א גַּם־אֵ֭לֶּה מִשְׁלֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה אֲשֶׁ֥ר הֶ֝עְתִּ֗יקוּ אַנְשֵׁ֤י ׀ חִזְקִיָּ֬ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָֽה׃ ב כְּבֹ֣ד אֱ֭לֹהִים הַסְתֵּ֣ר דָּבָ֑ר וּכְבֹ֥ד מְ֝לָכִ֗ים חֲקֹ֣ר דָּבָֽר׃ ג שָׁמַ֣יִם לָ֭רוּם וָאָ֣רֶץ לָעֹ֑מֶק וְלֵ֥ב מְ֝לָכִ֗ים אֵ֣ין חֵֽקֶר׃ ד הָג֣וֹ סִיגִ֣ים מִכָּ֑סֶף וַיֵּצֵ֖א לַצֹּרֵ֣ף כֶּֽלִי׃ ה הָג֣וֹ רָ֭שָׁע לִפְנֵי־מֶ֑לֶךְ וְיִכּ֖וֹן בַּצֶּ֣דֶק כִּסְאֽוֹ׃ ו אַל־תִּתְהַדַּ֥ר לִפְנֵי־מֶ֑לֶךְ וּבִמְק֥וֹם גְּ֝דֹלִ֗ים אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃ ז כִּ֤י ט֥וֹב אֲמָר־לְךָ֗ עֲ‍ֽלֵ֫ה הֵ֥נָּה מֵֽ֭הַשְׁפִּ֣ילְךָ לִפְנֵ֣י נָדִ֑יב אֲשֶׁ֖ר רָא֣וּ עֵינֶֽיךָ׃ ח אַל־תֵּצֵ֥א לָרִ֗ב מַ֫הֵ֥ר פֶּ֣ן מַה־תַּ֭עֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָ֑הּ בְּהַכְלִ֖ים אֹתְךָ֣ רֵעֶֽךָ׃ ט רִֽ֭יבְךָ רִ֣יב אֶת־רֵעֶ֑ךָ וְס֖וֹד אַחֵ֣ר אַל־תְּגָֽל׃ י פֶּֽן־יְחַסֶּדְךָ֥ שֹׁמֵ֑עַ וְ֝דִבָּתְךָ֗ לֹ֣א תָשֽׁוּב׃ יא תַּפּוּחֵ֣י זָ֭הָב בְּמַשְׂכִּיּ֥וֹת כָּ֑סֶף דָּ֝בָ֗ר דָּבֻ֥ר עַל־אָפְנָֽיו׃ יב נֶ֣זֶם זָ֭הָב וַחֲלִי־כָ֑תֶם מוֹכִ֥יחַ חָ֝כָ֗ם עַל־אֹ֥זֶן שֹׁמָֽעַת׃ יג כְּצִנַּת־שֶׁ֨לֶג ׀ בְּי֬וֹם קָצִ֗יר צִ֣יר נֶ֭אֱמָן לְשֹׁלְחָ֑יו וְנֶ֖פֶשׁ אֲדֹנָ֣יו יָשִֽׁיב׃ יד נְשִׂיאִ֣ים וְ֭רוּחַ וְגֶ֣שֶׁם אָ֑יִן אִ֥ישׁ מִ֝תְהַלֵּ֗ל בְּמַתַּת־שָֽׁקֶר׃ טו בְּאֹ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם יְפֻתֶּ֣ה קָצִ֑ין וְלָשׁ֥וֹן רַ֝כָּ֗ה תִּשְׁבָּר־גָּֽרֶם׃ טז דְּבַ֣שׁ מָ֭צָאתָ אֱכֹ֣ל דַּיֶּ֑ךָּ פֶּן־תִּ֝שְׂבָּעֶ֗נּוּ וַהֲקֵֽאתֽוֹ׃ יז הֹקַ֣ר רַ֭גְלְךָ מִבֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ פֶּן־יִ֝שְׂבָּעֲךָ֗ וּשְׂנֵאֶֽךָ׃ יח מֵפִ֣יץ וְ֭חֶרֶב וְחֵ֣ץ שָׁנ֑וּן אִ֥ישׁ עֹנֶ֥ה בְ֝רֵעֵ֗הוּ עֵ֣ד שָֽׁקֶר׃ יט שֵׁ֣ן רֹ֭עָה וְרֶ֣גֶל מוּעָ֑דֶת מִבְטָ֥ח בּ֝וֹגֵ֗ד בְּי֣וֹם צָרָֽה׃ כ מַ֥עֲדֶה בֶּ֨גֶד ׀ בְּי֣וֹם קָ֭רָה חֹ֣מֶץ עַל־נָ֑תֶר וְשָׁ֥ר בַּ֝שִּׁרִ֗ים עַ֣ל לֶב־רָֽע׃ כא אִם־רָעֵ֣ב שֹׂ֭נַאֲךָ הַאֲכִלֵ֣הוּ לָ֑חֶם וְאִם־צָ֝מֵ֗א הַשְׁקֵ֥הוּ מָֽיִם׃ כב כִּ֤י גֶֽחָלִ֗ים אַ֭תָּה חֹתֶ֣ה עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַֽ֝יהוָ֗ה יְשַׁלֶּם־לָֽךְ׃ כג ר֣וּחַ צָ֭פוֹן תְּח֣וֹלֵֽל גָּ֑שֶׁם וּפָנִ֥ים נִ֝זְעָמִ֗ים לְשׁ֣וֹן סָֽתֶר׃ כד ט֗וֹב שֶׁ֥בֶת עַל־פִּנַּת־גָּ֑ג מֵאֵ֥שֶׁת מדונים (מִ֝דְיָנִ֗ים) וּבֵ֥ית חָֽבֶר׃ כה מַ֣יִם קָ֭רִים עַל־נֶ֣פֶשׁ עֲיֵפָ֑ה וּשְׁמוּעָ֥ה ט֝וֹבָ֗ה מֵאֶ֥רֶץ מֶרְחָֽק׃ כו מַעְיָ֣ן נִ֭רְפָּשׂ וּמָק֣וֹר מָשְׁחָ֑ת צַ֝דִּ֗יק מָ֣ט לִפְנֵֽי־רָשָֽׁע׃ כז אָ֘כֹ֤ל דְּבַ֣שׁ הַרְבּ֣וֹת לֹא־ט֑וֹב וְחֵ֖קֶר כְּבֹדָ֣ם כָּבֽוֹד׃ כח עִ֣יר פְּ֭רוּצָה אֵ֣ין חוֹמָ֑ה אִ֝֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר אֵ֖ין מַעְצָ֣ר לְרוּחֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
גם אלה משלי שלמה - זה הפסוק הסופר אמרו. ויתכן שהיה שבנא, כי הוא היה סופר המלך וספר בו סבת ההעתקה.
פסוק א:
ומלת גם – לרבות הראשונים.
פסוק א:
העתיקו - צוה להעתיק המשלים האלה מספריו להיות מחברת אחת ותחלת זה החלק היה כבוד אלהים.
פסוק ב:
כבוד, שמים, הגו, הגו - [ב-ה] ד' דבקים. וכן הפירוש: כבוד אלהים דבר כבודו בספור מעשיו הנבראים, יש מאין הסתירהו, כי מי יוכל למלל כבודו ולהגיע אל תכליתו ואין לתמוה אם מצאנו ספרו בגוים את כבודו והגידו את כבודו בעמים, כי זה הכתוב מדבר בהשמד האויבים והושיע האוהבים.
פסוק ב:
וכבוד מלכים - מה שהוא כבוד להם חקור הדבר ואל תחקור מעשה אלהים, כי שמים הם למעלה מאדם והאדם לעומק מתחתיו והמלכים שיש בהם יכולת להתעסק בחכמה בלבד אין חקר. והטעם: אינם יכולים לחקור כבודו ולדעת מה למעלה ומה למטה, אף כי תחקרנו אתה כאשר יסיר ויהגה הצורף סיגי הכסף, אז יצא לו מן המצורף הכלי כאשר יחפוץ, וכן המלך יסיר הרשע שהוא לפניו ואז יכון בצדק כסאו וזהו כבודם ותפארתם בדין לחקור, עד שיהיו נזהרין במשפטי המלוכה.
פסוק ו:
אל, כי - [ו-ז] ב' דבקים.
פסוק ו:
תתהדר - תהיה הדור במלבוש ומרכבה כמוהו.
פסוק ו:
ובמקום גדולים - שיעמדו שם אל תעמוד.
פסוק ז:
כי טוב - שיאמר לך עלה הנה ועמוד עמנו, מהשפילך לפני נדיב באמרו לך סור מעלי.
פסוק ז:
ראו - השפלתך.
פסוק ז:
ראו - תחת יראו.
פסוק ח:
אל, ריבך, פן, תפוחי, נזם - [ח-יב] ה' דבקים
פסוק ח:
מה תעשה - באחרית המריבה להמלט בהכלימך רעך ויחפרך, אבל ריב שלך ריב עם רעך.
פסוק ט:
וסוד - שהודיעך אחר על רעך אל תגלהו במריבתך.
פסוק י:
פן יחסדך - יחרפך שומע ויקראך רכיל ודבת הסוד שגלית לא תשוב, כלומר שלא תשיב מה שדברת.
פסוק יא:
תפוחי זהב - כלומר כצורת תפוחי זהב במצפוני כסף, כלומר שהם גנוזים עם הראוי להם, כן דבר שהוא דבור על הפנים הראויים ולא לגלות סוד אחר. פרוש אחר: הראויים ולא לגלות.
פסוק יא:
דבור - תרגום וינהג, כלומר נהוג על אפניו, וכנזם זהב וחלי כתם, כן משים התוכחות על אזן שומעת.
פסוק יא:
אפניו - האל"ף נוסף כאל"ף מי אפסים אזרוע או היא שרש מן אופן עגלה. והטעם: על סבובו ומשכיות מצפונות ומסתרים, וכן הפירוש אל תצא מהר לריב במריבת אחרים פן תהיה נכלם.
פסוק יג:
כצנת שלג - קרירות. ויתכן להיותו מן צנה וסוחרה, בעבור שהגין על האדם בעת קציר מפני החום, כן ציר נאמן.
פסוק יג:
ונפש - חסר. וטעמו: כתאות נפש אדניו ישיב לו מענה, וכן: כי נפש הוא חובל חסר חי.
פסוק יג:
פרוש אחר: ונפש אדניו - כאילו נפש האדון דבקה בציר בלכתו ובשובו ישיבם אל קרבו באמונתו.
פסוק יד:
נשיאים - נקראו כן העננים, בעבור שינשאו מקצה הארץ ורוח נושאם.
פסוק יד:
וגשם אין - בנשיאים להמטיר.
פסוק יד:
כן איש - משקר ומכזב שיתן ואין לו מאומה מדומה לעננים, ואין נכון לעשות כן.
פסוק טו:
בארך אפים - בעבור שהקצין האריך אפו על זעומיו ולא נקם מהם, אז יפתוהו שונאיו ויוכלו לו ולשונם הרכה תשבר גרם.
פסוק טז:
דייך - מה שהוא די לך לאכלו.
פסוק טז:
והקאתו - כי הדבש חם והגוף לא יכילנו, על כן תקיאנו.
פסוק יח:
מפיץ - חסר נו"ן ודוגמת מפץ אתה לי, והוא שם כלי וכן נו"ן נשיתי טובה, וצור ילדך תשי. והראוי תנשי על משקל תטעי.
פסוק יח:
עד שקר - עדות והוא שם דבר. ויתכן להיות שם התואר, כלומר איש עד שקר.
פסוק יט:
שן - מענין חץ שנון ונאמר שנים, כי שם שתי מערכות.
פסוק יט:
רועה - שם מן תרועם.
פסוק יט:
ומועדת - על משקל יושבת והשורק תחת חולם, כשן נשבר בעת האוכל, או כרגל מועדת בעת המרוצה, כן מבטח הבוגד שיבגוד בעת צרה הבוטח בו. פרוש אחר: נכון להיות שן כשן הסלע ויהיה שן ורגל משל אחר. והטעם: כשן נשברת ותמעד הרגל העומדת עליה, כן מבטח הבוגד:
פסוק כ:
מעדה בגד - תרגום ויסר ולא עדה עליו שחל ביום קרה.
פסוק כ:
וחומץ על נתר – מדומים וכן שר בשירי שמחה על לב רע ונתר ידוע להתכבס בו, והנה אם המים יפרפרוהו כל שכן החומץ, כלומר מסיר או מעביר בגדיו מעליו וחולה מדומה לשניהם.
פסוק כ:
ומלת רע – מן תרועם, כלומר שבור וזה דרך מוסר שלא יכעוס החולה ולא יכביד עליו בשיריו ודבריו.
פסוק כא:
רעב, וצמא - עוברים.
פסוק כא:
שנאך - נפתח בעבור אות הגרון.
פסוק כב:
כי גחלים - בזכרו המאכל והמשקה שנתת לו, תשרפנו כאילו גחלים הבאת על ראשו לשרפו, וישמור מעשות לך רע.
פסוק כב:
ישלם לך - גמול טובתך.
פסוק כג:
תחולל - דבק בפסוק פנים ואחור והוא מן חלילה כלומר תמנע. פרוש אחר: מן חולל אילות כענין תכאבו באבנים, ראתה ותחל הארץ, יחיל ה' מדבר קדש. כלומר אחזה חיל. וכן פירוש רוח צפון היא תביא חול לגשם ותכריעהו עד שיכלא ולא ירד על הארץ, כי תפזר העבים לפאות וכן פנים נזעמים יחוללו לשון סתר, שמדבר הרכילות בסתר יתנו לה הפנים חיל, בהראות הזעם בהם עד אשר ימנענה מן הרכילות, וזה דרך מוסר שלא יקבל אדם לשון הרע.
פסוק כה:
מים קרים - מדומים לתועלת הגוף וראוי כל אדם לבשר טובות ולהימנע מבשורות רעות.
פסוק כו:
מעין, אכול - [כו-כז] ב' דבקים. מעין ומקור כפל דבר, כלומר כמעין שהרגל תרפסהו וכמקור המים שהוא השחת, כן הצדיק שימוט לפני רשע ודימהו למעין, כי פיהו מקור המוסרים ואין נכון שירפשו אותו הרשעים.
פסוק כז:
אכול - צווי, כלומר אכול דבש, אבל הרבות לא טוב כי מאכל הדבש הראוי הוא טוב.
פסוק כז:
וחקר כבודם - של צדיקים הוא כבוד לחקור, ור"ל שיחקור חכמתם שהיא כבודם ותפארתם והנה זה אכול דבש ראוי מדומים, וכמוהו: אכול בני דבש כי טוב וכתיב בתריה כן דעה.
פסוק כח:
פרוצה - שנעשית פרצה בחומותים.
פסוק כח:
אין חומה - שלא נבנתה חומה במקום פרץ לעבור אנשים ויצא מי שירצה, כן איש אשר אין מעצור לרוחו - לנפשו לעצור מאמריו והנה שתיקה טובה להם.