א כִּֽי־תֵ֭שֵׁב לִלְח֣וֹם אֶת־מוֹשֵׁ֑ל בִּ֥ין תָּ֝בִ֗ין אֶת־אֲשֶׁ֥ר לְפָנֶֽיךָ׃ ב וְשַׂמְתָּ֣ שַׂכִּ֣ין בְּלֹעֶ֑ךָ אִם־בַּ֖עַל נֶ֣פֶשׁ אָֽתָּה׃ ג אַל־תִּ֭תְאָו לְמַטְעַמּוֹתָ֑יו וְ֝ה֗וּא לֶ֣חֶם כְּזָבִֽים׃ ד אַל־תִּיגַ֥ע לְֽהַעֲשִׁ֑יר מִֽבִּינָתְךָ֥ חֲדָֽל׃ ה התעוף (הֲתָ֤עִיף) עֵינֶ֥יךָ בּ֗וֹ וְֽאֵ֫ינֶ֥נּוּ כִּ֤י עָשֹׂ֣ה יַעֲשֶׂה־לּ֣וֹ כְנָפַ֑יִם כְּ֝נֶ֗שֶׁר ועיף (יָע֥וּף) הַשָּׁמָֽיִם׃ ו אַל־תִּלְחַ֗ם אֶת־לֶ֭חֶם רַ֣ע עָ֑יִן וְאַל־תתאו (תִּ֝תְאָ֗יו) לְמַטְעַמֹּתָֽיו׃ ז כִּ֤י ׀ כְּמוֹ־שָׁעַ֥ר בְּנַפְשׁ֗וֹ כֶּ֫ן־ה֥וּא אֱכֹ֣ל וּ֭שְׁתֵה יֹ֣אמַר לָ֑ךְ וְ֝לִבּ֗וֹ בַּל־עִמָּֽךְ׃ ח פִּֽתְּךָ־אָכַ֥לְתָּ תְקִיאֶ֑נָּה וְ֝שִׁחַ֗תָּ דְּבָרֶ֥יךָ הַנְּעִימִֽים׃ ט בְּאָזְנֵ֣י כְ֭סִיל אַל־תְּדַבֵּ֑ר כִּֽי־יָ֝ב֗וּז לְשֵׂ֣כֶל מִלֶּֽיךָ׃ י אַל־תַּ֭סֵּג גְּב֣וּל עוֹלָ֑ם וּבִשְׂדֵ֥י יְ֝תוֹמִ֗ים אַל־תָּבֹֽא׃ יא כִּֽי־גֹאֲלָ֥ם חָזָ֑ק הֽוּא־יָרִ֖יב אֶת־רִיבָ֣ם אִתָּֽךְ׃ יב הָבִ֣יאָה לַמּוּסָ֣ר לִבֶּ֑ךָ וְ֝אָזְנֶ֗ךָ לְאִמְרֵי־דָֽעַת׃ יג אַל־תִּמְנַ֣ע מִנַּ֣עַר מוּסָ֑ר כִּֽי־תַכֶּ֥נּוּ בַ֝שֵּׁ֗בֶט לֹ֣א יָמֽוּת׃ יד אַ֭תָּה בַּשֵּׁ֣בֶט תַּכֶּ֑נּוּ וְ֝נַפְשׁ֗וֹ מִשְּׁא֥וֹל תַּצִּֽיל׃ טו בְּ֭נִי אִם־חָכַ֣ם לִבֶּ֑ךָ יִשְׂמַ֖ח לִבִּ֣י גַם־אָֽנִי׃ טז וְתַעְלֹ֥זְנָה כִלְיוֹתָ֑י בְּדַבֵּ֥ר שְׂ֝פָתֶ֗יךָ מֵישָׁרִֽים׃ יז אַל־יְקַנֵּ֣א לִ֭בְּךָ בַּֽחַטָּאִ֑ים כִּ֥י אִם־בְּיִרְאַת־יְ֝הוָ֗ה כָּל־הַיּֽוֹם׃ יח כִּ֭י אִם־יֵ֣שׁ אַחֲרִ֑ית וְ֝תִקְוָתְךָ֗ לֹ֣א תִכָּרֵֽת׃ יט שְׁמַע־אַתָּ֣ה בְנִ֣י וַחֲכָ֑ם וְאַשֵּׁ֖ר בַּדֶּ֣רֶךְ לִבֶּֽךָ׃ כ אַל־תְּהִ֥י בְסֹֽבְאֵי־יָ֑יִן בְּזֹלֲלֵ֖י בָשָׂ֣ר לָֽמוֹ׃ כא כִּי־סֹבֵ֣א וְ֭זוֹלֵל יִוָּרֵ֑שׁ וּ֝קְרָעִ֗ים תַּלְבִּ֥ישׁ נוּמָֽה׃ כב שְׁמַ֣ע לְ֭אָבִיךָ זֶ֣ה יְלָדֶ֑ךָ וְאַל־תָּ֝ב֗וּז כִּֽי־זָקְנָ֥ה אִמֶּֽךָ׃ כג אֱמֶ֣ת קְ֭נֵה וְאַל־תִּמְכֹּ֑ר חָכְמָ֖ה וּמוּסָ֣ר וּבִינָֽה׃ כד גול (גִּ֣יל) יגול (יָ֭גִיל) אֲבִ֣י צַדִּ֑יק יולד (וְיוֹלֵ֥ד) חָ֝כָ֗ם וישמח־(יִשְׂמַח־)בּֽוֹ׃ כה יִֽשְׂמַח־אָבִ֥יךָ וְאִמֶּ֑ךָ וְ֝תָגֵ֗ל יֽוֹלַדְתֶּֽךָ׃ כו תְּנָֽה־בְנִ֣י לִבְּךָ֣ לִ֑י וְ֝עֵינֶ֗יךָ דְּרָכַ֥י תרצנה (תִּצֹּֽרְנָה׃) כז כִּֽי־שׁוּחָ֣ה עֲמֻקָּ֣ה זוֹנָ֑ה וּבְאֵ֥ר צָ֝רָ֗ה נָכְרִיָּֽה׃ כח אַף־הִ֭יא כְּחֶ֣תֶף תֶּֽאֱרֹ֑ב וּ֝בוֹגְדִ֗ים בְּאָדָ֥ם תּוֹסִֽף׃ כט לְמִ֨י א֥וֹי לְמִ֪י אֲב֡וֹי לְמִ֤י מדונים (מִדְיָנִ֨ים ׀) לְמִ֥י שִׂ֗יחַ לְ֭מִי פְּצָעִ֣ים חִנָּ֑ם לְ֝מִ֗י חַכְלִל֥וּת עֵינָֽיִם׃ ל לַֽמְאַחֲרִ֥ים עַל־הַיָּ֑יִן לַ֝בָּאִ֗ים לַחְקֹ֥ר מִמְסָֽךְ׃ לא אַל־תֵּ֥רֶא יַיִן֮ כִּ֪י יִתְאַ֫דָּ֥ם כִּֽי־יִתֵּ֣ן בכיס (בַּכּ֣וֹס) עֵינ֑וֹ יִ֝תְהַלֵּ֗ךְ בְּמֵישָׁרִֽים׃ לב אַ֭חֲרִיתוֹ כְּנָחָ֣שׁ יִשָּׁ֑ךְ וּֽכְצִפְעֹנִ֥י יַפְרִֽשׁ׃ לג עֵ֭ינֶיךָ יִרְא֣וּ זָר֑וֹת וְ֝לִבְּךָ֗ יְדַבֵּ֥ר תַּהְפֻּכֽוֹת׃ לד וְ֭הָיִיתָ כְּשֹׁכֵ֣ב בְּלֶב־יָ֑ם וּ֝כְשֹׁכֵ֗ב בְּרֹ֣אשׁ חִבֵּֽל׃ לה הִכּ֥וּנִי בַל־חָלִיתִי֮ הֲלָמ֗וּנִי בַּל־יָ֫דָ֥עְתִּי מָתַ֥י אָקִ֑יץ א֝וֹסִ֗יף אֲבַקְשֶׁ֥נּוּ עֽוֹד׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
כי תשב ללחום. כאשר תשב לאכול לחם עם המושל בה הוא בעל הסעודה:
פסוק א:
בין תבין. תן דעתך להבין את הדברים אשר לפניך להתבונן בהם אם עינו יפה או רעה:
פסוק ב:
ושמת. ר״ל אולי תתבונן בדבר וייטיב לך להשים סכין בבית הבליעה משתאכל עמו:
פסוק ב:
אם בעל נפש אתה. אם יש לך נפש משכלת למאוס ברע:
פסוק ג:
אל תתאו. אל תתאוה למאכליו המוטעמים וטובים:
פסוק ג:
והוא. ר״ל מאכלו כוזב בפעולתו כי דרך המאכל להבריא גוף האדם ולא כן הבא מבעל עין הרע:
פסוק ד:
אל תיגע. להרבות עסק להרבות הון:
פסוק ד:
מבינתך חדל. ר״ל אם מבלי עצתי חדל מזה מבינת עצמך כי מה תועלת במרבית ההון:
פסוק ה:
התעיף. ר״ל מה בצע בעושר וכי הוא דבר המתקיים הלא פעמים אבוד בשעה קלה עודך מנענע עינך להסתכל בו ואיננו כי פתאום יאבד וכאלו עשה לעצמו כנפים לעוף ממך חיש מהר כנשר הזה הממהר לעוף לצד השמים ונכסה מהעין:
פסוק ו:
אל תלחם. אל תאכל לחם ולתוספת ביאור פירש ואמר את לחם וגו׳:
פסוק ז:
כמו שער. כמו המשער בעצמו דבר מה שאין בזה שום ממש כ״א דמיון ומחשבה בעלמא כן המאכיל הזה אף כי יאמר לך אכול ושתה הנה לבו בל עמך ולא יחפוץ שתאכל באמת ואין ממש בדבריו:
פסוק ח:
פתך. הפת שנתן לך אשר אכלת סופה תקיאנה מגופך כי הביט עליך בעין רעה בעת אכלך והנה שחת דבריך הנעימים אשר דברת עמו רכות והחזקות טובה וחנות על האכילה כי למפרע היו בחנם הואיל ותקיא המאכל:
פסוק ט:
אל תדבר. מה מדברי החכמה כי לחסרון דעתו יבזה מאמריך הנאמרים בהשכל:
פסוק י:
אל תסג. אל תחזיר לאחור סימן הגבול הנעשה מעולם לקחת מה מגבול רעך:
פסוק י:
אל תבוא. לקצור תבואתם לעצמך בחשבך שאין לאל ידם לעמוד למולך:
פסוק יא:
כי גואלם חזק. אם המה תשושי כח הלא ה׳ הגואל אותם הוא חזק והוא יריב עמך את ריבם:
פסוק יב:
הביאה. הכנע לבך לשמוע אל המוסר ואזנך וגו׳:
פסוק יג:
מוסר. הכאת שבט מוסר:
פסוק יג:
כי תכנו. אם תכנו בשבט הלא לא ימות בזה ורק הוא צער בעלמא:
פסוק יד:
אתה. הנה אתה תצערו בהכאת השבט ובזה תצילו מן השאול כי יכשיר מעשיו מוטב לו צער השבט מצער השאול:
פסוק טו:
אם חכם. כאשר יחכם לבך על כי תשמע אמרי אלה הנה אז ישמח לבי גם אני כשמחת לבבך הואיל ומידי באה לך החכמה:
פסוק טז:
בדבר. בעת ידברו שפתיך מישרים ליישר עוד את הזולת:
פסוק יז:
בחטאים. בהצלחת החוטאי׳:
פסוק יז:
כי אם. ר״ל רק עסוק כל היו׳ ביראת ה׳ ואל תפן אל הצלחתם כי שלך טובה משלהם:
פסוק יח:
כי אם וגו׳. ר״ל כי שלך הוא דבר אשר יש לה אחרית כי הזכות יעמוד לך באחרית הימים ותקות הגמול לא תכרת ובוא תבוא:
פסוק יט:
וחכם. למוד חכמה:
פסוק יט:
ואשר. אז תוכל ללכת בדרך לבך כי לבב חכמה לא ישיאך לעבירה:
פסוק כ:
בסובאי יין. בחבורת סובאי היין לשתות הרבה:
פסוק כ:
למו. ר״ל להנאת עצמם לא לענג שבתות וי״ט וחוזר גם על היין:
פסוק כא:
יורש. יהיה רש ועני:
פסוק כא:
וקרעים. התנומה הזאת מלבשת בעליה בגדים קרועים כי המתמיד בתנומה יורש גם הוא ולא ימצא ידו ללבוש בגדים שלמים:
פסוק כב:
זה ילדך. ר״ל הלא זה ילדך ובוודאי יחפוץ בתקנתך:
פסוק כב:
כי זקנה. אף אם זקנה אמך לא תבוז אמריה לומר לא בסבי טעמא אף כי דרך נשים לה להרבות אמרים מבלי השכל:
פסוק כג:
אמת קנה. למוד תורה בשכר אם לא מצאת ללמוד בחנם ועכ״ז אל תמכור ללמדה לאחרים בשכר כ״א למוד בחנם:
פסוק כג:
חכמה וגו׳. את אלה לא תלמוד בשכר כי המה תורה שבע״פ ואסור לקחת עליהם שכר אבל לקרוא מקרא יוכל לקבל שכר כן ארז״ל:
פסוק כד:
ויולד. המוליד את החכם ר״ל המלמד ומוליד חכמה בלב התלמיד:
פסוק כה:
ישמח וגו׳. מוסב על האמור למעלה אמת קנה לומר הלא גיל יגיל וגו׳ לזה קנה אמת וישמח אביך וגו׳:
פסוק כה:
יולדתך. המלמדך המוליד החכמה בלבך:
פסוק כו:
תנה. הכן לבבך להבין אמרי ואז עיניך דרכי תצורנה כי תשכיל שהוא דרך הישר:
פסוק כז:
כי שוחה. ר״ל כי באמרי תבין שהזונה הוא כבור עמוק שקשה מאוד לעלות ממנה כי כן קשה להפרד מן הזונה אחר שנכשל בה ונאמר למשל על המינות:
פסוק כז:
נכריה. זונה נכריה אשר לא מבנות ישראל הנה היא כבאר צרה ודחוקה שאי אפשר להתהפך בה מצד אל צד להתחכם לעלות ממנה:
פסוק כח:
אף היא. עם כי אינה מבנות ישראל ואינה רגילה כ״כ עם היהודים מ״מ כאשר תוכל לחטוף מי מהם אז תארוב עליו וע״י פתויה הולכת ומוספת בוגדים בבני אדם ומוסב למעלה לומר כאשר תבין כל זה ע״י אמרי ידעתי שעיניך דרכי תצורנה ולא תכשל בזה:
פסוק כט:
למי אוי. למי מיוחד צעקת אוי ואבוי והם צעקת יללה:
פסוק כט:
מדינים. דין ומריבה עם אנשים:
פסוק כט:
שיח. ר״ל רבוי דברים בלא השכל ובלא סדר:
פסוק כט:
פצעים חנם. דרך השיכור להתקוטט ולפצוע בחבירו וכאשר יחזור חבירו ויפצע בו נראה כאלו פצעו על חנם כי זה שפצע תחלה לא מדעת עשה כי היה מבולבל ביינו:
פסוק כט:
חכלילות עינים. אדמימות עינים מרוב שתיית היין והוא דבר גנאי:
פסוק ל:
למאחרים. כל הדברים האלה מיוחדים המה להמאחרים שבת על היין ולהבאים לחקור אחר יין שמזגו יפה:
פסוק לא:
אל תרא יין. אל תתן עינך ביין אשר יתאדם במראיתו והוא נחמד ומשובח:
פסוק לא:
כי יתן. כי מי אשר יתן מראית עינו וחפצו בכוס היין הולך הוא במישרים ר״ל אין דרך מעוקם לפניו על כולם יחשוב כי ישרים המה כי לא יבחין עוד מעתה:
פסוק לב:
אחריתו. ר״ל אם בעת השתיה יערב לחיך הלא אחריתו מרה והרי הוא כנחש הנושך בעקב איש ולא ירגיש ואחריתו ישגא מאוד כי יבעבע ונופח עד הקדקד:
פסוק לב:
יפריש. המפריש חיי האדם ממנו ע״י ארסו וכפל הדבר במ״ש:
פסוק לג:
יראו זרות. דברים שאינם באמת כי מרוב השכרות ידמה שרואה דבר מה ואין כל מאומה:
פסוק לג:
תהפוכות. הפוך השכל והאמת:
פסוק לד:
בלב ים. אנשי הספינה ההולכת באמצע הים כשהרוח חזק דרכם להיות שוכבים בעבור חוזק תנועת הספינה:
פסוק לד:
בראש חבל. הוא תורן הספינה שכל החבלים תלוים בו והשוכב שם דעתו מבולבלת מפני ראיית הים ומהירות התנועה:
פסוק לה:
הכוני. עודך מתנמנם יהיו שפתיך דובבות על המשכב לאמר מה בכך שהכוני בעת השכרות הלא לא חליתי ומה בכך שהלמו אותי בהכאות הלא לא הרגשתי ולזאת מתי אקיץ מהתנומה ואוסיף שוב לבקש את היין ולזה הזהר בה מאוד כי קשה לפרוש ממנה: