א פַּלְגֵי־מַ֣יִם לֶב־מֶ֭לֶךְ בְּיַד־יְהוָ֑ה עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֖ר יַחְפֹּ֣ץ יַטֶּֽנּוּ׃ ב כָּֽל־דֶּרֶךְ־אִ֭ישׁ יָשָׁ֣ר בְּעֵינָ֑יו וְתֹכֵ֖ן לִבּ֣וֹת יְהוָֽה׃ ג עֲ֭שֹׂה צְדָקָ֣ה וּמִשְׁפָּ֑ט נִבְחָ֖ר לַיהוָ֣ה מִזָּֽבַח׃ ד רוּם־עֵ֭ינַיִם וּרְחַב־לֵ֑ב נִ֖ר רְשָׁעִ֣ים חַטָּֽאת׃ ה מַחְשְׁב֣וֹת חָ֭רוּץ אַךְ־לְמוֹתָ֑ר וְכָל־אָ֝֗ץ אַךְ־לְמַחְסֽוֹר׃ ו פֹּ֣עַל א֭וֹצָרוֹת בִּלְשׁ֣וֹן שָׁ֑קֶר הֶ֥בֶל נִ֝דָּ֗ף מְבַקְשֵׁי־מָֽוֶת׃ ז שֹׁד־רְשָׁעִ֥ים יְגוֹרֵ֑ם כִּ֥י מֵ֝אֲנ֗וּ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃ ח הֲפַכְפַּ֬ךְ דֶּ֣רֶךְ אִ֣ישׁ וָזָ֑ר וְ֝זַ֗ךְ יָשָׁ֥ר פָּעֳלֽוֹ׃ ט ט֗וֹב לָשֶׁ֥בֶת עַל־פִּנַּת־גָּ֑ג מֵאֵ֥שֶׁת מִ֝דְיָנִ֗ים וּבֵ֥ית חָֽבֶר׃ י נֶ֣פֶשׁ רָ֭שָׁע אִוְּתָה־רָ֑ע לֹא־יֻחַ֖ן בְּעֵינָ֣יו רֵעֵֽהוּ׃ יא בַּעְנָשׁ־לֵ֭ץ יֶחְכַּם־פֶּ֑תִי וּבְהַשְׂכִּ֥יל לְ֝חָכָ֗ם יִקַּח־דָּֽעַת׃ יב מַשְׂכִּ֣יל צַ֭דִּיק לְבֵ֣ית רָשָׁ֑ע מְסַלֵּ֖ף רְשָׁעִ֣ים לָרָֽע׃ יג אֹטֵ֣ם אָ֭זְנוֹ מִזַּעֲקַת־דָּ֑ל גַּֽם־ה֥וּא יִ֝קְרָ֗א וְלֹ֣א יֵעָנֶֽה׃ יד מַתָּ֣ן בַּ֭סֵּתֶר יִכְפֶּה־אָ֑ף וְשֹׁ֥חַד בַּ֝חֵ֗ק חֵמָ֥ה עַזָּֽה׃ טו שִׂמְחָ֣ה לַ֭צַּדִּיק עֲשׂ֣וֹת מִשְׁפָּ֑ט וּ֝מְחִתָּ֗ה לְפֹ֣עֲלֵי אָֽוֶן׃ טז אָדָ֗ם תּ֭וֹעֶה מִדֶּ֣רֶךְ הַשְׂכֵּ֑ל בִּקְהַ֖ל רְפָאִ֣ים יָנֽוּחַ׃ יז אִ֣ישׁ מַ֭חְסוֹר אֹהֵ֣ב שִׂמְחָ֑ה אֹהֵ֥ב יַֽיִן־וָ֝שֶׁ֗מֶן לֹ֣א יַעֲשִֽׁיר׃ יח כֹּ֣פֶר לַצַּדִּ֣יק רָשָׁ֑ע וְתַ֖חַת יְשָׁרִ֣ים בּוֹגֵֽד׃ יט ט֗וֹב שֶׁ֥בֶת בְּאֶֽרֶץ־מִדְבָּ֑ר מֵאֵ֖שֶׁת מדונים (מִדְיָנִ֣ים) וָכָֽעַס׃ כ אוֹצָ֤ר ׀ נֶחְמָ֣ד וָ֭שֶׁמֶן בִּנְוֵ֣ה חָכָ֑ם וּכְסִ֖יל אָדָ֣ם יְבַלְּעֶֽנּוּ׃ כא רֹ֭דֵף צְדָקָ֣ה וָחָ֑סֶד יִמְצָ֥א חַ֝יִּ֗ים צְדָקָ֥ה וְכָבֽוֹד׃ כב עִ֣יר גִּ֭בֹּרִים עָלָ֣ה חָכָ֑ם וַ֝יֹּ֗רֶד עֹ֣ז מִבְטֶחָֽה׃ כג שֹׁמֵ֣ר פִּ֭יו וּלְשׁוֹנ֑וֹ שֹׁמֵ֖ר מִצָּר֣וֹת נַפְשֽׁוֹ׃ כד זֵ֣ד יָ֭הִיר לֵ֣ץ שְׁמ֑וֹ ע֝וֹשֶׂ֗ה בְּעֶבְרַ֥ת זָדֽוֹן׃ כה תַּאֲוַ֣ת עָצֵ֣ל תְּמִיתֶ֑נּוּ כִּֽי־מֵאֲנ֖וּ יָדָ֣יו לַעֲשֽׂוֹת׃ כו כָּל־הַ֭יּוֹם הִתְאַוָּ֣ה תַאֲוָ֑ה וְצַדִּ֥יק יִ֝תֵּ֗ן וְלֹ֣א יַחְשֹֽׂךְ׃ כז זֶ֣בַח רְ֭שָׁעִים תּוֹעֵבָ֑ה אַ֝֗ף כִּֽי־בְזִמָּ֥ה יְבִיאֶֽנּוּ׃ כח עֵד־כְּזָבִ֥ים יֹאבֵ֑ד וְאִ֥ישׁ שׁ֝וֹמֵ֗עַ לָנֶ֥צַח יְדַבֵּֽר׃ כט הֵעֵ֬ז אִ֣ישׁ רָשָׁ֣ע בְּפָנָ֑יו וְ֝יָשָׁ֗ר ה֤וּא ׀ יכין (יָבִ֬ין) דרכיו (דַּרְכּֽוֹ׃) ל אֵ֣ין חָ֭כְמָה וְאֵ֣ין תְּבוּנָ֑ה וְאֵ֥ין עֵ֝צָ֗ה לְנֶ֣גֶד יְהוָֽה׃ לא ס֗וּס מ֭וּכָן לְי֣וֹם מִלְחָמָ֑ה וְ֝לַֽיהוָ֗ה הַתְּשׁוּעָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
"פלגי מים לב מלך ביד ה' - הגם שלב האדם הפרטי נתון ברשותו והבחירה בידו, לא כן לב המלך, אחר שבבחירותו תלוי אושר הכלל, ואם יבחר בדרך רע ישחית רבים ועצומים, לכן ליבו זה הכללי הוא ביד ה', והוא בענייני הכלל משולל הבחירה.
פסוק א:
ומדמהו לפלגי מים, שהמים, ברדתם מהררי עד וממקורות רבות, יתאספו ויהיו לנחל שוטף... ועל-כן ישתדלו האנשים לחפור להם תעלה ולהטותם אל מקומות הצריכים, וליישרם ולהסב אותם מן מקומות הבלתי צריך, וכל-שכן ממקומות שיזיקו וישטופו, אחר שזה צורך הכלל.
פסוק א:
כן לב מלך , אחר שממעשהו יפלגו ענייני הכלל, אם לשבט אם לחסד, אם למלחמה אם לשלום, הם ביד ה', ויטה אותם כפי רצונו , בהנהגת הכלל, אם זכו יטהו לטובה, ובהיפך. ולא ימתין לשנות גמר מעשהו לפי רצונו, רק תחילת נטיית הלב יטה לרצונו, כמו שמטים פלגי מים בהתחלת הפלגותם.
פסוק ב:
כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות ה', למעלה (ט"ז ב') אמר כל דרך איש זך בעיניו ותוכן רוחות ה', שהזך הוא ההפך מן הפסולת והישר הוא ההפך מן העול, הישר היא בבינה והדרך הישר הוא היותר קצר בין שתי נקודות מונחות, למשל דרך הענוה הנדיבות והרחמים הוא הדרך הישר, ולפעמים יצטרך להתנהג בהפך כמו גאוה ואכזריות כנגד צוררי ה', והאדם יטעה בזה, לפי נטיית לבבו, וידמה לו שזה ישר יען שלבבו ובחירתו נוטה לזה, אבל ה' הוא תוכן לבות ויודע תכונת הלב ומעגלותיו מפלס, ויש שאינו טועה והולך ביושר אבל אינו זך, ר"ל שעושה לשם פניות חיצוניות, וזה תלוי מן הרוח המעלה ציוריו על הלב שהרוח עמוק יותר מן הלב, עז"א שם ותוכן רוחות ה':
פסוק ג:
"עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח - מפני שהיו חושבים שהבאת הקרבנות היא עבודה רצויה אל ה' מצד עצמה, והיו משתדלים ומרבים בהבאת הקרבנות, וכבר הרבו הנביאים להוכיח על זה ולהראות שהקרבנות אינם תכליות לעצמם רק הם אמצעיים, שבזה מראים ההכנעה שמוכן להקריב את עצמו ולמסור נפשו על קדושת ה', ולשמוע דבריו ומצותיו שציווה על המשפט והצדקה, שכולל מצוות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום והוא התכלית, אם כן, עשות צדקה ומשפט נבחר מזבח, אחר שהזבח הוא רק אמצעי אליהם, והתכלית נבחר מן האמצעי.
פסוק ג:
ובא גם כן לבאר מה שאמר (משלי כא ב): כל דרכי איש ישר בעיניו..., והאיש המרבה בהבאת הקרבנות, נדמה לו שקיים מצוות ה', ובאמת אינו הדרך הישר, שהיא הדרך היותר קצר, וזה דרך ארוך להגיע אל עיר שהוא המשפט והצדקה, שהדרך היותר קצר אם עושה המשפט והצדקה בעצמם בלא הדרך הסיבובי שהוא הקרבנות, כי אין המעשה בעצמה נרצה, רק הלב והמחשבה והכוונה, שעל זה אמר ...ותוכן ליבות ה'.
פסוק ד:
רום עינים ורחב לב, רום עינים הוא מה שיתגאה בשכל העיוני שנדמה לו שמשיג הכל ומחליט משפטו בדברים שלמעלה משכל האדם ובמה שאחר הטבע, ובזה יצא לאפיקורסות וכפירה באלהות, ורחב לבב הוא שלבו מתאוה בלי גבול ואין קץ לתאוותיו, שני אלה הם ניר רשעים חטאת, הניר הוא מה שחורשים השדה לעקר הקוצים ולהסיר כל המעכב אל יציאת הזרע, והנה הרשעים זורעים החטאת על תלמי לבבם, אבל יוכל להיות שלא תגדל הזרע, אם ע"י השכל העיוני או ע"י השכל המעשי, אבל רום עינים הוא הניר בל יעכב השכל העיוני ע"י שיירא את ה' וישכיל באמתתו, ורחב לבב הוא הניר בל יעכב השכל המעשי כי תאות הלב תניעהו אל החטאת:
פסוק ה:
מחשבות חרוץ אך למותר, החרוץ הוא הזריז במעשיו, ובכל זאת מתנאי החריצות הוא המחשבה והתיעצות שלא יעשה דבר בנחיצה רק יחשוב תחלה על כל צדדי האפשר, ושיעשהו בדרך היותר טוב והיותר קרוב אל השכר, והגם שעי"כ יתמהמה בעשייתו ישיג מזה מותר תמיד, כי עי"כ יבחר האמצעים היותר טובים אל התכלית, אבל כל אץ שהוא הדוחק את השעה והענין לעשות תיכף בלי עיון ומחשבה, הוא תמיד, למחסור, כי הזריזות הגם שהיא טובה במעשה אינה טובה במחשבה, שצריך איחור ובשש תחלה:
פסוק ו:
פועל אוצרות מי שפועל אוצרות ע"י לשון שקר והוא ע"י עדות שקר, ע"י זיוף שטרות, ע"י זיוף המתכיות וכדומה, הגם שפועל אוצרות עי"כ, הוא הבל מצד עצמו, שאין באוצרות אלה ממש, והוא נדף שאינו מתקיים כי תדפנו רוח, והאוצרות הם מבקשי מות כי בעת יודע זיופו יתחייב מיתה:
פסוק ז:
שוד רשעים יגורם, כבר אמר מגורת רשע היא תבואנו, שהרשע מפחד תמיד, באר פה כי השוד והשבר שמוכן לבא עליהם הוא יפחיד אותם, שלבם מנבא להם העתיד לבא עליהם, על שמאנו לעשות משפט רק שוד ורצח, וי"ל שמוסב למ"ש שפועל אוצרות בלשון שקר הבל נדף מבקשי מות, שעי"כ יגורם השוד, ויכשלו בו, ויל"פ שוד מענין שודד. מה שהם שודדים עי"כ מתפחדים, שהעבירה תפיל פחד על העושה אותה:
פסוק ח:
הפכפך דרך איש וזר, מוסב למעלה באר הטעם ששוד רשעים יגורם, כי מאנו לעשות משפט ודרך איש, הפכפך וזר להם, ר"ל כי האדם הוסד בטבעו ללכת בדרך משפט ושלא לגזול ולחמוס, ושיאהב האמת והצדק, ובזה יתקיימו האנשים בהנהגה המדיניית, אבל הרשעים האלה, וכן בעלי לשון שקר שהזכיר, דרך איש הטבוע לו בטבע הוא הפכפך וזר להם, כי הם הולכים בדרך הפוך מן הדרך אשר הטבע האדם עליו, מתרחקים מן המשפט אל השוד, מן האמת אל השקר, ודרך הישר זר להם, ועי"כ יגורו מן השוד, כי כל החבורה האנושית מתנגדת אל הרשעים האלה שדרכם הפוך וזר, אבל הזך ישר פעלו, הזך הוא הנקי מפסולת, ויצדק על נקיון התאוות בשכל המעשי, והישר הוא בשכל העיוני, הזך הוא בחכמה והישר הוא מצד הבינה, מי שאינו זך במידותיו וחוטא מן חקי החכמה, לא יוכל להיות ישר, כי התאוה תטהו מני דרך מן היושר אל ההפך, שעל ידי שדרכו זר בתאוה הוא הפכפך, אבל אם הוא זך ילך ביושר כי הבינה מסכמת בטבע אל היושר:
פסוק ט:
טוב לשבת, הגם שטוב לשבת בבית חבר, ר"ל בבית שיש שם חבורה, עם אוהבים וחברים וריעים, ולא טוב לשבת גלמוד, אבל מי שיש לו אשת מדנים, לא טוב לשבת בבית חבר, שהיא תתקוטט עם החברים עד שיתהפכו לו לאויבים, או תעורר מדנים ביניהם, או תבזהו לפניהם, ואז טוב לשבת על פנת גג נפרד מהחברים, ובפסוק י"ט יאמר כי טוב לשבת בארץ מדבר מאשת מדנים וכעס, שאם הוא בעל כעס אז גם לשבת על פנת גג בעיר לא טוב, וצריך לברוח מפניה אל המדבר, ופסוק זה כפול לקמן (כ"ה כ"ד) ויתבאר שם:
פסוק י:
נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיניו רעהו, הגם שבאר החוקר שהאהבה תמצא בין השוים, ומהראוי שתמצא האהבה בין הרשעים, באר החכם, שהרשע לא יוחן רעהו בעיניו, מצד שנפש רשע אותה רע, וזה משני פנים, א] שכל רשע יש לו נטיה לרעה אחרת, זה נואף זה גונב וכדומה, ואינם שוים בתאותם, ב] שגם הרע שישוה בה עם רעהו אינו רוצה את הרע, כי יודע שהוא בלתי נרצה אצל הרצון והבחירה השכליית, רק מתאוה אל הרע ותאותו תאלצהו אל זה ויודע שהוא רע ושהוא מגונה, וע"כ חברו הרשע נבזה בעיניו כי יודע שהוא בעל תאוה ורע:
פסוק יא:
בענש לץ יחכם פתי ובהשכל לחכם יקח דעת, למעלה (י"ט כ"ה) אמר לץ תכה ופתי יערים והוכיח לנבון יבין דעת, ויש הבדל בין הערמה ובין החכמה, שבחכמה הוא מקבל חקי החכמה להתנהג על פיהם, אבל הערמה היא אנושית, ואם יכו את הלץ יערים הפתי וידע ערמות להזהר, אבל בענש לץ, שהוא העונש המגיע לו בפלילים או בידי שמים, אשר יוכר שהעונש הוא בעבור החטא, אז יחכם פתי שאז יקבל חקי החכמה, כי אז יבין שיש שכר ועונש, ושחקי החכמה מאת האלהים, אבל החכם שקבל חקי החכמה, רק שחקי החכמה אין נודעים בידיעה ברורה כמוחשות שזה נקרא דעת, וע"י שישכיל החכם ע"י עונשי הלץ איך ענש ה' מדה נגד מדה להמתלוצץ על חקי החכמה, שזה ישיג ע"י כח השכל שמשכיל גם עניני חכמה, אז יקח דעת, ויודע דרכי החכמה בידיעה ברורה כידיעת המוחשות:
פסוק יב:
(משלי כא יב): משכיל צדיק לבית רשע - גם בעת שבית רשע מכונן בשלוה, שזה רומז במה שקוראהו בית רשע, הנה, הצדיק משכיל ומתבונן סיבתו, שזה מפני שבזה מסלף רשעים לרע, שעל ידי כך יוסיפו לעשות רע, שאם היה מעניש אותם תיכף, היו מתייראים לעשות רע, וגם רוצה לומר שעל-ידי שלוותם תמהר פורענותם, כמו שכתוב (דברים ז י): ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וזה גורם רעות, כפי רוב הטעמים שנאמרו בהצלחת הרשע, שהכל כדי למהר רעתו ולשלם עונשו:
פסוק יג:
אוטם אזנו מזעקת דל, יש הבדל בין הדל ובין הרש שהדל נתדלדל מנכסיו, וע"פ הרוב יהיה זה ע"י עשק וחמס, והוא זועק אל השופטים להציל עשוק מיד עושקיו, והשופט שאוטם אזנו ואינו מושיע לו בהיות לאל ידו, יהיה ענשו שיעשק גם הוא ויקרא ולא יענה, בין בדיני שמים מדה כנגד מדה, בין בדיני ארץ שכמו שהוא לא עשה משפט ידוכא בשער ואין מציל:
פסוק יד:
מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חמה עזה, יאמר שהמעות הניתן בסתר לפעמים הוא לטובה ולפעמים הוא לרע, שאם הוא מתן בסתר, שמתן מציין המתנה שנותנים שלא עבור דבר, כמו המעות שנותנים לעני, או המתן שנותנים לשרים ולעשירים, זה יכפה אף שמתן הצדקה יכפה אף שלמעלה, ומתן לשופט ולשר יכפה אף שלמטה. אבל המעות שנותנים בסתר לפעול על ידי עוות הדין והטיית המשפט, שזה נקרא שוחד שנותנים בחיק השופט, זה יעורר חמה עזה, אם למעלה, אם למטה בהודע הדבר למלך הארץ:
פסוק טו:
שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און, הצדיק הוא מי שנוהג כפי חקי הצדק, ופועלי און הם העוסקים בכח הזרוע לעשוק ולחמוס, שהוא הפך הצדק, ובעת יטה ה' קו המשפט, לשפוט כפי המעשה, או בעת יעשה משפט למטה מאת שופטי ארץ, אז הצדיק ישמח כי רוצה במשפט, ויודע כי אז יזכה בהשפטו, ופועלי און יהיה להם המשפט למחתה:
פסוק טז:
אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, יש הבדל בין השכל ובין חכמה ובינה ויתר כחות הנפש, שהשכל הוא כח החד שימצא לאדם להשיג באלהות וברוחניות ובנפלאות, שדברים שאין מבוא להבינה להשיג ע"י היקשים ומופתים ולא להדעת לדעת ע"י הכרת החושים, ובכח זה ישיג את ההשגחה וכל האמונות התלוים באלהות, וע"פ הרוב נלוה אל זה רוח הקדש ואז נקרא שכל טוב, וכמ"ש ורוחך הטובה נתת להשכילם, ואדם התועה מדרך השכל תועה באמונות האלהיות כמו הכופר בהשגחה ובידיעת ה' ובהנהגתו ובנפלאותיו, והם המינים שאין להם חלק לעוה"ב ואין להם תקנה, ובקהל רפאים ינוח, כי ירד לגיהנם:
פסוק יז:
איש מחסור, מי שאוהב שמחה לשמוח תמיד, הוא איש מחסור, כי השמחה לא תתמיד, וכל דבר שישמח עליו בראשית השיגו את הדבר אחר שיראה אותו או יהיה לו לקנין ימים אחדים, לא ישמחהו עוד, וירצה לראות תמורתו דבר חדש ישמחהו והוא חסר תמיד, אבל האוהב יין ושמן, לשתות ולמשוח את בשרו בתפנוקים, זה לא יעשיר, כי יכלה ממונו, ומלבד שהוא איש מחסור, יכלה גם ממונו, משא"כ אוהב שמחה יצוייר שלא יכלה ממונו:
פסוק יח:
כופר לצדיק רשע, התחת הוא ממין המתחייב נפש תחת נפש, והכופר בלתי מין המתחייב, שיכפר גם בממון ויהיה לו כפרה, יאמר כשה' דן את העולם ישפוט בין הצדיק והרשע, והיוצא רשע בדינו יכפר במיתתו על הצדיק, (כי צדיק ורשע הם שמות יחוסים בערך זה א"ז באותו נידון, וגם אם היה הצדיק יוצא חייב, יזכה בערך הרשע ויכפר בו), והבוגד הוא תחת ישרים, שהישר אינו יחוסי רק שהוא עצמו ישר ואינו צריך כופר וכפרה, רק בעניני העולם יצוייר שהבוגד רוצה להמית הישרים ובא הוא תחתיהם נפש תחת נפש והם נצולים, כמ"ש צדקת ישרים תצילם ובהוות בוגדים ילכדו:
פסוק יט:
טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדינים וכעס, כבר אמר למעלה שטוב לשבת על פנת גג מאשת מדינים אם אינה בעלת כעס רק מעוררת מדנים עם שכניה ובני ביתה, צריך להתרחק מן החבורה, וידור עמה על פנת גג שלא תמצא עם מי להתקוטט, אבל אם היא בעלת כעס תכעיסהו גם שמה, וצריך לברוח ממנה אל המדבר:
פסוק כ:
אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, אומר לפי המשל שהחכם לא יאבד הסגולה והאוצר שלו, ושומר אותו, עד שאוצר נחמד כמו זהב ובשמים, ושמן הטוב שנתון ג"כ באוצר (כמ"ש ויראם את הזהב ואת השמן הטוב אשר באוצרותיו) נמצא בנוהו, ואדם כסיל יבלע וישחית את האוצר, ובנמשל, אם על האוצר ושמן הגשמי, שהחכם יחשוב מחשבות שישאר האוצר תמיד בנוהו, והוא ע"י שיתננו לצדקה לעניים ויעשה בו גמ"ח וזה נשאר לו לעולם, כמ"ש אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו וכו', אבל האדם הכסיל שמחזיקו לעצמו יבלענו, כי סוף יירשו זרים חילו ולא ישאר בידו מאומה אחרי מותו, וכן בא במליצה על אוצר נחמד ושמן הרוחני, שסגולות הנפשיות ושמן משחת קדש שממליץ על הרוח הקדש והשגת המושכלות, זה ישאר בנוה חכם, שחכם הוא ההולך בחקי החכמה, אבל הכסיל שהוא הנלוז מחקי החכמה מפני תאותו, יבלע את האוצר וישחיתנו, ומפרש מהו האוצר והשמן.
פסוק כא:
רודף צדקה וחסד, שהחכם ירדוף צדקה שהיא מצות שבין אדם למקום, וחסד שהוא גמ"ח בין אדם לחברו, שע"י החסד ישאר בידו אוצר נחמד ושמן הגשמי, וע"י הצדקה ישאר בידו אוצר נחמד ושמן הרוחני, ועי"כ אחר בואו לעולם הגמול שם ימצא חיים שהוא חיים הנצחיים, וצדקה העליונה שגדרה אצלי, הטוב שיעשה ה' לפי צדקתו הגדולה לאין קץ, וכבוד שהוא אושר הנפש הנצחיית שהיא נקראת כבוד בכתבי הקדש, ושכר הטוב העתיד שהוא הכבוד האמתי אשר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וכו':
פסוק כב:
(כב-כג) עיר גיבורים עלה חכם... שומר פיו ולשונו... - מציין, על-פי המשל, שחכם אחד כבש עיר גיבורים, ואת המבצר שבטחו בו, כמו שנאמר (קהלת ז יט): החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר.
פסוק כב:
ואמר:
פסוק כב:
* הגם שהיתה עיר מלאה אנשים, וכבשה חכם יחיד;
פסוק כב:
* והגם שהיו גיבורים,
פסוק כב:
* והגם שהעיר ישבה בהר, שקשה לכבשה, כמו שנאמר עלה חכם,
פסוק כב:
* והגם שהיה להם מגדל עז אשר בטחו בו, כמו שנאמר ויורד עוז מבטחה.
פסוק כב:
ובנמשל, מדבר ממלחמת הנפש.
פסוק כב:
שכבר משל כן בספרו קהלת: (קהלת ט יד): עיר קטנה ואנשים בה מעט, ששם דיבר על המלחמה שלוחם היצר והמתאוה נגד הנפש:
פסוק כב:
* ומצייר את הנפש כיושבת בעיר, והיא עיר קטנה ואנשים בה מעט, כי כוחות הנפשיות מועטים;
פסוק כב:
* והלוחם הבא מבחוץ לכבשה הוא מלך גדול, והוא בונה מצודות גדולות, כי כוחות הבשר רבים, וכל הטבע והחושים עוזרים להם;
פסוק כב:
* רק (קהלת ט טו): איש מסכן וחכם מילט את העיר בחכמתו, והוא האופן שהחכמה תמלט את הנפש בל יכבשוה הכסיל והזקן.
פסוק כב:
ופה המשיל, שהשר הכסיל וגיבוריו הם מבפנים, והחכם בא וכבש את העיר.
פסוק כב:
כי המלחמה הזאת מתמדת, וכל אחד יש לו עיר מבצר, רק האמת היא עיר קטנה, והשניה עיר גיבורים, שכוחות הנפש והשכל מועטים, והם גרים בעולם הזה ועוזריהם מועטים, מה שאין כן כוחות החומר, מתגברים והם תושבים בעולם הזה, יושבים בהר מבצר, ובכל זאת, מי שמתנהג לפי חוקי החכמה יכבוש את העיר, ויכוף את בני הבשר וכוחות התאוה אל משמעתו, ויורישם מפניו בחרב החכמה ובמגן התבונה והדעת ויראת ה', וזרועות השטף והתאוה לא תעמודנה לפניו.
פסוק כג:
... אך יש תנאי, שאז צריך להישמר בל ישובו הנכבשים לכבוש את העיר, וזה, במה ש"ישמור פיו ולשונו, שהם מבצר של החכמה, שהיא הנפש המדברת, כי דרך שם ייכנסו האויבים לצור על הנפש, אם בשמירת הדיבור כפשוטו, ואם במה ש"פה רומז על דיבור החכמה וה"לשון רומז על דיבור התבונה, שצריך לשמרם בל ילוז מדרך החכמה ובינה, ובזה שומר נפשו הרוחנית מצרות, בל יצורו לה אויביה הלוחמים עליה תמיד, עת הורם חומתה ונגלה הסוכך.
פסוק כד:
זד יהיר לץ שמו, הזד הוא החולק על חקי החכמה בזדון, ומתוכח נגד חקי החכמה והאמונה, מכחיש בהשגחה ובשכר ועונש ועושה עבירות ביד רמה, וכ"ז שאינו יהיר אינו לץ עדיין, כי מתוכח בטענות וראיות לא בליצנות, ואם ינצחוהו ישתוק, אבל אם הוא יהיר אז לא יחוש לטעמים וראיות כלל, רק מתלוצץ על החכמים והמאמינים, ואז עושה בעברת זדון, העברה גדרו כשעובר הגבול, שיעשה מעשים רעים שא"צ להם כלל והם נגד טבע הנפשי רק מעברת זדונו, שהזדון שלו עובר גבול האנושי לעשות מעשים נגד טבע האנושית בכלל:
פסוק כה:
(כה-כו) תאות עצל תמיתנו, כל היום התאוה תאוה דבר שאין חשוב ונחוץ אל האדם הוא מתעצל בעשייתו, ואומר בל תחשוב כי מה שהעצל מתרפה לעשות מלאכה הוא מפני שאינו מתאוה, ודברי העולם קלים בעיניו, שלכן לא יתיגע להשיגם, לא כן הוא, כי באמת תאותו גדולה יותר ממי שאינו עצל, כי אינו דומה מי שי"ל פת בסלו וכו'. רק שאין לו ממשלה על הידים וכלי הגוף העושים, שאינם רוצים לשמוע לכח הממשלה שבנפש, וע"כ תאותו תמיתנו, כי הידים המוכנים להצילו ממות, שע"י שיעשו מלאכה ימצא תאותו, אין אובים לשמוע לו, ומוסיף שכל היום התאוה תאוה, שתחת שהזריז יעסוק כל היום במלאכה ולא יתאוה רק בלילה שפנוי מעסקיו, הוא מתאוה כל היום ולא יעשה מאומה, ומספר בשבח הצדיק, כי יתן צדקה אל העצל ולא יחשוך, כי העצל הזה אין לו מרחמים, והגם שמת ברעב לא ירחמו עליו, כשאומרים הלא יכול לעסוק במלאכה, אבל הצדיק ירחם עליו, כי הוא כחולה הבלתי יכול לעבוד, אחר שידיו נרפים ובלתי שומעים לו, ולכן יתן לו צדקה וירחם על עניו:
פסוק כז:
"זבח רשעים תועבה, אך כי בזמה יביאנו - הקרבן שמביאים רשעים, הגם שיביא הקרבן בלב שלם, בכל זאת, כל זמן שהם רשעים, רוצה לומר שלא שבו בתשובה על רשעתם הקודם, הזבח תועבה, כאויב המלך שיביא לו מנחה, שהיא תועבה בעיניו, אף שמביאה בכל לב, אחר שהוא שנוא לו;
פסוק כז:
וכל שכן אם יביאהו בזמה, שגדר הזמה הוא השתקעות המחשבה בעומק הרהורי עבירה, שגם בעת הבאת הקרבן כוונתו לזימה ועצת חטא, שחוץ ממה לא יתקבל מפני המביא, לא יתקבל מפני ההבאה בעצמה, שתכליתה לרע.
פסוק כח:
(כח-כט) עד כזבים יאבד, העז איש רשע בפניו, כבר אמר כמה פעמים יפיח כזבים לא ימלט, יפיח כזבים יאבד, ופירשנו בכל מקום לפי ענינו, ופה מדבר בענין הקבלה המסורה מדור דור עד ראש אבן ישראל בעניני המצות והאמונות והדעות, שאם יעיד על דברים אמתים מקובלים ששמעה אזנו וקבלה מראש הררי קדם, יתקיימו לעד, ולפעמים יעיד אדם על דבר שלא שמע, וירצה להנחיל קבלה כוזבת, בין במצות בין באמונות ודעות. עז"א עד כזבים יאבד, כי מהשגחת ה' שהאמת יתקיים והשקר כעשן יכלה, ואיש שומע ודבר מה ששמע מפי השמועה הוא לנצח ידבר, ויתקיים קבלתו עדי עד, ולפעמים העז איש רשע בפניו להכחיש קבלתו, כי כן עמדו המכחישים בדור דור להכחיש הקבלה אחר שאינה מושגת מעצמה רק מקבלת אבות, אמנם הישר הוא יבין דרכו, שמבואר שהישר הוא מי שישר בטבעו ונאמר על דרך הבינה שמבין דבר מתוך דבר בשכל הישר וגם מדותיו ישרות, הוא יבין מצד רוחב בינתו דרך האמת, ויוכל להכריע נגד המכחישים בכח בינתו הישרה:
פסוק ל:
(ל-לא) אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה אומר הגם שהבחירה נתנה ביד האדם, ובענינים הפרטים יצליח האדם ע"י הכנתו ושקידתו. בכל זה בענינים הגזורים מאת ה' וקצובים מאת ההשגחה, כמו בענינים הכוללים הנוגעים לכלל עם גוי ומדינה, אז הגם שצריך האדם לעשות את שלו ולהכין ההכנות הטבעיות, כמו שבעניני מלחמה שהם ענינים כוללים צריך שיכין תכסיסי מלחמה וסוס ורכב, בכ"ז עצת ה' היא תקום ולא יועיל השתדלות האדם. והנה יצליח האדם לפי הטבע, אם ע"י החכמה שקבל מרבותיו דרכי הנהגה הראויה, אם ע"י התבונה שמתבונן בעצמו להוציא דבר מדבר, ולהתבונן בענינים שיפול עליהם אמת ושקר, ואם ע"י העצה שבא ע"י שלימות כח המדמה והמשער, שע"י יודעו לו העתידות איך יפול דבר ואיך ראוי להתחכם בדבר, ובכ"ז כל אלה לא יועיל לנגד ה', ר"ל בענינים הגזורים ונחרצים מאת ה'. ומביא ראיה שהגם שסוס מוכן ליום מלחמה והוא האמצעים הטבעים שע"י יצליח במלחמה, בכ"ז לה' התשועה כי בהיות המלחמה ענין כולל, שע"י ירד עם או יעלה במעלות, התשועה היא השגחיית, והאמצעים הטבעיים לא יועילו בו כלל: