲשֶׂה ואיך תגיב בְּאַחֲרִיתָהּ, בסופה, בְּהַכְלִים, כשיבייש אֹתְךָ רֵעֶךָ, חברך. ועצה ממין אחר:
פסוק ט:אם רצונך לריב – את רִיבְךָ רִיב אֶת, עם רֵעֶךָ. כאשר הריב מתמצה בתוך חוג מצומצם של אנשים קרובים, אדם יכול להרשות לעצמו להתקוטט בלי לפחד מביזיונות ומחציית גבולות. גם אם לא תגיעו להסכמה, ותמצאו את עצמכם אפילו בתגרה, מריבתכם לא תביא לבושה. וְגם אז, בזמן המריבה סוֹד של אדם אַחֵר אַל־תְּגָל, תגלה,
פסוק י:פֶּן־יְחַסֶּדְךָ, יבזה אותך השֹׁמֵעַ, וְדִבָּתְךָ, הפרטים השליליים שישמיצו אותך בהם בעקבות המריבה לֹא תָשׁוּב, ותתפרסם, ואתה תישאר חסר אונים.
פסוק יא:תַּפּוּחֵי, כדוריות זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת, קישוטי אמנות שמסתכלים בהם או דרכם, העשויים כָּסֶף. את תפוחי הזהב העטופים ברשת כסף אפשר לזהות בהתבוננות שמעבר למבט הראשון. זהו הדימוי לדָּבָר דָּבֻר עַל־אָפְנָיו. כאשר אדם מדבר כראוי, מעבר למשמעות הפשוטה הגלויה לעין של דבריו, יש להם גם משמעות דקה ועמוקה יותר.
פסוק יב:מעין אותו דימוי לדבר הנכון מכל צדדיו – כנֶזֶם זָהָב וַחֲלִי, תכשיט כָתֶם, זהב מובחר, כעדיים העשויים מחומר יקר ואף צורתם נאה, כך דברי מוֹכִיחַ חָכָם עַל־אֹזֶן שֹׁמָעַת. כאשר חכם מוכיח אדם שאיננו מיטיב לשמוע, דברי חכמתו אינם נקלטים כראוי; לעומת זאת מוכיח שאינו חכם אין בפיו דברים הראויים להישמע. תוכחתו של חכם הפונה לאוזן שומעת היא הצירוף הטוב כתכשיט זהב.
פסוק יג:כְּצִנַּת־שֶׁלֶג המרעננת כשהיא באה בְּיוֹם קָצִיר, קציר החיטים שנערך בימי קיץ חמים למדי, כך הוא צִיר, שליח נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו, המבצע את עבודתו נאמנה, וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב. השולח אינו יודע אם שליחותו תתבצע כראוי. לעתים קרובות משימות אובדות או נפסדות בגלל כישלונות השליח. שליח העושה את מלאכתו בשלמות מחיה את נפש שולחו.
פסוק יד:נְשִׂיאִים, עננים וְרוּחַ וְאולם גֶשֶׁם אָיִן. עננים ורוח מעוררים ציפייה לגשם, וכמו האכזבה בהופעתם ללא גשם, כך מאכזב האִישׁ המִתְהַלֵּל בְּמַתַּת, במתנת שָׁקֶר. פלוני מודיע ומשתבח בעצמו שבכוונתו לתרום תרומה גדולה למטרה כלשהי, אבל בפועל המתנה שאותה הילל אינה מתבצעת.
פסוק טו:בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם, בסבלנות ובמתינות יְפֻתֶּה, אפשר לפתות גם קָצִין, לא בהכרח איש צבא, אלא בעל מעמד גבוה בכלל. וְלָשׁוֹן רַכָּה, שמדברת ברוֹך תִּשְׁבָּר־גָּרֶם, עצם. גישה סבלנית ודיבור רך יוכלו להועיל לעמידה מול אדם נכבד או קשה.
פסוק טז:דְּבַשׁ מָצָאתָ – אֱכֹל דַּיֶּךָּ, כדי צורכך בלבד, פֶּן־תִּשְׂבָּעֶנּוּ, מכיוון שהוא מתוק ומפתה, מה גם שהוא בא בהפתעה כמציאה, אתה עלול לאכול יותר מדי וַהֲקֵאתוֹ.
פסוק יז:כיוצא בזה, הֹקַר, מנע, או הַכבד ויקֵר את רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ. אל תבקר או תשהה יותר מדי בבית חברך. אף שאתם אוהבים אחד את השני, כדאי לשמור על מרווח מסוים, פֶּן־יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ. כמו שצריך להיזהר שלא להפריז באכילת המתוק, כך יש להישמר מפני שהייה מיותרת בבית החבר, העשויה לגרום לבסוף לדחייה.
פסוק יח:כמו מֵפִיץ, מפֵּץ המשמש לניפוץ חומות, וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן, מחודד – כאלה הוא אִישׁ שעֹנֶה, מעיד בְרֵעֵהוּ עֵד, עדות שָׁקֶר. הוא שובר, דוקר והורג, ואין דרך לפעול כנגדו.
פסוק יט:כמו שֵׁן רֹעָה, רעועה וְרֶגֶל מוּעָדֶת, מטה ליפול, או: מוזזת ממקומה, שאדם סומך עליהן והן מכזיבות וקיומן גורם לו אי-נעימות ומפח-נפש יותר מאשר היעדרן, כך הוא המִבְטָח של אדם בּוֹגֵד בְּיוֹם צָרָה, שכן סמכו עליו, ודווקא בעת צרה מתברר שנשענו עליו לשווא.
פסוק כ:מַעֲדֶה, מסיר בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה, שופך חֹמֶץ עַל־נָתֶר, חומר ששימש סבון לרחיצה, ומבחינה כימית הוא בסיס. כששופכים חומר חומצי על הנתר, הם מנטרלים זה את זה. וכמו הדברים המזיקים הללו כך מעשהו של השָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב־רָע, אדם עצוב ואומלל. מי ששר כדי לשמח ולענג את האבל והעצוב, רק מרע את מצבו.
פסוק כא:אִם־רָעֵב שֹׂנַאֲךָ – הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם, וְאִם הוא צָמֵא – הַשְׁקֵהוּ מָיִם. הנטייה הטבעית היא להתנקם בו, אבל אין נקמה טובה יותר מסיפוק צרכיו של השונא,
פסוק כב:כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל־רֹאשׁוֹ. העובדה שהוא נזקק לשונאו, וזה מאכיל ומשקה אותו וגומל לו טובה תחת רעה, היא עלבון כפול. יתרה מזו, המעשה הוא גם מעשה טוב כשלעצמו, ולכן – וַה' יְשַׁלֶּם־לָךְ. אתה תרוויח פעמיים – הן מפני שבהאכילך ובהשקותך את השונא אתה מתנקם בו נקמה מתוקה ומועילה, והן משום שה' בעדך.
פסוק כג:רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם, וּפָנִים נִזְעָמִים גורמים ללְשׁוֹן סָתֶר. כשם שהרוח הצפונית גורמת בדרך כלל לגשם באזורנו, על ידי נשיאת עננים מקרוב או מרחוק, כך כשפניו של אדם זעומים ואין הוא יכול לבטא את אשר על לבו, הוא מוליד במוקדם או במאוחר דיבורים שנאמרים בסתר.
פסוק כד:טוֹב לשֶׁבֶת לבד בשלווה כמו ציפור עַל־פִּנַּת־גָּג חשוף, אף שאין שם מקום להתרווח ולא מחסה, מֵאשר לגור בחברת אֵשֶׁת מִדְיָנִים, קטטות וּבֵית חָבֶר, בית מרווח שיש בו מקום לאירועים חברתיים.
פסוק כה:מַיִם קָרִים הבאים עַל־נֶפֶשׁ עֲיֵפָה, צמאה ומרעננים אותה, וכך היא שְׁמוּעָה טוֹבָה שמגיעה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מבלי שמצפים לה. אף היא גורמת להתחדשות והתרעננות.
פסוק כו:כמו מַעְיָן נִרְפָּשׂ, שנתעכר ונתלכלך וּמקוֹר מים מָשְׁחָת, שנפגם, כך הוא צַדִּיק שמָט, מתמוטט ונכנע לִפְנֵי־רָשָׁע. הצדיק הוא מקור ברכה, וראוי שיהיה מוגן ובטוח. לכן מכאיבה העמידה נוכח נפילתו והשפלתו של צדיק על ידי רשע, כמראהו של מעיין צלול ומרווה שנעכר.
פסוק כז:אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת, הרבה – לֹא־טוֹב, וְחֵקֶר כְּבֹדָם, חקירתם של דברים והערכתם מנחילה כָּבוֹד. בסמיכות העניינים יש כנראה מעין אזהרה שכמו הדבש, שיש גבול לאכילתו, כך יש להגביל אף את ההתעסקות בחקירה טובה או בדברי חכמה.
פסוק כח:כמו עִיר פְּרוּצָה שאֵין לה חוֹמָה להגנה, כך הוא אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ. אנשים שאין להם מעצורים מדברים ללא כל עכבות. דיבוריו של איש כזה מתפזרים וגורמים נזק לבריות ולעצמו.
