פסוק א:אל תקנא באנשי רעה, א] בל תקנא בהצלחתם ותרצה לעשות כמעשיהם, ב] שגם לא תתאו להיות אתם באהבה ואחוה (הגם שלא תעשה כמעשיהם,) כדי להשיג מהם תועלת:
פסוק ב:כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה, נגד מ"ש אל תקנא באנשי רעה, אמר כי לבם יהגה שוד ושבר, וגם ר"ל שהצלחתם אינה הצלחה אמתית כי יראים תמיד משוד ושבר שעתיד לבא עליהם, ונגד מ"ש שלא יתאו להיות אתם מפ' כי שפתיהם תדברנה עמל ותלמד ממעשיהם לעשות עמל ואון:
פסוק ג:(ג-ד) בחכמה יבנה בית כו' כל הון יקר ונעים, החכמה היא מקובלת והוא אוסף חקי החכמה מבחוץ, ומקבץ אל לבו כלליה ולמודיה אחת אחת, והוא נמשל למי שאוסף עצים ואבנים וסיד וכל החומריים הצריכים לבנין הבית ובונה אבן על אבן, אולם התבונה הוא המבין דבר מתוך דבר, אחר שקבל וקבץ חקי החכמה ואסף אותם באמונה, והוא דומה למכונן הבית ומשים עליו הגג והתקרה, ואם הגיע אח"כ למדרגת דעת שידע הכל בידיעה ברורה כדבר שראה בחוש או שהשכילה במושכל ראשון, זה דומה כממלא את הבית בכלי יקר ונעים, כי אז ימלאו חדרי בית החכמה אורה. ויעשה ציצים ופרחים לתורה. ובדוגמת זו ייחס בנין העולם (שנבנה ע"י החכמה) אל ה'. בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו כמש"ש:
פסוק ה:גבר חכם בעוז, מי שקבל חקי החכמה ומתנהג על פיהם שזה גדר החכם, הוא גבר בעוז, כבר י"ל עוז במה יגבר על אויבי הנפש שהם התאות ויצרי הלב. כי יכניע אותם בכח החכמה אשר קבל, אולם בכ"ז לא יאמץ כחו, שהאימוץ הוא שישאר בחזקתו תמיד בלי השתנות, זה א"א ע"י החכמה לבדה, כי היצר נלחם תמיד עם הלב. באשר אין חקי החכמה מובנים כמו המוחשות, ולפעמים יגבר היצר ויעור עיני הלב, אבל מי שהוא איש דעת, שהגיע למדרגה שיודע חקי החכמה כדברים הידועים במופת או במוחש, הוא יאמץ כח תמיד, ולא יתגברו אויבי הנפש בשום פעם:
פסוק ו:כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ, כבר הזכרתי (למעלה י"ב י"ד) שלמלחמה אין די בעצה אחת לבד כי גם האויב יש לו עצה, וצריך תחבולה שהוא קישור עצות רבות זאח"ז, שנגד כל עצה שיעמיד האויב יהיה לו עצה אחרת כנגדו, ולכן למלחמה צריך יועצים הרבה שכל אחד יעמיד עצה אחרת. כי כל מיני העצות כולם צריכים, וזה לקח למשל אל מלחמת הנפש עם אויביו, שלא תנצח בכח החכמה לבד, שהוא יועץ אחד מיוחד, כי גם האויב בא בעצות המתנגדים לעצת החכמה, וצריך שיתקבצו כל יועצי הנפש שהיא החכמה והבינה והדעת, שבכח הדעת שהשיג הכל בידיעה ברורה יעמיד תחבולות וקישור עצות נגד עצת התאוה והיצר, ואז יאמץ כח:
פסוק ז:ראמות לאויל חכמות, אמנם האויל שהוא הפך האיש דעת, שלא לבד שאין לו ידיעה ברורה במופתי הדעת, הוא מסתפק גם על חקי החכמה, לו דומים החכמות כראמות שהוא דבר הבא ממרומים, שאין לשכל השגה בהם. וע"כ בשער המלחמה לא יפתח פיו. כי היו רגילים ללחום בשער כמ"ש כי ידברו את אויבים בשער, כי האויב רוצה ליכנס אל המבצר דרך השער ואין מניחים אותו, ומלחמה זו היא בדבור הפה (שהפה רומז על החכמה), שבכח החכמה ינצחו את האויב בשער. והאויל לא יפתח פיו. והאויב נכנס דרך השער וכובש את העיר:
פסוק ח:מחשב להרע, בארתי (י"ב ב') שפעל זמם מורה על מחשבות עמוקות שמעמיק במחשבתו איך להוציא איזה דבר, ואם בא בעניני חול הוא לרוב לרע. ופעל חשב כשבא בפעל מורה על מחשבות בלתי ראויות, כמו מחשבות פגול בקדש, ורע לחברו, ומי שמחשב להרע, יקראו לו בשם בעל מזמות לגנאי, ר"ל שמחשבותיו עמוקות לרע, כמ"ש ואיש מזמות ירשיע:
פסוק ט:זמת אולת חטאת, החטאת בא ע"י זמת האולת. (הזימה הוא המשתקע מאד במחשבת זנות. ובא במליצה על המשתקע לזנות אחרי אולת שהם הספיקות, שמרבה להסתפק על חקי החכמה, ומזה בא לידי חטאת. שהחטאת היא החוטא מחקי החכמה. ואם הוא אדם לץ, יתהפך אצלו לעשות תועבה, שהם דברים המתועבים בפרהסיא. כי יתלוצץ ויעשה הכל בפהרסיא:
פסוק י:(י-יא) התרפית ביום צרה, אם תחשך מלהציל הלקוחים למות. וגם בעת שהם מטים להרג. אז יהיה ענשך מדה כנגד מדה. שבעת יבא עליך יום צרה, תתרפה. ויהיה כחך צר, שירפו ידיך מעשות דבר להצילך, וגם יהיה כחך צר עד שלא תוכל לעשות בכחך מאומה, כמו שלא עשית להציל את אחרים:
פסוק יב:כי תאמר הן לא ידענו זה, ואם תאמר אמתלא שלא ידעת שהם לקוחים למות, או שלא ידעת שיש ביכלתך להציל, גם אם תצטדק בזה לפני אנשים. הלא ה' שהוא תוכן לבות הוא מבין מחשבות הלב ויותר מזה שמצד שהוא נוצר נפשך הוא ידע. שהידיעה נופלת על דבר הנראה בחוש, כי מעשיך כתובים ומצויירים על לוח נפשך, והוא ישיב לאדם כפעלו מדה כנגד מדה:
פסוק יג:אכל בני דבש כי טוב, ר"ל הלא תאכל דבש מצד שהוא מאכל טוב לגוף, ונופת הדבש הוא מתוק בעת שבא על חכך:
פסוק יד:כן דעה חכמה לנפשך, כן החכמה הוא מאכל טוב לנפש, ותחת שהנופת הוא רק מתוק בעת שהוא על חכך, ע"י החכמה יש אחרית שהוא מתוק לנפש תמיד גם בעת יכלה הגוף וגם תקותך בעוה"ז לא תכרת, כנ"ל (כ"ג י"ח):
פסוק טו:"אל תארוב רשע לנוה צדיק, אל תשדד רבצו - אתה, רשע, אל תארוב לנוה צדיק. ורוצה לומר כי:
פסוק טו:* יש אורב מפני חמדת הממון, שרוצה לשלול נוהו,
פסוק טו:* ויש אורב מחמת נקמה או קנאה, שרוצה לשדד רבצו, שלא יהיה לו רביצה ומנוחה.
פסוק טז:"כי שבע יפול צדיק וקם - כי הצדיק, הגם שייפול שבע פעמים, יקום על-ידי עזרת ה', אבל הרשעים (הגם שיהיו רבים) ייכשלו ברעה שיכינו על הצדיק, ובה ייפלו ולא יקומו.
פסוק יז:"בנפול אויבך אל תשמח - יש הבדל בין שמחה ובין גיל, ש:
פסוק יז:* השמחה היא התמידית על דבר תמידי,
פסוק יז:* והגיל הוא לפי שעה, על דבר מתחדש, כמו בשורה טובה וכדומה.
פסוק יז:* שלא תשמח בתמידות במה שאויבך נפל ממדרגתו,
פסוק יז:* ואף גם בעת שנכשל, שהוא התחלת הנפילה, אל יגל לבך לפי שעה, על הבשורה שהגיע לך מתחילת מפלתו.
פסוק יח:"פן יראה ה' ורע בעיניו - שעל-ידי שיראה אכזריותך ומידת הנקמה שבך, ידמה מעשהו מול מעשיך, ומעשיך ירע בעיניו, עד שיהיה צדיק נגדך, וישוב אפו מעליו עליך.
פסוק יט:"אל תתחר במרעים, אל תקנא ברשעים - רוצה לומר, כי הרואה את הרשעים מצליחים, אז:
פסוק יט:* או שמעשיהם רעים בעיניו, ואינו מקנא בהם להיות כמותם, אבל אז ייחר לו על הצלחתם, ויתרעם על שאין ה' מענישם, ועל זה אומר: אל תתחר, רוצה לומר, אל יחרה לך על המרעים והצלחתם;
פסוק יט:* או שיקנא בהם וירצה להיות כמוהם, על זה אמר אל תקנא ברשעים.
פסוק כ:"כי לא תהיה אחרית לרע - ומפרש:
פסוק כ:* בל תתחר, ולא יירע לך על הצלחתם, כי לא תהיה למרעים אחרית, ויקבלו עונשם בסוף, ואחריתם נכרתה;
פסוק כ:* ובל תקנא על הצלחתם עתה, כי נר רשעים, המאיר להם, רוצה לומר: הצלחתם, ידעך, אינו נר מאיר, רק דועך וקופץ ומתכבה בכל רגע, רוצה לומר, שהצלחתם אינה הצלחה אמיתית, כי מפחדים תמיד מן העונש ומרעות, ואינם שלוים ושאננים.
פסוק כא:ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב, צוה שיירא את ה' בעניני הדת, ואת המלך אשר במשפט יעמיד ארץ בהנהגת הקיבוץ המדיני, ואל תתערב עם האנשים שרוצים לשנות הנהגת המדינית, ר"ל למרוד במלכם ולהקים תחתיו הנהגה שניה משונה מראשונה שבזה תפר גם יראת ה' שצוה שתהיה מורא מלך עליך:
פסוק כב:כי פתאום יקום אידם, א] כי המורדים האלה אידם יקום פתאום, אם יתגלה המרד והקשר, שאז יקום אידם, וחוץ מזה שגם אם יצליח המרד וישנו ההנהגה, מי יודע פיד שניהם ר"ל הפיד שיקום על ידי השינוי שלהם, וע"י ההנהגה השניה שמקימים, אם לא תהיה רעה ופיד ושבר, כי הם יקימו הנהגה כחפצם לעשוק ולחמס ולרוצץ את העם:
פסוק כג:(כג-כד) גם אלה לחכמים, עד הנה הם משלי שלמה, ומכאן עד סוף הפרק הוא מלוקט מדברי חכמים אחרים.
פסוק כג:אמר גם להכר פנים במשפט, גם זה לא טוב, הגם שאינו מחניף את הרשע לאמר לו שהוא צדיק, רק שמכיר פני הצדיק, שמפני שיודע שהוא צדיק תמיד יכיר פניו להצדיקו גם עתה,
פסוק כג:הגם שזה ראוי להעמיד הצדיק על חזקתו, הוא לא טוב במשפט, כי צריך להחזיק שני בעלי הדין לרשעים עד שיחקור את הדין...
פסוק כד:...וכל שכן מי ש"שאומר לרשע צדיק אתה, שהאיש הזה יקבוהו עמים, כי מהרס יסודות המשפט והצדק.
פסוק כד:ויש הבדל בין עמים ובין לאומים:
פסוק כד:* שהלאומים, יש להם דת מיוחד והם בעלי דת,
פסוק כד:* והעמים, יש להם מלך ונימוס מיוחד.
פסוק כד:העמים יקבהו מצד שמהרס הנימוס, והלאומים יזעמוהו מצד שמהרס את הדת, והזעם יפול על העונש הבא על ידי הקללה, כאילו הלאומים כבר יפרשו ענשו.
פסוק כה:ולמוכיחים ינעם, אולם למוכיחים את הרשעים ובלתי מחניפים רק מוכיחים אותם בתוכחה.
פסוק כה:ינעם מצד עצמו. כי הדרך הטוב ינעם לנפש, וחוץ מזה עליהם תבא ברכה לא קללה כמו אל המחנפים, ומצייר שהטוב הוא יתרבם.
פסוק כו:שפתים ישק משיב דברים נכוחים, ומי שהוא חכם בתוכחה, עד שיוכל להשיב אל המתוכח עמו וירצה לסתור דבריו, והוא מלומד להשיב ולסתור דבריו (שזה גדר התשובה) בדברים נכוחים, המחליטים כדבריו, שפתים אלה יקבלו נשיקות, כי כולם אוהבים אותם:
פסוק כז:הכן בחוץ מלאכתך, אם תרצה לבנות בית שהוא לקחת אשה ולהוליד בנים, תקדים להכין האמצעים שע"י תשיג לכלכלם, ע"י שתכין מלאכתך חוץ להבית, שיהיה לך מלאכה וגם תכין בשדה על העתיד, שיהיה לך שדי תבואה זרועה ומוכנת לתת לחם ביתך, ואז תבנה בית, שאל"כ תצטרך לבריות או לגזול או תתבטל מת"ת, והוא מאמר משלי, שלכל תכלית יכין האמצעיים, וחז"ל דרשוהו שלפני לימוד הגמרא יכין מקרא ומשנה שהם הקודמים לו ומובילים אל הגמרא ולפני מע"ט יכין הלימוד הקודם למעשה, וכדומה:
פסוק כח:"אל תהי עד חנם ברעך - בל תעיד עדות על חברך לחייבו על דבר שלא עשה, שהוא חינם:
פסוק כח:* בין אם תעשה זה מחמת שכר, שעל זה אמר והפתית, רוצה לומר, שתרויח פת לחם על-ידי שפתיך...
פסוק כט:* ...ובין אם תעשה זה להשיב לו גמול על הרע שעשה לך, שעל זה אמר אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו,
פסוק כט:* ובין אם תעשה זאת מצד שהוא רגיל להשכיר את עצמו להיות עד שקר, ותאמר אשיב לאיש כפעלו";
פסוק כט:לא תעשה כן בשום אופן.
פסוק ל:על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, השדה צריכה עבודה רבה בפועל חרישה וזריעה וכדומה, והאיש עצל לא יעבוד עבודת שדהו מעצלותו, והכרם שהוא כבר נטוע א"צ עבודה כ"כ ורק צריך שמירה לבל יתקלקל, וזה יעשה האיש עצל, אבל החסר לב לא יבין ההפסד שיגיע אל הכרם אם לא ישמרנו, וירפה ידיו גם מן הכרם:
פסוק לא:והנה עלה כלו קמשונים, כסו פניו חרולים כו' (כינוי כולו מוסב על השדה שהוא זכר) והכרם כוסו פניו חרולים וגם נהרס גדר אבניו:
פסוק לב:ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר, החזיון מובדל מן הראיה שמורה על מחזה הלב והרוח, והראיה מורה על ראות העינים ומפני שיש בדבר משל הנראה בעינים ונמשל אשר יחזה הלב, אמר שחזה וישת לבו אל החזיון, וגם ראה בעיניו ויקח מוסר, והנמשל הוא על שדה וכרם הנפש, שהנפש היא כוחנית להוציא פרי תבואת החכמה והכשרון, אם ישדדו עמקים ויסירו ממנה הקוצים והקמשונים ויזרעוה זרע ה', כמ"ש בפירוש ישעיה (סי' כ"ח) , ומשל השדה הוא המצות שצריך לעשות בפעל מ"ע, והעבודה שצריך לעבוד בשדה העיון לאסוף ולכנוס שזה דומה ככל עבודה בשדה, והעצל לא יעשה מ"ע ולא יחרוש בעמק העיון מפני עצלותו, והכרם הוא משל מי שכבר נטע ושתל גפני החכמה, וצריך לשמור מצות ל"ת, וכן לשמור את תלמודו שלא ישתכח ממנו שזה עבודה קלה, והמתרשל ממנה אינה מעצלות רק מחסרון לב, שגדר חסר לב שאין לו כח המושל ברוחו, והתאוה תפרץ בו פרץ לעבור על ל"ת ולהניח תורתו, ובזה עלה שדהו וכרמו קמשונים, ונשחתה חלקת נפשו, מחרולי היצר ולא תוציא פריה, וע"ז לקחתי מוסר ליסר את הנפש במוסרות המוסר בל תצא מגדרה:
פסוק לג:מעט שנות מעט תנומות, השינה היא הקבועה והתנומה היא קלה משינה, ואם בא אחרי שינה הוא מעונג ועידון ובלתי צריכה, ר"ל שאחר שנעור משנתן עדן מתנמנם נים ולא נים, ואחר שנעור גם מן התנומה מחבק ידים לשכב עוד על מטתו ומתעצל ללבוש בגדיו, ואז.
פסוק לד:ובא מתהלך רישך ומחסוריך כאיש מגן, הריש תבא בלא כח רק כהלך, ואתה לא תרגיש בו כלל, אבל המחסורים שיבואו אחר הריש יבואו בחרב ובחנית ובחוזק יד כאיש מגן, כי אתה תלחם נגד המחסור אשר יציק לך אבל הוא ילבש מגן עד שלא תוכל לנצחו עוד:
