פסוק א:כמו פַּלְגֵי־מַיִם, יובלים ותעלות שאנשים חופרים ומטים אותם כרצונם, כך לֶב־מֶלֶךְ בְּיַד־ה'. אנשים חושבים שלבו של השליט יציב, ואפשר לסמוך עליו, אבל בעצם לבם של המלכים מסור ביד ה'. עַל־כָּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ המלך, ה' יַטֶּנּוּ. זאת אף שהמלך אינו מרגיש כאשר הוא נוטה לכיוון אחר.
פסוק ב:שכן כָּל־דֶּרֶךְ־אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו, הוא בטוח שדרכו ישרה ונכונה, וְתֹכֵן, מודד, מעריך לִבּוֹת הוא רק ה'.
פסוק ג:עֲשֹׂה, מעשה של צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר, רצוי לַה' יותר מִזָּבַח. את הרעיון שעשיית צדק עדיפה מהקרבת קרבנות, הביעו כבר הנביאים.
פסוק ד:רוּם־עֵינַיִם, שחצנות, וּרְחַב־לֵב, תשוקות גדולות ויומרנות הם נִר, תלם, נתיב הרְשָׁעִים, שהוא כולו חַטָּאת.
פסוק ה:מַחְשְׁבוֹת החָרוּץ, ששוקל ומתכנן היטב, הן אַךְ־לְמוֹתָר, יש בהן רק יתרון ורווח אף על פי שהן מעכבות את הביצוע. ומנגד כָל־אָץ, נמהר ומתרוצץ עוד ועוד כדי להרוויח – אַךְ־לְמַחְסוֹר.
פסוק ו:פֹּעַל, יצירת אֹצָרוֹת בּאמצעות לְשׁוֹן שָׁקֶר, זהו הֶבֶל נִדָּף, העושים זאת לא עשו דבר ממשי; אדרבא, הם מְבַקְשֵׁי־מָוֶת, מחפשים צרות ואבדן.
פסוק ז:שֹׁד שעושים רְשָׁעִים יְגוֹרֵם, יפחיד אותם, כִּי הם מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וכל מעשיהם בדרך רעה.
פסוק ח:הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר. דרכו האמתית של אדם יכולה להיות הפכפכה ומוזרה, ואפילו זרה ובלתי מודעת לו עצמו, וְעם זאת בעיניו נראה כאילו זַךְ, יָשָׁר פָּעֳלוֹ. אנשים אינם מרגישים בהפכפכנותם, בניכור שלהם מעצמם, הן בחייהם הפרטיים והן בחייהם המדיניים.
פסוק ט:טוֹב לאדם לָשֶׁבֶת עַל־פִּנַּת־גָּג מבודדת, אף שאינה נוחה ואינה מוגנת, מלשבת עם אֵשֶׁת מִדְיָנִים, מריבות וּבֵית חָבֶר, בבית שיש בו מקום לחברה. מוטב לאדם לשבת במקום נידח ושקט, מאשר להתגורר בבית מרווח וחברתי במחיצת אשת קטטות.
פסוק י:נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה, משתוקקת לרָע, ולכן לֹא־יֻחַן, יזכה בְּעֵינָיו רֵעֵהוּ. אין לו רחמים וחנינה על רעהו.
פסוק יא:בַּעֲנָשׁ, כשמענישים לֵץ, יהיר יֶחְכַּם־פֶּתִי, שאמנם אינו מבין הרבה, אבל הוא עשוי ללמוד מניסיון חייו של הלץ. וּבְהַשְׂכִּיל, כשמלמדים לְחָכָם, הוא יִקַּח־דָּעַת ותובנות מתוך העניין עצמו. אלה הן שלוש דרגות של בני אדם: לצים – שלא ילמדו בשום דרך; פתאים – שאינם לומדים מעצמם אבל מתוך התבוננותם בעונשו של זולתם הם מבינים מה ראוי ומה לא; וחכמים – היכולים להבין ללא דוגמא חיה.
פסוק יב:אם מַשְׂכִּיל, מלמד או מפקח ודואג צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע, הוא בסך הכול מְסַלֵּף, מעוות את הרְשָׁעִים לָרָע, להיות רעים יותר. יש רשעים שהעזרה להם או הדרכתם רק יעודדו אותם להוסיף רוע.
פסוק יג:אֹטֵם אָזְנוֹ מִלשמוע זַּעֲקַת־דָּל, עני, כי הוא טרוד בדברים אחרים, גַּם־הוּא יהיה דל או נתון בצרה אחרת ויִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה.
פסוק יד:מַתָּן שאיננו ראוי בַּסֵּתֶר, כמו שוחד, יִכְפֶּה־אָף, מבטל כעס, וְשֹׁחַד שנמצא בַּחֵק משכך ומרגיע חֵמָה עַזָּה. נתינה כזו אינה ראויה, אך כך קורה במציאות.
פסוק טו:שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת, עשיית מִשְׁפָּט, בין אם הוא עושה אותו בין כשאחרים עושים; בכל אופן כשהמשפט מתקיים – הצדיק שמח, וּמצב זה עצמו מְחִתָּה, שבר ופחד הוא לְפֹעֲלֵי אָוֶן, לפושעים. או: הרשע, כיוון שאינו שמח בעשיית משפט כמו הצדיק – כשהוא עושה אותו, יוצא המשפט מעוקל.
פסוק טז:אָדָם שתּוֹעֶה, סר מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל, מהדרך המושכלת, הנכונה, בסופו של דבר בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ. הוא מתקרב לשכון עם המתים.
פסוק יז:אִישׁ מַחְסוֹר הוא זה שאֹהֵב שִׂמְחָה, רודף מותרות ותענוגים, שהרי לעולם הוא לא יסופק, ומי שאֹהֵב לשתות יַיִן ולסוך בשֶׁמֶן, שהוא רדוף על חיי מותרות – לֹא יַעֲשִׁיר.
פסוק יח:כֹּפֶר לַצַּדִּיק, כפרתו של הצדיק יהיה הרָשָׁע. הרשע יילכד בצרה שהצדיק נחלץ ממנה, וְתַחַת יְשָׁרִים ייכנס הבּוֹגֵד וילקה בפורענות במקומו.
פסוק יט:טוֹב יותר לשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ־מִדְבָּר, ולא רק על פינת גג, כאמור לעיל, מלגור עם אֵשֶׁת מִדְיָנִים וָכָעַס, שכן חיים עם אשה כזו פחות נעימים ויותר פוגעים מחיים שוממים.
פסוק כ:אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן מבושם עשויים להימצא בִּנְוֵה, בבית חָכָם, וּכְסִיל אָדָם, ואדם טיפש יְבַלְּעֶנּוּ, ישחית את כל האוצר.
פסוק כא:מי שרֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא בשכרו גם חַיִּים, אריכות ימים ובריאות, גם צְדָקָה, זכות וברכה וְגם כָבוֹד, שינחל בגלל עיסוקו בעשיית חסד.
פסוק כב:על עִיר גִּבֹּרִים מוגנת היטב עָלָה חָכָם, וַיֹּרֶד, והסיר את עֹז, חוזק מִבְטֶחָה, ביצוריה. ראוי אפוא לתת את הפיקוד בידי החכם.
פסוק כג:מי ששֹׁמֵר את פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ הוא שֹׁמֵר מִצָּרוֹת את נַפְשׁוֹ. משתיקה לא יבואו פגיעות חמורות בדרך כלל, אבל דיבור שלא במקומו, אפילו פעם אחת, יכול להזיק מאוד.
פסוק כד:יש זֵד יָהִיר אשר לֵץ שְׁמוֹ, יש אדם שמציג עצמו כמי שאינו כל כך יציב ורציני, ובפועל הוא עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן, ברשעות שמתוכננת היטב מראש. מעשיו אינם נעשים מתוך קלות-דעת וטיפשות אלא נובעים מזדון מכוון. יש המסתירים את מניעי רעתם, כאילו הייתה זו שגגה בלבד, אף שמעשיהם תוכננו היטב מראש.
פסוק כה:תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ, כִּי־מֵאֲנוּ, סירבו יָדָיו לַעֲשׂוֹת. כאשר אדם נתון בפער שבין תאוותו לבין חוסר המעש שלו, הוא נשאר ריק ומורעב. התאווה הגדולה שאינה באה על סיפוקה פוגעת בו ועלולה להמיתו.
פסוק כו:כָּל־הַיּוֹם העצל הִתְאַוָּה תַאֲוָה, יש לו רצונות, אבל אין הוא מוכן להשקיע מאמץ בהשגתם, ולעומתו הצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ, אינו נמנע מלתת אף לעצל.
פסוק כז:כל זֶבַח של רְשָׁעִים הוא תּוֹעֵבָה, אַף כִּי, כל שכן אם בְזִמָּה, במחשבה רעה יְבִיאֶנּוּ. הרשע מביא קרבן כדי למצוא דרך להיחלץ מצרה. הוא חושב שיוכל לכפר על עוונו מבלי לתקן דבר, וכך להינצל מיד ה', כביכול, ולכן אלוקים מתעב את קרבנו.
פסוק כח:עֵד שמפריח כְּזָבִים, שקרים יֹאבֵד, וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ, נבון ובוחן דברים היטב, לָנֶצַח יְדַבֵּר, תמיד יטו לו אוזן.
פסוק כט:הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו, הרשע מעז פנים, מחציף ומתריס, ולעומתו היָשָׁר הוּא יָבִין דַּרְכּוֹ וילך בה בבטחה.
פסוק ל:אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לפעול נֶגֶד ה'. אדם מנסה להתחכם ולחבל תחבולות, אבל רק רצון ה' יתקיים.
פסוק לא:סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה, וְאף שהסוס הוא כלי מלחמה חשוב ביותר, לַה' הַתְּשׁוּעָה. לא הסוסים וכלי הנשק מכריעים בקרב, שכן התשועה היא ביד ה', ואליו צריך לצַפות.
