פסוק ה:גבר חכם בעוז. איש חכם הוא תמיד בעוז:
פסוק ז:ראמות לאויל חכמות. מין אבן יקרה שאינה מצויה כמה דתימא ראמות וגביש (איוב כח) כלומר כל חכמה דומה לכסיל כאבן יקרה וכמרגליות לקנות לומר איך אעסוק בתורה מתי תעלה בידי אבל החכם שונ' היום מעט ולמחר מעט:
פסוק ח:מחשב להרע. חורש תחבולות רשע:
פסוק ח:לו בעל מזמות יקראו. גורם לו רע שהבריות קוראים לו בעל מזמות עצת רשעים:
פסוק ט:זמת אולת. עצת אולת חטאת לבעליה:
פסוק ט:ותועבת לאדם לץ. ליצנות היא המתעבת את האדם על הקב"ה ועל הבריות:
פסוק י:ביום צרה צר כחכה. מלאכי השרת לא יהיו מאמצין כחך זה מדרש חכמים, ולפי פשוטו התרפית ביום צרת אהובך לעמוד מנגד:
פסוק י:צר כחכה. ביום פורענותך דכתיב אם החרש תחרישי וגו' (אסתר ד׳:י״ד):
פסוק יא:הצל לקוחים וגו'. להציל את הלקוחים למות, את המטי' להרג:
פסוק יא:אם תחשוך. מלהצילם על זה אמרתי צר כחך:
פסוק יב:כי תאמר. שמא תאמר וזהו כי משמש בלשון דלמא:
פסוק יג:אכל בני דבש. כלומר דרך בני אדם לאכול דבש כי טוב הוא. אף כן דעה חכמה לנפשך. וכשם שאתה רודף לאכול דבש כן תהא רודף לדעת חכמה:
פסוק יד:אם מצאת. אותה, אז יש אחרית:
פסוק יט:אל תתחר. להיות כמותם כמו איך תתחרה (ירמיהו י״ב:ה׳) כי אתה מתחר' בארז (שם כב):
פסוק כא:ירא את ה' בני ומלך. ירא את המלך ובלבד שלא יסירך מיראת ה' ולעולם יראת ה' קודמת.
פסוק כא:עם שונים אל תתערב. האומרים שתי רשיות יש:
פסוק כב:ופיד שניהם. שבר ע"ג ושבר עובדיה:
פסוק כג:גם אלה לחכמים. כל הדברים שבענין שלמטה אמורי' לחכמים היושבים בדין שלא יכירו פנים במשפט כי לא טוב:
פסוק כו:שפתים ישק. ראוים כל שפתים לנשקו:
פסוק כז:הכן בחוץ. זה מקרא:
פסוק כז:ועתדה בשדה. זו משנה:
פסוק כז:אחר ובנית ביתך. זו גמרא, ד"א כמשמעו בתחלה קח לך שדות וכרמים ואחר כך ועתדה לשון עתודים (בראשית ל״א:ל״ב) שים לך בהמות בשדה ואח"כ ובנית ביתך תקח אשה:
פסוק כח:והפתית בשפתיך. תתפת' לרעך בדבורך:
פסוק ל:איש עצל. שאינו חוזר על גרסת תלמודו:
פסוק לא:חרלים. גדולי' מקמשונים והרי הם חדים כקוצים:
פסוק לא:וגדר אבניו נהרסה. כך מי שאינו חוזר על תלמודו מתחלה משכח ראשי פרקי' וסוף מחלף דברי חכמים מזה לזה שאומר על טהור טמא ועל טמא טהור והוא מחריב את העולם:
פסוק לד:מתהלך רישך. הדברים שאתה רש מהם יבואו לך במרוצ':