א טֽוֹב־רָ֭שׁ הוֹלֵ֣ךְ בְּתֻמּ֑וֹ מֵעִקֵּ֥שׁ שְׂ֝פָתָ֗יו וְה֣וּא כְסִֽיל׃ ב גַּ֤ם בְּלֹא־דַ֣עַת נֶ֣פֶשׁ לֹא־ט֑וֹב וְאָ֖ץ בְּרַגְלַ֣יִם חוֹטֵֽא׃ ג אִוֶּ֣לֶת אָ֭דָם תְּסַלֵּ֣ף דַּרְכּ֑וֹ וְעַל־יְ֝הוָ֗ה יִזְעַ֥ף לִבּֽוֹ׃ ד ה֗וֹן יֹ֭סִיף רֵעִ֣ים רַבִּ֑ים וְ֝דָ֗ל מֵרֵ֥עהוּ יִפָּרֵֽד׃ ה עֵ֣ד שְׁ֭קָרִים לֹ֣א יִנָּקֶ֑ה וְיָפִ֥יחַ כְּ֝זָבִ֗ים לֹ֣א יִמָּלֵֽט׃ ו רַ֭בִּים יְחַלּ֣וּ פְנֵֽי־נָדִ֑יב וְכָל־הָ֝רֵ֗עַ לְאִ֣ישׁ מַתָּֽן׃ ז כָּ֥ל אֲחֵי־רָ֨שׁ ׀ שְֽׂנֵאֻ֗הוּ אַ֤ף כִּ֣י מְ֭רֵעֵהוּ רָחֲק֣וּ מִמֶּ֑נּוּ מְרַדֵּ֖ף אֲמָרִ֣ים לא־(לוֹ־)הֵֽמָּה׃ ח קֹֽנֶה־לֵּ֭ב אֹהֵ֣ב נַפְשׁ֑וֹ שֹׁמֵ֥ר תְּ֝בוּנָ֗ה לִמְצֹא־טֽוֹב׃ ט עֵ֣ד שְׁ֭קָרִים לֹ֣א יִנָּקֶ֑ה וְיָפִ֖יחַ כְּזָבִ֣ים יֹאבֵֽד׃ י לֹֽא־נָאוֶ֣ה לִכְסִ֣יל תַּעֲנ֑וּג אַ֝֗ף כִּֽי־לְעֶ֤בֶד ׀ מְשֹׁ֬ל בְּשָׂרִֽים׃ יא שֵׂ֣כֶל אָ֭דָם הֶאֱרִ֣יךְ אַפּ֑וֹ וְ֝תִפאַרְתּ֗וֹ עֲבֹ֣ר עַל־פָּֽשַׁע׃ יב נַ֣הַם כַּ֭כְּפִיר זַ֣עַף מֶ֑לֶךְ וּכְטַ֖ל עַל־עֵ֣שֶׂב רְצוֹנֽוֹ׃ יג הַוֺּ֣ת לְ֭אָבִיו בֵּ֣ן כְּסִ֑יל וְדֶ֥לֶף טֹ֝רֵ֗ד מִדְיְנֵ֥י אִשָּֽׁה׃ יד בַּ֣יִת וָ֭הוֹן נַחֲלַ֣ת אָב֑וֹת וּ֝מֵיְהוָ֗ה אִשָּׁ֥ה מַשְׂכָּֽלֶת׃ טו עַ֭צְלָה תַּפִּ֣יל תַּרְדֵּמָ֑ה וְנֶ֖פֶשׁ רְמִיָּ֣ה תִרְעָֽב׃ טז שֹׁמֵ֣ר מִ֭צְוָה שֹׁמֵ֣ר נַפְשׁ֑וֹ בּוֹזֵ֖ה דְרָכָ֣יו יומת (יָמֽוּת׃) יז מַלְוֵ֣ה יְ֭הוָה ח֣וֹנֵֽן דָּ֑ל וּ֝גְמֻל֗וֹ יְשַׁלֶּם־לֽוֹ׃ יח יַסֵּ֣ר בִּ֭נְךָ כִּי־יֵ֣שׁ תִּקְוָ֑ה וְאֶל־הֲ֝מִית֗וֹ אַל־תִּשָּׂ֥א נַפְשֶֽׁךָ׃ יט גרל־(גְּֽדָל־)חֵ֭מָה נֹ֣שֵׂא עֹ֑נֶשׁ כִּ֥י אִם־תַּ֝צִּ֗יל וְע֣וֹד תּוֹסִֽף׃ כ שְׁמַ֣ע עֵ֭צָה וְקַבֵּ֣ל מוּסָ֑ר לְ֝מַ֗עַן תֶּחְכַּ֥ם בְּאַחֲרִיתֶֽךָ׃ כא רַבּ֣וֹת מַחֲשָׁב֣וֹת בְּלֶב־אִ֑ישׁ וַעֲצַ֥ת יְ֝הוָ֗ה הִ֣יא תָקֽוּם׃ כב תַּאֲוַ֣ת אָדָ֣ם חַסְדּ֑וֹ וְטֽוֹב־רָ֝שׁ מֵאִ֥ישׁ כָּזָֽב׃ כג יִרְאַ֣ת יְהוָ֣ה לְחַיִּ֑ים וְשָׂבֵ֥עַ יָ֝לִ֗ין בַּל־יִפָּ֥קֶד רָֽע׃ כד טָ֘מַ֤ן עָצֵ֣ל יָ֭דוֹ בַּצַּלָּ֑חַת גַּם־אֶל־פִּ֝֗יהוּ לֹ֣א יְשִׁיבֶֽנָּה׃ כה לֵ֣ץ תַּ֭כֶּה וּפֶ֣תִי יַעְרִ֑ם וְהוֹכִ֥יחַ לְ֝נָב֗וֹן יָבִ֥ין דָּֽעַת׃ כו מְֽשַׁדֶּד־אָ֭ב יַבְרִ֣יחַ אֵ֑ם בֵּ֝֗ן מֵבִ֥ישׁ וּמַחְפִּֽיר׃ כז חַֽדַל־בְּ֭נִי לִשְׁמֹ֣עַ מוּסָ֑ר לִ֝שְׁג֗וֹת מֵֽאִמְרֵי־דָֽעַת׃ כח עֵ֣ד בְּ֭לִיַּעַל יָלִ֣יץ מִשְׁפָּ֑ט וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים יְבַלַּע־אָֽוֶן׃ כט נָכ֣וֹנוּ לַלֵּצִ֣ים שְׁפָטִ֑ים וּ֝מַהֲלֻמ֗וֹת לְגֵ֣ו כְּסִילִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק ב:
גם בלא דעת נפש לא טוב. אין טוב לאדם שהוא בלא תורה:
פסוק ב:
ואץ ברגלים חוטא. החוטא רופס ודש העונות בעקביו ואומר קל הוא זה אעבור עליו, ורבותינו פירשו גם בלא דעת, בכופה את אשתו לתשמיש המטה בעל כרחה:
פסוק ב:
ואץ ברגלים חוטא. זה הבועל ושונה, ד"א זה המהלך על גבי עשבים בשבת:
פסוק ג:
אולת אדם תסלף דרכו. בעונו בא לו הרע כי באולתו תסלף דרכו ועבר עבירו' ונפרעין ממנו ובבוא לו הצרה זועף לבו על הקב"ה וממהר אחר מדת הדין כגון אחי יוסף שאמרו מה זאת עש' אלהים לנו (בראשית מב):
פסוק ד:
הון יוסיף רעים רבים. אוהבים רבים ויש לפותרו במי שלמד תורה:
פסוק ו:
רבים יחלו פני נדיב וכל הרע. הכל נעשים רעים לאיש מתן. יש לפותרו בנותני צדקה ויש לפותרו במרביצי תורה:
פסוק ז:
כל אחי רש. קרוביו:
פסוק ז:
אף כי מרעהו רחקו. וכל שכן מרעיו ושושביניו ואוהביו:
פסוק ז:
מרדף אמרים. לא המה אומר פלוני ופלוני קרובי ופלוני ופלוני מרעי והכל דברי הבל, ויש לפותרו במי שהוא רש בתורה ובמעשים טובים:
פסוק ז:
מרדף אמרים. לא המה מחזר להורות הלכ' ולאו בידו, והמדרש פותרו ביוסף שהיה מוציא על אחיו דבה ואמר לאביו שהן חשודין על אבר מן החי לכך שנאוהו ונקרא רש לפי שהיה מוציא דבת שקר עליהם. ומחזר אחר אמרים לא המה. לו קרינן ומרדף אמרים להנאתו ולענין יוסף לו המה, כי עליו חזרו דבתו הוא היה אומר שהיו אוכלים אבר מן החי והכתוב מעיד עליהם אפילו בשעת הקלקלה היו שוחטין שעיר עזים שנאמר וישחטו שעיר עזים (שם לו) הוא אמר שהיו מזלזלין בבני השפחות לכך לעבד נמכר יוסף, הוא אמר שהיו נותנים עיניהם בבנות הארץ אמר הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב לכך ותשא אשת אדוניו וגו' (שם לט) (בב"ר):
פסוק י:
לא נאוה לכסיל תענוג אף כי לעבד. ק"ו הוא שאין נאה שעבד ימשול בנדיבים:
פסוק יא:
שכל אדם האריך אפו. כמו להאריך, אם עשה כן שכל הוא לו:
פסוק יא:
ותפארתו. הוא שיעבור על מדותיו:
פסוק יב:
נהם ככפיר זעף מלך. הקב"ה:
פסוק יג:
ודלף טורד. דלף גשמים היורד בבית ומטריח וטורד ליושבי הבית כך מדיני אשה רע':
פסוק טו:
עצלה תפיל תרדמה. העצלות מביאה לידו שינה, זו היא המליצה, אבל המשל על המתעצל בתלמודו סוף ששואלין דבר חכמה ממנו והוא נרדם:
פסוק טו:
ונפש רמיה תרעב. סוף שיהא עני וכן הרמאי בתלמודו לעשות תורתו חבילות סוף שהוא ישכח:
פסוק טז:
שומר מצוה שומר נפשו בוזה דרכיו ימות. שאינו נותן לבו לשקלן:
פסוק יז:
מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. כשיחלה ויטה למות צדקתו מליצה עליו לפני מדת הדין לומר העני היתה נפשו מפרכסת לצאת ברעב וזה פרנסה והחזיר' לגופה אף אני אחזיר לו נפשו:
פסוק יח:
יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך. אל תכהו מכת מות:
פסוק יט:
גדל חמה נשא עונש וגו'. אם תעביר על חמתך ותציל את שונאך אם ראית רעה באה לו עוד תוסיף ימים וטובה:
פסוק כב:
תאות אדם חסדו. עיקר שהבריות מתאוים לאדם בעבור חסדו:
פסוק כב:
וטוב רש מאיש כזב. ואם איש כזב הוא ומבטיח ואינו עושה טוב איש רש ממנו:
פסוק כג:
ושבע ילין. הירא את השם שלא יפקד בשום רעה:
פסוק כד:
טמן עצל ידו בצלחת. ביורה חמה שכשיעברוה מן האור ופינוה רקנית מחמם ידו בתוכה ודומה לו בשלו בסירות ובדודי' ובצלחות (דברי הימים ב ל״ה:י״ג) ומשום רבינו יצחק הלוי שמעתי בצלחת מלשון תרגום ויבקע וצלח בשעת הצנה והגליד על שם שהקור והגליד מבקעין וצולחים הידים, ואני שמעתי בצלחת קרע החלוק שקורין פאנדאדור"י, בלעז כלומ' טומנה בחיקו (סא"א):
פסוק כה:
לץ תכה ופתי יערים. על מכות פרעה ומלחמת עמלק החכים יתרו ונתגייר:
פסוק כו:
משדד אב יבריח אם. מבריח אם:
פסוק כו:
בן מביש ומחפיר. דרכיו ע"י שראת' שרה את בן הגר המצרית משחק לעבודת גלולים וגילוי עריות גרם זה שנשתלח' אמו וירע הדבר מאד בעיני אברהם (בראשית כא):
פסוק כז:
חדל בני לשמוע וגו'. מקרא קצר הוא וזהו פירושו חדל בני לשגות מאמרי דעת בשביל לשמוע מוסר:
פסוק כז:
חדל לשגות כמו מלשגות וכן וחדל לעשות הפסח (במדבר ט׳:י״ג) וכן כי חדל לספור (בראשית מ״א:מ״ט):
פסוק כח:
עד בליעל יליץ משפט. יעיד לאד' מליצת משפטי יסורין ומית':
פסוק כח:
ופי רשעים יבלע און. האון יבלעהו:
פסוק כט:
נכונו ללצים. הקב"ה זימן לו שפטים של צרעת לזה הלץ המספר בלשון הרע: