א פַּלְגֵי־מַ֣יִם לֶב־מֶ֭לֶךְ בְּיַד־יְהוָ֑ה עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֖ר יַחְפֹּ֣ץ יַטֶּֽנּוּ׃ ב כָּֽל־דֶּרֶךְ־אִ֭ישׁ יָשָׁ֣ר בְּעֵינָ֑יו וְתֹכֵ֖ן לִבּ֣וֹת יְהוָֽה׃ ג עֲ֭שֹׂה צְדָקָ֣ה וּמִשְׁפָּ֑ט נִבְחָ֖ר לַיהוָ֣ה מִזָּֽבַח׃ ד רוּם־עֵ֭ינַיִם וּרְחַב־לֵ֑ב נִ֖ר רְשָׁעִ֣ים חַטָּֽאת׃ ה מַחְשְׁב֣וֹת חָ֭רוּץ אַךְ־לְמוֹתָ֑ר וְכָל־אָ֝֗ץ אַךְ־לְמַחְסֽוֹר׃ ו פֹּ֣עַל א֭וֹצָרוֹת בִּלְשׁ֣וֹן שָׁ֑קֶר הֶ֥בֶל נִ֝דָּ֗ף מְבַקְשֵׁי־מָֽוֶת׃ ז שֹׁד־רְשָׁעִ֥ים יְגוֹרֵ֑ם כִּ֥י מֵ֝אֲנ֗וּ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃ ח הֲפַכְפַּ֬ךְ דֶּ֣רֶךְ אִ֣ישׁ וָזָ֑ר וְ֝זַ֗ךְ יָשָׁ֥ר פָּעֳלֽוֹ׃ ט ט֗וֹב לָשֶׁ֥בֶת עַל־פִּנַּת־גָּ֑ג מֵאֵ֥שֶׁת מִ֝דְיָנִ֗ים וּבֵ֥ית חָֽבֶר׃ י נֶ֣פֶשׁ רָ֭שָׁע אִוְּתָה־רָ֑ע לֹא־יֻחַ֖ן בְּעֵינָ֣יו רֵעֵֽהוּ׃ יא בַּעְנָשׁ־לֵ֭ץ יֶחְכַּם־פֶּ֑תִי וּבְהַשְׂכִּ֥יל לְ֝חָכָ֗ם יִקַּח־דָּֽעַת׃ יב מַשְׂכִּ֣יל צַ֭דִּיק לְבֵ֣ית רָשָׁ֑ע מְסַלֵּ֖ף רְשָׁעִ֣ים לָרָֽע׃ יג אֹטֵ֣ם אָ֭זְנוֹ מִזַּעֲקַת־דָּ֑ל גַּֽם־ה֥וּא יִ֝קְרָ֗א וְלֹ֣א יֵעָנֶֽה׃ יד מַתָּ֣ן בַּ֭סֵּתֶר יִכְפֶּה־אָ֑ף וְשֹׁ֥חַד בַּ֝חֵ֗ק חֵמָ֥ה עַזָּֽה׃ טו שִׂמְחָ֣ה לַ֭צַּדִּיק עֲשׂ֣וֹת מִשְׁפָּ֑ט וּ֝מְחִתָּ֗ה לְפֹ֣עֲלֵי אָֽוֶן׃ טז אָדָ֗ם תּ֭וֹעֶה מִדֶּ֣רֶךְ הַשְׂכֵּ֑ל בִּקְהַ֖ל רְפָאִ֣ים יָנֽוּחַ׃ יז אִ֣ישׁ מַ֭חְסוֹר אֹהֵ֣ב שִׂמְחָ֑ה אֹהֵ֥ב יַֽיִן־וָ֝שֶׁ֗מֶן לֹ֣א יַעֲשִֽׁיר׃ יח כֹּ֣פֶר לַצַּדִּ֣יק רָשָׁ֑ע וְתַ֖חַת יְשָׁרִ֣ים בּוֹגֵֽד׃ יט ט֗וֹב שֶׁ֥בֶת בְּאֶֽרֶץ־מִדְבָּ֑ר מֵאֵ֖שֶׁת מדונים (מִדְיָנִ֣ים) וָכָֽעַס׃ כ אוֹצָ֤ר ׀ נֶחְמָ֣ד וָ֭שֶׁמֶן בִּנְוֵ֣ה חָכָ֑ם וּכְסִ֖יל אָדָ֣ם יְבַלְּעֶֽנּוּ׃ כא רֹ֭דֵף צְדָקָ֣ה וָחָ֑סֶד יִמְצָ֥א חַ֝יִּ֗ים צְדָקָ֥ה וְכָבֽוֹד׃ כב עִ֣יר גִּ֭בֹּרִים עָלָ֣ה חָכָ֑ם וַ֝יֹּ֗רֶד עֹ֣ז מִבְטֶחָֽה׃ כג שֹׁמֵ֣ר פִּ֭יו וּלְשׁוֹנ֑וֹ שֹׁמֵ֖ר מִצָּר֣וֹת נַפְשֽׁוֹ׃ כד זֵ֣ד יָ֭הִיר לֵ֣ץ שְׁמ֑וֹ ע֝וֹשֶׂ֗ה בְּעֶבְרַ֥ת זָדֽוֹן׃ כה תַּאֲוַ֣ת עָצֵ֣ל תְּמִיתֶ֑נּוּ כִּֽי־מֵאֲנ֖וּ יָדָ֣יו לַעֲשֽׂוֹת׃ כו כָּל־הַ֭יּוֹם הִתְאַוָּ֣ה תַאֲוָ֑ה וְצַדִּ֥יק יִ֝תֵּ֗ן וְלֹ֣א יַחְשֹֽׂךְ׃ כז זֶ֣בַח רְ֭שָׁעִים תּוֹעֵבָ֑ה אַ֝֗ף כִּֽי־בְזִמָּ֥ה יְבִיאֶֽנּוּ׃ כח עֵד־כְּזָבִ֥ים יֹאבֵ֑ד וְאִ֥ישׁ שׁ֝וֹמֵ֗עַ לָנֶ֥צַח יְדַבֵּֽר׃ כט הֵעֵ֬ז אִ֣ישׁ רָשָׁ֣ע בְּפָנָ֑יו וְ֝יָשָׁ֗ר ה֤וּא ׀ יכין (יָבִ֬ין) דרכיו (דַּרְכּֽוֹ׃) ל אֵ֣ין חָ֭כְמָה וְאֵ֣ין תְּבוּנָ֑ה וְאֵ֥ין עֵ֝צָ֗ה לְנֶ֣גֶד יְהוָֽה׃ לא ס֗וּס מ֭וּכָן לְי֣וֹם מִלְחָמָ֑ה וְ֝לַֽיהוָ֗ה הַתְּשׁוּעָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
פלגי - חסר כ"ף.
פסוק א:
על כל אשר יחפוץ - השם יטה לב המלך.
פסוק ב:
כל, עשה - [ב-ג] שנים דבקים.
פסוק ב:
פירוש: כל דרך איש ישר בעיניו רואה השם והוא תוכן לבות לעשות רצונו, על כן ידענו ועיניו רמז לשכלו ומעשה צדק והמשפט, הוא נבחר לשם מזבח.
פסוק ד:
רום - על משקל סוג, כלומר רום שירים עיניו בגאוה הפך ושח עינים.
פסוק ד:
ורחב לב - שירחיבהו לסבול הצרות וירא מהשם.
פסוק ד:
נר - חסר יו"ד וטעמו שיניר ויחרוש הרשע, לעשות חטאת ענין שלשתם.
פסוק ה:
מחשבות - אדם חרוץ.
פסוק ה:
אך למותר - שיש לו יתרון בהתעסקו בסחורה ואך למעט מעשה הרשעים הנזכרים.
פסוק ה:
וכל אץ - כענין אץ ברגלים שירוץ לרעה, בעבור שיבואהו מחסור הוא אץ וממהר ואך למעט מותר החרוץ.
פסוק ו:
פועל, שוד, הפכפך - [ו-ח] ג' דבקים. וכן הוא פועל שיפעלהו הון אוצרות בעבור לשון שקר, שהעיד שקר.
פסוק ו:
הבל נדף - ילך פועל ההמון או הפועל יקרא הבל, כי מהבל ושקר יקבצוהו על כן יהי נדף והם מבקשי מות המעידים שקר, וכן שוד שישודדו אחרים וישימו השוד באוצרותם יגורם מן מגוררות במגרה כלומר ישברם.
פסוק ח:
הפכפך - שם תאר לדרך והוא הפך הישר, כלומר הפכפך הוא דרך איש ודרך זר.
פסוק ט:
טוב לשבת על פנת גג - כי בנפול הבית תשאר הפנה, כי הוא חוזק הבנין וטוב שבת עליה לבד, לסבול הרוח מסבול אשת מדינים.
פסוק ט:
חבר - שם דבר, כי שם התאר מלרע כלומר ובית חברה, כלומר שיהיה לו בית להתחבר עמה.
פסוק י:
נפש רשע אותה - לעשות רע ולא ימצא חן בעיניו רעהו.
פסוק יא:
בענש - שיענשהו ב"ד והוא פועל יוצא, כמו: וענשו אותו או בענוש בתתו עונש, אז ילמד חכמה הפתי.
פסוק יא:
ובהשכיל - פועל יוצא לאחר.
פסוק יא:
יקח דעת - בלבו.
פסוק יב:
משכיל - מלמד שכל לבית רשע, כמו: איש וביתו והבית רמז לבנים. פרוש אחר: משכיל עומד וטעם לומד שכל בעבור בית רשע שעושין הרשע ומסלף דרך קללה שהשם יסלפם ויאבדם, וזה הנכון.
פסוק יג:
אוטם - סוגר מזעקת דל שיזעק אליו מפני עשקו.
פסוק יג:
גם הוא יקרא - לשם, או לבני אדם בעת צרתו.
פסוק יד:
יכפה - פירוש ישפיל, כמו יכפף כמו שוגג ומשגה המחוקק מחוקה והוא פועל יוצא, והוא עומד במקום שנים, כלומר שחד המובא בחיק כלומר בסתר - יכפה חמה עזה ובזה הפירוש הזכיר, שאם לא תועילהו צעקתו יתן מתן ושחד, כי הם ישפילו האף והחמה, כי מדתם לעלות בפני האדם והשוחד יכפם וישכילם.
פסוק טו:
שמחה - שתבואהו שמחת ישועה, בעשותו משפט.
פסוק טו:
ומחתה - תבא לפועלי און.
פסוק טז:
תועה - כי החכמה היא דרך ישרה והעוזב אותה הוא תועה במעשה הרע.
פסוק טז:
מדרך השכל - והוא שם התאר, או שם פועל.
פסוק טז:
רפאים - מתים.
פסוק טז:
ינוח - שלא יתעה עוד או שם תהיה מנוחתו, ולא יהיה לו חלק עם הצדיקים, והוא הנכון.
פסוק יז:
איש אוהב שמחה - שמחת מאכל ומשתה הוא איש מחסור. והטעם: יחסר כל וזהו אוהב יין ושמן לאכלו לא יעשיר, כלומר לא יקבץ עושר.
פסוק יח:
כפר - כלומר שינצל הצדיק מן הצרות היורדות ויפול הרשע תחתיו.
פסוק יט:
טוב שבת בארץ מדבר - לסבול החורב והקרח מאשת מדינים, כלומר מאשה שתכעיס בעלה.
פסוק כ:
אוצר - שם כלל על מה שיאצור האדם מן המאכלים הטובים והזכיר השמן לבדו, כי הוא משובח מכלם אשר בו יכבדו אלהים ואנשים, בעבור דשנו הטוב שמוהו ראש לעצים, והעד שהחכם יאצרהו ולא יאכלהו.
פסוק כ:
וכסיל - כנגד חכם כי מיד שיקנהו יבלעהו ואם כסיל סמוך לאדם, הוא שם העין וכמוהו זובח אדם, או האדם הוא הכסיל ושניהם נכונים.
פסוק כא:
רודף - שימהר לעשותו צדקה כאילו רודף אותה ימצא חיים, שיאריכון ימיו ימצא צרכו מאל ישעו.
פסוק כא:
וכבוד – שיכבדוהו בני אדם, או יתן לו כבוד השם, כלומר ממון מן כבד מאוד.
פסוק כב:
עיר גבורים עלה חכם - להורות כי טובה חכמה מגבורה.
פסוק כב:
עוז - רמז לחומות, כענין: עד רדת חומותיך.
פסוק כב:
מבטחה - שהיו בוטחים בה הגבורים.
פסוק כג:
שומר פיו ולשונו - שניהם שותפים בדבור והענין שישמרם מדבר גנות, אז ישמור נפשו מכל דבר רע.
פסוק כג:
פרוש אחר: שומר פיו – מאוכל
פסוק כג:
ולשונו – מדבר הרע.
פסוק כד:
יהיר - כמו: גבר יהיר, כלומר זד מתגאה.
פסוק כד:
לץ שמו - ואמרו רז"ל: כיון שנתיהר עליהם בעברה שיתעבר לעשות זדון והעברה רמז לחמה שעברה וגברה על מדת הרצון, כענין עברו ראשי בהתגבר העונות.
פסוק כה:
תאות, כל - [כה-כו] ב' דבקים. תמיתנו כאשר לא ישיג מה שיתאוה.
פסוק כה:
כי מאנו - כאילו הוא חפץ לעשות וידיו אומרים לא תעשה.
פסוק כו:
וצדיק יתן - לעצל.
פסוק כו:
ולא יחשוך - מתנותיו.
פסוק כז:
זבח - עולות ושאר הקרבנות והעד וזבחת עליו את עולותיך וגומר, כלומר זבחים שיקריבו תמיד הרשעים, יתעב השם וגם כי בעבור שיעשו הזמה יביאום יותר יתעבם.
פסוק כח:
עד - כאילו הוא עד שקר.
פסוק כח:
ואיש שומע - שאבד העד כל ימי נצחו ידבר לאחרים, כי בעבור שקרו אבד זכרו.
פסוק כט:
העז - נתן העזוז בפניו ולא יתבייש ואדם ישר יוכל להבין דרכו הראוי ולא להיות עז פנים.
פסוק ל:
אין, סוס - [ל-לא] שנים דבקים. כלומר אין איש שתועילהו חכמתו ותבונתו ועצתו כנגד ה', כלומר ינצל מידו באחת מהם אף על פי שיכינו סוס לנוס, בעבור יום מלחמה אין יכולת להימלט ולהושיע נפשם, כי לשם התשועה והוא יתננה למי שירצה.