א אַל־תְּ֭קַנֵּא בְּאַנְשֵׁ֣י רָעָ֑ה וְאַל־תתאו (תִּ֝תְאָ֗יו) לִהְי֥וֹת אִתָּֽם׃ ב כִּי־שֹׁ֭ד יֶהְגֶּ֣ה לִבָּ֑ם וְ֝עָמָ֗ל שִׂפְתֵיהֶ֥ם תְּדַבֵּֽרְנָה׃ ג בְּ֭חָכְמָה יִבָּ֣נֶה בָּ֑יִת וּ֝בִתְבוּנָ֗ה יִתְכּוֹנָֽן׃ ד וּ֭בְדַעַת חֲדָרִ֣ים יִמָּלְא֑וּ כָּל־ה֖וֹן יָקָ֣ר וְנָעִֽים׃ ה גֶּֽבֶר־חָכָ֥ם בַּע֑וֹז וְאִֽישׁ־דַּ֝֗עַת מְאַמֶּץ־כֹּֽחַ׃ ו כִּ֣י בְ֭תַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה־לְּךָ֣ מִלְחָמָ֑ה וּ֝תְשׁוּעָ֗ה בְּרֹ֣ב יוֹעֵֽץ׃ ז רָאמ֣וֹת לֶֽאֱוִ֣יל חָכְמ֑וֹת בַּ֝שַּׁ֗עַר לֹ֣א יִפְתַּח־פִּֽיהוּ׃ ח מְחַשֵּׁ֥ב לְהָרֵ֑עַ ל֝֗וֹ בַּֽעַל־מְזִמּ֥וֹת יִקְרָֽאוּ׃ ט זִמַּ֣ת אִוֶּ֣לֶת חַטָּ֑את וְתוֹעֲבַ֖ת לְאָדָ֣ם לֵֽץ׃ י הִ֭תְרַפִּיתָ בְּי֥וֹם צָרָ֗ה צַ֣ר כֹּחֶֽכָה׃ יא הַ֭צֵּל לְקֻחִ֣ים לַמָּ֑וֶת וּמָטִ֥ים לַ֝הֶ֗רֶג אִם־תַּחְשֽׂוֹךְ׃ יב כִּֽי־תֹאמַ֗ר הֵן֮ לֹא־יָדַ֪עְנ֫וּ זֶ֥ה הֲ‍ֽלֹא־תֹ֘כֵ֤ן לִבּ֨וֹת ׀ הֽוּא־יָבִ֗ין וְנֹצֵ֣ר נַ֭פְשְׁךָ ה֣וּא יֵדָ֑ע וְהֵשִׁ֖יב לְאָדָ֣ם כְּפָעֳלֽוֹ׃ יג אֱכָל־בְּנִ֣י דְבַ֣שׁ כִּי־ט֑וֹב וְנֹ֥פֶת מָ֝ת֗וֹק עַל־חִכֶּֽךָ׃ יד כֵּ֤ן ׀ דְּעֶ֥ה חָכְמָ֗ה לְנַ֫פְשֶׁ֥ךָ אִם־מָ֭צָאתָ וְיֵ֣שׁ אַחֲרִ֑ית וְ֝תִקְוָתְךָ֗ לֹ֣א תִכָּרֵֽת׃ טו אַל־תֶּאֱרֹ֣ב רָ֭שָׁע לִנְוֵ֣ה צַדִּ֑יק אַֽל־תְּשַׁדֵּ֥ד רִבְצוֹ׃ טז כִּ֤י שֶׁ֨בַע ׀ יִפּ֣וֹל צַדִּ֣יק וָקָ֑ם וּ֝רְשָׁעִ֗ים יִכָּשְׁל֥וּ בְרָעָֽה׃ יז בִּנְפֹ֣ל אויביך (אֽ֭וֹיִבְךָ) אַל־תִּשְׂמָ֑ח וּ֝בִכָּשְׁל֗וֹ אַל־יָגֵ֥ל לִבֶּֽךָ׃ יח פֶּן־יִרְאֶ֣ה יְ֭הוָה וְרַ֣ע בְּעֵינָ֑יו וְהֵשִׁ֖יב מֵעָלָ֣יו אַפּֽוֹ׃ יט אַל־תִּתְחַ֥ר בַּמְּרֵעִ֑ים אַל־תְּ֝קַנֵּ֗א בָּרְשָׁעִֽים׃ כ כִּ֤י ׀ לֹֽא־תִהְיֶ֣ה אַחֲרִ֣ית לָרָ֑ע נֵ֖ר רְשָׁעִ֣ים יִדְעָֽךְ׃ כא יְרָֽא־אֶת־יְהוָ֣ה בְּנִ֣י וָמֶ֑לֶךְ עִם־שׁ֝וֹנִ֗ים אַל־תִּתְעָרָֽב׃ כב כִּֽי־פִ֭תְאֹם יָק֣וּם אֵידָ֑ם וּפִ֥יד שְׁ֝נֵיהֶ֗ם מִ֣י יוֹדֵֽעַ׃ כג גַּם־אֵ֥לֶּה לַֽחֲכָמִ֑ים הַֽכֵּר־פָּנִ֖ים בְּמִשְׁפָּ֣ט בַּל־טֽוֹב׃ כד אֹ֤מֵ֨ר ׀ לְרָשָׁע֮ צַדִּ֪יק אָ֥תָּה יִקְּבֻ֥הוּ עַמִּ֑ים יִזְעָמ֥וּהוּ לְאֻמִּֽים׃ כה וְלַמּוֹכִיחִ֥ים יִנְעָ֑ם וַֽ֝עֲלֵיהֶ֗ם תָּב֥וֹא בִרְכַּת־טֽוֹב׃ כו שְׂפָתַ֥יִם יִשָּׁ֑ק מֵ֝שִׁ֗יב דְּבָרִ֥ים נְכֹחִֽים׃ כז הָ֘כֵ֤ן בַּח֨וּץ ׀ מְלַאכְתֶּ֗ךָ וְעַתְּדָ֣הּ בַּשָּׂדֶ֣ה לָ֑ךְ אַ֝חַ֗ר וּבָנִ֥יתָ בֵיתֶֽךָ׃ כח אַל־תְּהִ֣י עֵד־חִנָּ֣ם בְּרֵעֶ֑ךָ וַ֝הֲפִתִּ֗יתָ בִּשְׂפָתֶֽיךָ׃ כט אַל־תֹּאמַ֗ר כַּאֲשֶׁ֣ר עָֽשָׂה־לִ֭י כֵּ֤ן אֶֽעֱשֶׂה־לּ֑וֹ אָשִׁ֖יב לָאִ֣ישׁ כְּפָעֳלֽוֹ׃ ל עַל־שְׂדֵ֣ה אִישׁ־עָצֵ֣ל עָבַ֑רְתִּי וְעַל־כֶּ֝֗רֶם אָדָ֥ם חֲסַר־לֵֽב׃ לא וְהִנֵּ֨ה עָ֘לָ֤ה כֻלּ֨וֹ ׀ קִמְּשֹׂנִ֗ים כָּסּ֣וּ פָנָ֣יו חֲרֻלִּ֑ים וְגֶ֖דֶר אֲבָנָ֣יו נֶהֱרָֽסָה׃ לב וָֽאֶחֱזֶ֣ה אָ֭נֹכִֽי אָשִׁ֣ית לִבִּ֑י רָ֝אִ֗יתִי לָקַ֥חְתִּי מוּסָֽר׃ לג מְעַ֣ט שֵׁ֭נוֹת מְעַ֣ט תְּנוּמ֑וֹת מְעַ֓ט ׀ חִבֻּ֖ק יָדַ֣יִם לִשְׁכָּֽב׃ לד וּבָֽא־מִתְהַלֵּ֥ךְ רֵישֶׁ֑ךָ וּ֝מַחְסֹרֶ֗יךָ כְּאִ֣ישׁ מָגֵֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
אַל־תְּקַנֵּא בְּהצלחתם של אַנְשֵׁי רָעָה, וְאַל־תִּתְאָו, תתאווה לִהְיוֹת אִתָּם, להימצא בחברתם.
פסוק ב:
לא תפיק מכך דבר כִּי על שֹׁד, שחיתות ושאר מעשים מגונים יֶהְגֶּה, חושב לִבָּם, וְעָמָל, עוולה שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה. הם אינם מועילים, וגם אין לסמוך עליהם.
פסוק ג:
ומנגד – בְּאמצעות חָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת, וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן, יתבסס ויתקיים,
פסוק ד:
וּבְדַעַת החֲדָרִים יִמָּלְאוּ בכָל־הוֹן יָקָר וְנָעִים. החכמה, הבינה והדעת הם כוחות בונים, יוצרים ואמינים.
פסוק ה:
גֶּבֶר־חָכָם שרוי בַּעוֹז, בחכמתו הוא מקבל אומץ וגבורה, וְאִישׁ־דַּעַת עַתמְאַמֶּץ, מגביר כֹּחַ. הגבורה והכוח אינם תכונות פיזיות בלבד אלא תלויות גם באופיו של האדם הנושא אותם,
פסוק ו:
כִּי לא בכוח בלבד אלא בְתַחְבֻּלוֹת, בחכמה תַּעֲשֶׂה־לְּךָ מִלְחָמָה, וּתְשׁוּעָה במלחמות ובמריבות נרכשת בְּרֹב יוֹעֵץ, בחכמתם ותבונתם של יועצים רבים.
פסוק ז:
רָאמוֹת, גבוהות לֶאֱוִיל, לשוטה החָכְמוֹת. בעיני האוויל נמצאות החכמות אי-שם למעלה, מעבר להשגתו. הוא אינו מנסה להגיע אליהן ואינו לומד אותן, ולכן בַּשַּׁעַר, מקום התאספות האנשים החשובים לֹא יִפְתַּח האוויל את פִּיהוּ, כי אין לו מה להגיד.
פסוק ח:
אדם המְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ לזולתו – לוֹ "בַּעַל־מְזִמּוֹת", "תחבולן" יִקְרָאוּ. בדרך כלל אנשים אינם חושבים להרע בגלוי. על כן לרוב המחשבה להזיק היא מפותלת, והיא נתפסת כמגויסת להפקת רווחים מכל מצב.
פסוק ט:
זִמַּת, מזימת, מחשבת אִוֶּלֶת גם אם אינה ממומשת, היא חַטָּאת, חטא וחיסרון, וְתוֹעֲבַת, התועבה והסלידה היא התכונה המתאימה לְאָדָם לֵץ.
פסוק י:
אם הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָהצַר, יחלש כֹּחֶכָה, כוחך. דווקא בעת צרה האדם נדרש לעמוד בתוקף, ולא כאשר הכול כשורה.
פסוק יא:
ייתכן שהדברים הבאים הם פירוש ודוגמא לפסוק הקודם: הַצֵּל לְקֻחִים, אנשים הנלקחים לַמָּוֶת. ואת אלה המָטִים לַהֶרֶג להיהרג אִם, לוואי שתַּחְשׂוֹךְ, תחסוך ממוות.
פסוק יב:
כִּי, אם תֹאמַר לבני אדם: "הֵן לֹא־יָדַעְנוּ, איננו אמורים לדעת זֶה – שהאנשים הללו נמצאים בסכנה ושיש בכוחנו להצילם, וכיצד אני נתבע לסייע להם ולהושיע אותם ממוות?!"הֲלֹא־תֹכֵן, בוחן לִבּוֹת – ה' הוּא־יָבִין. הוא יודע אם ידעת או לא. וְנֹצֵר, השומר את נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע את האמת, וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ, כפי מעשיו. לא תועיל לך העמדת פנים מול האלוקים.
פסוק יג:
אֱכָל, בְּנִי, דְבַשׁ כִּי הוא טוֹב, וְנֹפֶת, צוף מָתוֹק עַל־חִכֶּךָ.
פסוק יד:
כֵּן, כך, כמו דבש לחיך דְּעֶה, השתדל לדעת חָכְמָה לְהנעים לנַפְשֶׁךָ, ורק אִם־מָצָאתָ חכמה לנפשך – וְיֵשׁ לך אַחֲרִית, וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת, תאבד.
פסוק טו:
וכאן פנייה לרשע: אַל־תֶּאֱרֹב, רָשָׁע, לִנְוֵה, למעונו של הצַדִּיק כשאתה מבחין בצדיק המתמוטט כלכלית או הנאלץ לנטוש את ביתו, אַל־תְּשַׁדֵּד, תחריב את רִבְצוֹ, מקום מגוריו, שהרי הצדיק שונה ממך:
פסוק טז:
כִּי גם אם שֶׁבַע פעמים יִפּוֹל צַדִּיק, שהרי לכל אדם יש נפילות רבות בחייו – וָקָם, הוא יקום מחדש, ואילו רְשָׁעִים כמוך יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה, ולא תהיה להם תקומה. התנכלותו של הרשע בצדיק לא תהרוס אלא את המתנכל.
פסוק יז:
ולהנהגה מוסרית אחרת: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמָח, וּבהיכָּשְׁלוֹ אַל־יָגֵל לִבֶּךָ. תגובה זו אינה מוסרית, שהרי אין טעם בשמחה כזאת.
פסוק יח:
יתר על כן, פֶּן־יִרְאֶה ה' שאתה שמח במפלתו של אחר, וְרַע בְּעֵינָיו, וכתוצאה מכך – וְהֵשִׁיב, ה' יסיר מֵעָלָיו – מעל אויבך את אַפּוֹ, כעסו. כיוון שיראה שאנשים כה שמחים ונהנים מכישלונו, הוא לא ירצה להוסיף ולהציק לו. כך תעזור לו בעקיפין להיפטר מכל תוקפו של העונש הראוי לו.
פסוק יט:
אַל־תִּתְחַר, תתחרה בַּמְּרֵעִים, באנשים רעים בשאיפתך ללכת בדרכיהם. אַל־תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים.
פסוק כ:
כִּי לֹא־תִהְיֶה אַחֲרִית, שארית, או: עתיד לָרָע, ונֵר רְשָׁעִים לבסוף יִדְעָךְ. שכן קנאה זו נתלית במי שאין טעם לקנא בו.
פסוק כא:
יְרָא־אֶת־ה', בְּנִי, והיזהר גם מפני מֶלֶךְ. עִם אנשים שׁוֹנִים, שדעותיהם ודרכיהם זרות אַל־תִּתְעָרָב.
פסוק כב:
כִּי־פִתְאֹם יָקוּם, יצוץ אֵידָם. מפלתם לא תבוא בהכרח בזמן צפוי וידוע מראש, וּפִיד, האסון של שְׁנֵיהֶם – הן של השונים הן של המתערבים עמהם, או: של הסרים מה' ושל המלך מִי יוֹדֵעַ. אי-אפשר לדעת מה יהיה עונשם, מתי ומהיכן הוא יבוא. עיקרה של עצה זו חוזר שוב ושוב: כשאינך יודע בוודאות את כל הפרטים, מוטב שתימנע ממעורבות.
פסוק כג:
גַּם־אֵלֶּה – העצות הבאות מיועדות לַחֲכָמִים, שאחדים מהם נכבדים, ויש בהם גם שופטים: הַכֵּר־פָּנִים, הענקת תחושת העדפה לאחד מן הצדדים בְּמִשְׁפָּטבַּל טוֹב. הדבר נאסר בתורה, ולא זו בלבד, אלא שבכך נמנעת טובה מן האדם עצמו ומן החברה.
פסוק כד:
מי שאֹמֵר לְרָשָׁע: "צַדִּיק אָתָּה"יִקְּבֻהוּ עַמִּים. כל בני האדם מקללים אותו, יִזְעָמוּהוּ, יכעסו עליו לְאֻמִּים.
פסוק כה:
ומצד שני – לַמּוֹכִיחִים יִנְעָם, וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת־טוֹב. אנשים יברכו אותם. האדם השומר על יושרו והנמנע מהטיית הכף לטובת מי שאינו צודק, אינו פסיבי בהכרח. אדרבא, האיסור להכיר פנים כולל את החובה להטיף מוסר למי שראוי להוכיחו, גם אם הוא צודק בדין.
פסוק כו:
שְׂפָתַיִם יִשָּׁק, הכול מנשקים את המֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים, ישרים וברורים. אנשים מעריצים אדם כזה, או: המשיב נכוחה הרי הוא כמנשק את שפתי שומעו.
פסוק כז:
הָכֵן בַּחוּץ את מְלַאכְתֶּךָ, וְעַתְּדָהּ, הכן אותה לעתיד בַּשָּׂדֶה לָךְ, בשבילך. ורק אַחַר כך – וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ, בנה לך בית.
פסוק כח:
אַל־תְּהִי עֵד־חִנָּם, שאין בו צורך בְּרֵעֶךָ, וַהֲפִתִּיתָ, תרחיב בִּשְׂפָתֶיךָ, תפטפט סתם. הקפד שפיך יהיה סגור. לא כדאי שתבזבז את זמנך ותיכנס לעסקיהם של אחרים.
פסוק כט:
אַל־תֹּאמַר: "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה־לִי, כֵּן אֶעֱשֶׂה־לּוֹ. אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ". אל תנקום.
פסוק ל:
דברי מוסר לעצל: עַל, ליד שְׂדֵה אִישׁ־עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל־כֶּרֶם של אָדָם חֲסַר־לֵב, חסר שכל.
פסוק לא:
וְהִנֵּה עָלָה השדה או הכרם כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים – עשבים קוצניים מסוגים שונים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו שעמדה שם בעבר, נֶהֱרָסָה.
פסוק לב:
וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי, אָשִׁית, שמתי לִבִּי, רָאִיתִי את מראה רכושו המוזנח ולָקַחְתִּי ממנו מוּסָר.
פסוק לג:
מנהג העצל – מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת, מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב. תחילה הוא ישן קצת, אחר כך מנמנם, ולאחר שהתעורר סוף סוף, הוא מקפל את ידיו ושוכב לנוח סתם.
פסוק לד:
וּבָא מִתְהַלֵּךְ, כצועד לבטח רֵישֶׁךָ, העוני שלך, וּמַחְסֹרֶיךָ יבוא כְּמו צעידתו של אִישׁ מָגֵן, איש צבא. אינך מתרוצץ; אצלך הכול הולך לאט ובניחותא. אולם גמול עצלותך יבוא במהירות ובנחישות.