פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה29 פסוקים📜
רש"ירש״י33 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא55 פסוקים📜
עמנואל הרומיעמנואל הרומי67 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג28 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי13 פסוקים📜
רב פניניםאלשיך48 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר41 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר20 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי4 פסוקים📜
מלבי"ם באור המילותמלבי"ם18 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם31 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ29 פסוקיםמאמרים על הפרק
עמנואל הרומי
עמנואל הרומי
פסוק א:
אמר כי יותר טוב האיש שהוא רש מן הממון והולך בתומו כלומר במדותיו השלימות והתמימות מכל חסרון מן האדם שהוא עקש בסבת שפתיו שידברו דברי עקשות אעפ"י שלא היה רש מן הממון רק יהיה עני בדעת והוא אמרו והוא כסיל.
פסוק א:
ואפשר שכוון באומרו טוב רש הולך בתומו להעיר האדם שלא יהרוס בדרך העיון וידוע שהכסיל לא ידע ללכת אל עיר ובדמותו להתקרב אל העיר בבחור לו הדרך שהיא קצרה בעיניו תארך לו הדרך במוצאו מונעים מעבור שם בהרים וגאיות והוא שאמר טוב רש הולך בתומו ואין כוונת החכמה למנוע העיון והדריכה למי שראוי לה כי אין מציאות לנפש החכמה בפועל מאין דרישה וחכמה כמו שאמר אחר זה גם בלא דעת נפש לא טוב. אמנם הכוונה היא למנוע מן הכסיל שהוא עקש בשפתיו ההורס בעיונו.
פסוק ב:
אמר כי האדם שהוא בלא דעת כלומר בלתי ידיעה אמתית והיא ידיעת המושכלות בקושי תהיה לו נפש טובה כי אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. ופעמים רבות יחטא הפתי והוא לא ידע שחטא וכמה פעמים ישתדלו לשבח ולפאר והם מחרפים ומגדפים ואפי' עשותם מצות התורה ייעשום מצות אנשים מלומדה לא יכוונו בעשייתם הכונה המכוונת מהם וזה הדבר ואם הוא טוב כלומר עשיית המצוה איננו טוב על השלמות כי עשיית המצוה ולכוון בה הכוונה האמתית הוא העיקר והוא המכוון באדם. ולכן אמר גם בלא דעת נפש לא טוב כלומר גם מי שאין לו ידיעה אמיתית הוא חומס נפשו מחוקה ולא טוב היות זה.
פסוק ב:
או יהיה ענין הפסוק כן גם בלא דעת לא טוב ואץ ברגלים חוטא כלומר מי שהוא מהיר במעשיו איננו בטוח מן המכשול. ומלת חוטא כמו אל השערה ולא יחטיא. והענין כי הוא יחטיא כוונתו ולא ישיג אל הדבר אשר כוון אליו. ואפשר שיהיה ענין הפסוק כן גם בלא דעת כלומ' מי שלא יעשה ענייניו בזריזות ובחריצות לא טוב כי מדרך החרוץ להגיע אל מחוז חפצו אך לפעמים מי שהוא אץ ברגליו כלומר מהיר במלאכתו יחטיא כונתו ולא הזכיר הסבה הנה. אמנם הזכירה בקהלת והוא אמרו שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ וגו'. כי עת ופגע יקרה את כולם. ואפשר כי בעבור שהזהיר בפסוק הקודם שלא יהרוס האדם בעיונו אמר גם בלא דעת נפש לא טוב כלומר להיות הנפש בלא ידיעה איננו דבר טוב וניאות מפני שאין מציאות לנפש החכמה בפועל מאין דרישה וחכמה. אבל הממהר וההורס במה שאיננו ראוי לו והוא האץ הוא הנכשל וחוטא בסוף וכנה הסוף ברגלים כמו שתחלת הדבר הוא מתואר בראש.
פסוק ג:
אמר בפסוק הזה כי הרעות הגדולות הנופלות בין בני האדם מקצתם אל קצתם לפי הכונות והתאוות והאמונות והדעות כולם נמשכות אחר ההעדר מפני שהם כולם מחויבים לסכלות כלומר מהעדר החכמה כמו הסומא מפני שהוא חסר הראות נכשל תמיד מחבל בעצמו ועושה חבורות לזולתו מפני שאין אצלו מי שיורהו הדרך. כן כתות בני אדם כל איש לפי סכלותו יעשה בעצמו ובזולתו רעות גדולות. ואלו היה שם חכמה אשר יחסה לצורה האנושית כיחס הכח הרואה אל העין יהיו נפסקים נזקיו כולם לעצמו ולזולתו כי בידיעת האמת תסור השנאה והקטטה ויבטל היזק בני אדם קצתם אל קצתם. ואשר לא ישכילו אמתת חסדי ה' על ברואיו ולא ירגישו במה שיחטאו על עצמם יתרעמו על בוראם ועל הזמן במה שיביאו בפעולתם עליהם מן הרע עד שיעלה בלב ההמון שהרעות הם בעולם יותר מן הטובות. ויאמרו כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב אמנם רעותיו רבות ומתמידות ויתמהו ממי שאכל מן המאכלים הרעים עד שהצטרע ויאמרו איך חלה בו זאת הרעה הגדולה ואיך נמצא זה הרע. וכן יתמהו ממי שהרבה המשגל עד שכהו עיניו ויקשה בעיניהם איך נוגע זה בעוורון ומה שדומה לזה ויחשבו שמציאות האדם נקמה ממנו ורעה גדולה לו. אמנם על דרך האמת מציאות האדם הוא טוב גדול לו וחסד מה' במה שייחדו בו והשלימו ורוב הרעות הנופלות באשיו הם מעצמם כלומר מאישי בני אדם החסרים ומחסרונותינו נצעק ונבקש עזר מרעות נעשה אותם בעצמינו בבחירתינו ונייחסהו לה' ית' חלילה לו ממנו. ואל זה רמז באומרו אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. וביאור זה כי כל רע שימצא האדם ישוב אל אחד משלשה מינים. המין הראשון מן הרע הוא מה שיקרה לאדם מצד טבע ההויה וההפסד כלומר מאשר הוא בעל חומר כי מפני זה יארע לקצת בני אדם מומים גדולים ובטול אברים או מתחדשים משנויים שיארעו ביסודות בהפסד האויר או הברקים או שקיעת מקומות. ואתה תמצא שהרעות אשר ימצאו בני אדם מזה המין הם מעטים מאד ולא יהיו אלא לעתים רחוקים.
פסוק ג:
והמין השני מן הרעות הוא מה שיארע לבני אדם מקצתם אל קצתם בהתגבר קצתם על קצתם ואלו הרעות הם יותר מן הרעות המין הראשון וסבותם רבות וידועות והם חלות עלינו בסבותינו כאיש שיתנכל על איש להרגו או לגנוב ממונו וכיוצא בהם. והמין השלישי מן הרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולותו בעצמו ואלו הרעות הם יותר מן רעות המין השני הרבה ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם ולא ימצא מי שלא יחטא על עצמו אלא מעט. והוא שראוי לגנות בעל המאורע על מה שארע לו באמת על הדרך שאמר הנביא מידכם היתה זאת לכם ועל זה נאמר משחית נפשו הוא יעשנה ועל זה המין אמר שלמה אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ועל זה המין גם כן מן הרעות שהוא פועל האדם בעצמו אמר לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והחשבונות הם אשר הביאו עליו הרעות וזה המין הוא נמשך אחר המדות המגונות כולם כלומר רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל ולקיחתן ביתרון כמות או בהפסד סדר או בהפסד איכות המזונות ויהיה סבה לכל החלאים והמכות הגשמיים והנפשיים.
פסוק ג:
אמנם חליי הגוף הם מבוארים אבל חליי הנפש מרוע זה הסדר משני צדדים. האחד מהם השינוי המשיג בהכרח לנפש מפני שינוי הגוף מאשר הוא כח גשמי כמו שהתבאר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף. והצד השני הוא היות הנפש מרגלת בדברים שאינם הכרחיים וישוב לו טבע חזק להשתוקק למה שאינו הכרחי לא בהשאיר האיש ולא בהשאיר המין וזאת התשוקה הוא ענין אין תכלית לו ולא יסור מי שהוא סכל רע המחשבה מהיותו בצער ואנחה על אשר לא ישיג לעשות מה שיעשהו אחר מן המותרות ויכניס עצמו בסכנות עצומות כרכיבת הימים ועבודת המלכים ותכלית כונתו בזה להשיג אל אלו המותרות שאינם הכרחיות. וכשיארעו לו המאורעות בדרכים ההם אשר ילך בהם יתרעם מגזירת האל ית' וממשפטיו ויתחיל לגנות הזמן ויתמה ממיעוט דינו איך לא עזרו להגיע אל המותרות ההם ועל זה ועל כיוצא בזה אמר החכם אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו.
פסוק ד:
אמר כי הממון יוסיף לאדם רעים רבים שלא היו רעיו עד עתה. והעניין שבעבור עשרו יתחברו אנשים רבים עמו כדי לקבל ממנו תועלת. אמנם האיש שהוא דל לא די שלא יקנה רעים מחדש אלא אפי' מרעהו החביב בעיניו יפרד והטעם כי בעבור דלותו חבירו יפרד ממנו ולא יחפוץ באהבתו כי אם יהיה רעהו עני והיה רגיל לקבל ממנו תועלת יניחנו מעתה בראותו שהוא דל ולא יקבל ממנו תועלת. ואם יהיה עשיר יניחנו כדי שלא להעניקו מברכותיו.
פסוק ד:
ועל דרך נסתרו אמר כי מי שהוא בעל הון והוא המשביע יצרו הרודף התאוות ההון ההוא יוסיף לבעליו רעים רבים כי כל כח וכח מההרגשות יבקש חשבונות רבים ויעשה מהם צבא גדול כמו שאמרו רז"ל משביעו רעב. אבל הדל והוא שלא יכוון רק אל עצמו יפרד מרעהו שלא יהיה לו ריעות וחברה עם אחד מהם כי לא יביט אליהם כלל. גם החומר שהוא חומר לחומר השכל לא ישתמש באחד מהם רק לפי הצורך הגדול לא שיהנה הוא בהם עד שיהיה נמשך אליהם ולפי זאת הבחינה יפרד מהם. ורז"ל אמרו גם כן שיצר הרע נקרא ריע במקומות כמו שדרשו אל תאמינו בריע זה יצר הרע וכשלא יאמין הריע ההוא יפרד הדל ממנו.
פסוק ה:
אמר כי האיש שהוא מעיד עדות שקר בחבירו סופו שלא ינקה מפני שטבע העולם האמת יעשה דרכו וסופו להתגלות ואפילו אם תסתירנו בתחתיות ארץ אמת מארץ תצמח וכל שכן שצדק משמים נשקף והוא הצדק האלוהי המחייב העונש לעושי הרעה. וזה שהעיד עדות שקר על חבירו ועבר על מצות אלהיו לא ינקהו ה'. ויפיח כזבים לא ימלט כלומר כי מי שמדבר כזבים אע"פ שלא יזיק לרעהו בכזב ההוא לא ימלט מפני שהשקר הוא שנאוי ומשוקץ בין אם יזיק בין אם לא יזיק מפני שאנו מצווים להדמות בפעולותינו לה' ית' וה' ית' הוא האמת האמיתי ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו.
פסוק ה:
וכשתתבונן באותיות הנכנסות במלת אמת תמצאם אוחזות הראש והאמצע והסוף מן האותיות להורות ולרמוז כי בו קיום כל העולם ראשיתו ואמצעיתו וסופו. והשקר אותיותיו כולם זה אצל זה לרמוז כי אם לא יתאחדו העדים שהם עדי שקר ולא יכוונו עדותם לא יוכלו לכוון עדות אחת. אמנם העדים האמתיים אפי' יהיה האחד במקום אחד והשני במקום אחר והשלישי במקום אחר אחרי שכוונתם היא להעיד עדות אמיתי לא יצטרכו להתאחד ולכוון עדותם. גם כשתתבונן באותיות אמת תמצא תשובתם עשוייה על תכונת דבר קיים ועומד והוא שאותיותיו יש להם בסיס ורגלים. אמנם אותיות שקר אין להם רגלים. ולא יקטן בעיניך הטעם הזה כי מי שיפקח עיני שכלו ידע כי לא כאותיות המצריות העבריות כי בצורת אותיותינו נרמזים סודות גדולות. וכבר ביארנו זה בספר חברנוהו מדבר על ביאור סוד צורת האותיות והרוצה לעמוד עליהם ידרשם משם.
פסוק ו:
אמר כי רבים הם אותם המחלים פני נדיב והמבקשים ממנו שיתנדב אליהם ממתנת ידו. וכל הרע כלומר כל הרעים והחברים נמשכים אחר האיש שהוא מוכן בטבעו ליתן לזולתו מהונו.
פסוק ו:
וכמו שיקרה זה בקנייני העולם כן יקרה בענייני החכמה כי כשיזדמן איש חננו השפע האלהי שעור שהשלימו ועודף על השלמתו שיעור להשלים זולתו והוא יתנדב בחכמתו להיישיר זולתו אל ההצלחה תמצא כל מבקשי החכמה יכוונו אליו ואליו גוים ידרושו כדי שיורם מדרכיו. וכל הריע לאיש מתן כלומר וכל הרוצים לבקש דבר ה' יכוונו אל איש מתן והוא האיש החונן מחכמתו ומאציל מהוד יפעת בינתו על זולתו. ויש מפרשים וכל הרע לאיש מתן בענין זה כלומר וכל אדם הוא הרע אל האיש שהוא איש מתן.
פסוק ז:
אחרי שהזכיר למעלה מזה הון יוסיף רעים רבים ודל מרעהו יפרד ולא הזכיר הסבה אשר בעבורה יפרד הדל מרעהו חזר לשנות הדברים ההם ולזכור העלה בזה ואמר כי כל אחי רש שנאוהו כל אחי העני הם שונאין אותו כל שכן שרעיו שהם יותר רחוקים מקרבתו מאחיו לא די ששנאוהו אלא שהם יתרחקו ממנו יותר ויותר וכל זה נכלל במה שהזכיר למעלה ודל מרעהו יפרד. אמנם חידש בפסוק הזה נתינת הסבה ואמר הסבה שהרעים של איש העני יפרדו ויתרחקו ממנו היא שהרש מרדף אמרים. כלומר דובר בפיו דברים והמה לא יהיה להם חפץ באותם הדברים. והדברים אשר ידבר הרש לא יחפצו בהם רעיו הם בקשת מכולת ביתו מהם ואם לא נזכר. אמנם הזכיר בכלל כי הסבה שיתרחקו ממנו היא שהוא דובר דברים בפיו אליהם והם לא יחפצו בדבריו ולא יהיה להם לרצון.
פסוק ז:
וכן על דרך נסתרו יאמר כי כל כחות הגוף ישנאו הכח השכלי אשר הוא הרש וכולם יתרחקו ממנו ומפעולותיו בכל יכולתם והסבה היא שכח השכלי הוא אומ' דברים אשר המה לא יחפצו בהם והענין שהכח השכלי תכלית פעולותיו הם לקרבה אל האלהים ולא תתכן זאת הקורבה אם לא יתרחק מתאוות העולם המרחק הקצה כי אין אדם זוכה לשתי שולחנות שהם משל לשלימות הנפש ושלימות הגוף. ואחרי שפעולות זה הכח השכלי הם להרחיק התאוות הגופניות אין ספק כי כחות הגוף ישנאוהו תכלית השנאה לפי שהוא ישתדל בבטולם ויחפוץ במה שלא יחפצו הכחות החמריות.
פסוק ז:
וקרא אחי רש הכח המדמה והכח המתעורר וכח ההרגש הכולל לחמש ההרגשות והוא כשורש והם כענפים. ואמר כי כל אלה שנאהו כי אורבים הם לו לפי בטול מלאכתם בטרדת מלאכת האח הגדול והם כעבדים וכשמשים במשלו עליהם. וזה הפירוש הוא לפי מה שכתוב בספרים לא המה באל"ף. אמנם לפי המסורת שכתוב לו קרי בוי"ו ונמצא עוד שם י"א כתבין לא וקריין לו. יהיה ביאור הפסוק כן. כלומר הדל הוא מרבה דברים אמנם דבריו אינם נשמעים וכל מה שמדבר ומבקש לאחרים הם נשארים עמו. והענין שהדל הוא מאריך בדבריו אמנם לא יעשו פרי כי עמו ישארו הדברים.
פסוק ז:
או יהיה פירוש מרדף אמרים לו המה כענין כל אחי רש שנאוהו וכל שכן שרעיו רחקו ממנו מפני שהוא לא השתדל לקנות הממון בימי חרפו רק היה מרדף אמרים כלומר מתעסק בשיחות בטלות ובדברים רקים אשר לא יועילו ולא יצילו. ולפיכך אמר על צד הלעג מי שאינו חרוץ במלאכתו ואיננו עובד אדמתו רק הוא מרדף דברים בטלים ומחזר אחר שיחות בטלות לו המה כלומר השיחות הבטלות ההם ישארו עמו וישארו הקנינים וההון והעושר ביד החרוצים.
פסוק ז:
או יאמר זה קרה לו בעבור שהיה מרדף אמרים והם השיחות הבטלות ולא עשה כאשר יעשו המה והם החרוצים שייגעו לקנות הממון. או יאמר הוא היה מרדף אמרים אמנם המה כלומר רעיו החרוצים לא עשו כן להיות רודפים אחר דברים בטלים.
פסוק ז:
ואחרי שהזכיר כי רבים יחלו פני נדיב וכל הריע לאיש מתן וכל אחי רש שנאוהו סמך אליו קונה לב אוהב נפשו כלומר הריש האמתי הוא הריש מהחכמה שהיא מזון הנפש המשכלת ומי שקונה שכל מורה שהוא אוהב נפשו ומי שהוא שומר תבונה אוהב למצוא טוב. אמנם האיש שהוא עד שקרים לא ינקה והאיש שיפיח כזבים יאבד ולא נאוה לכסיל שום תענוג וכל שכן שאיננו דבר נאה למשול העבד בשרים כי שכל האדם הוא להאריך אפו ולעבור על פשע ואלו המדות לא תמצאנה בכסיל ובעבד.
פסוק ח:
אמר כי האיש שהוא קונה שכל הוא אוהב נפשו כי מראה אהבתו אותה בנותנו לה לחם חקה כי החכמה היא מזון נפש המשכלת. שומר תבונה כלומר מי שהוא שומר התבונה בזכירתו שילמוד אותה ולא ישכחנה סופו למצא טוב בזה ובבא. או יאמר שומר תבונה אוהב למצא טוב:
פסוק ט:
הפסוק הזה נכתב פעם אחרת כיוצא בו אלא שבמקום אמרו ויפיח כזבים יאבד אמר ויפיח כזבים לא ימלט. ורצה לחדש בפסוק הזה שמי שמדבר הכזבים אע"פ שלא יזיק בהם לזולתו לא די שלא ימלט אלא שיאבד.
פסוק ט:
ומלת יאבד רוצה בו העונש האלהי שיחול עליו בזה העולם או בעולם הנשמות כפי מה שתגזור החכמה האלהית.
פסוק י:
אמר כי אינו דבר נאה ומתקבל שיהיה אל הכסיל תענוג כי לא יכיר בדבר של תענוג ושל כבוד כי כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. אף כי לעבד כלומר וכל שכן שאינו ראוי שהעבד והוא מטבעו אסף חרפת המדות והמעשים הרעים שיהיה הוא מושל ומנהיג השרים הנכבדים. ואמר אף שעניינו כל שכן בעבור הממשלה שהזכיר בענין העבד כי התענוג יהיה מדבר נקל ואפי' תענוג של דבר מה אינו ראוי אל הכסיל כל שכן שאין לומר שימשול הכסיל. אמנם העבד אע"פ שאינו כסיל אינו טוב שימשול על שרים מפני שהם מוטבעים על מדות מגונות.
פסוק י:
ועל דרך האמת יאמר כי איננו ראוי אל המלך זקן וכסיל תענוג חזר וקראו עבד. ואמר כי אינו דבר הגון שימשול על כחות השכליות וקראו כסיל לרחקו מכל חכמה ושלמות ודבקותו אל כל מה שיביא אל פחיתות מעלה וקראו עבד כי המכוון במציאותו הוא להיות עבד אל הכח השכלי כי בו ובאמצעיתו ובאמצעות כליו יקנה מעלה על מעלתו כי הוא יחדש מופתיו במורגשות ומהם יעלה אל המושכלות הפשוטות מן ההרכבה החמרית.
פסוק י:
ורצה באמרו לא נאוה לכסיל תענוג שאין דבר הגון שיהיה לכח היצר והתאוה מעלה ושלטנות וכל שכן שאינו ראוי שהדבר שהמכוון ממנו שיהיה עבד ימשול על הכחות השכליות ויעבידם תחתיו ויסירם אל משמעתו. או יאמר לא נאוה לכסיל תענוג כלומר אינו נאה בעיני הכסיל והוא היצר תענוג עולם הנשמות ולא יחפוץ בו ולא יתאוהו. וכן היצר נקרא עבד כי כן כוון ממנו אינו טוב בעיניו למשול בשרים כלומר לפעול פעולות נכבדות רצויות למצוא באמצעותם חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם כי הם לא יתאוו כי אם רע. ומלות לא נאוה משרתות באחרונה גם כן וכאילו אמר אף כי לעבד למשול בשרים לא נאוה.
פסוק י:
ואפשר כי זה הפסוק דבק עם הפסוקים שאחריו שאמר שכל אדם האריך אפו ואמר כי אינו דבר נאה ומתקבל שיהיה לכסיל מעלה ותענוג וכל שכן שימלוך העבד וימשול על השרים כי השכל שיהיה באדם גורם שיאריך אפו ותפארת היא לו שיעבור על פשע ואלו המדות הם מיוחדות במלכים ואם ימלוך הכסיל או העבד לא יאריכו אפם ולא יעברו על פשע ולכן לא נאוה לכסיל תענוג ולא לעבד משול בשרים. מצורף אל זה שזעף המלך הוא כנהם הכפיר וכטל על עשב הוא רצונו ואם יהיו העבד והכסיל מלכים מי יעמוד כנגד זעמם ואיך יהיה כטל על עשב רצונם והם כסילים ומשולחים אל כל רע ואיך ימשלו וימלוכו העבד והכסיל והבן הכסיל הוא הוות אפי' לאביו וכל שכן לאחרים והוא מבלבל הנהגת ביתו לדמיון הדלף הטורד אחת הנה ואחת הנה והוא מריב עם נשי ביתו או עם אשתו וכל שכן עם הזרים. או יאמר כי הבן כסיל הוא לדמיון הדלף הטורד ולדמיון מדיני האשה כשתהיה אשת מדינים.
פסוק יא:
אומר כי השכל שיהיה באדם גרם לו שהאריך אפו כי לולי השכל המחופף עליו לא האריך אפו ותפארתו של אדם הוא להיות עובר על פשע. כי התכונה הזאת באה מנפש חשובה אשר הניחה כל גאה וגאון כי מי שאינו עובר על פשע עושה זה לרוב גאותו שהוא חושב שלרוב מעלתו אינו ראוי שיחטא לו איש מן האנשים ולא יחשוב גם כן שהחטא שיחטא לו האדם ויפשע בו הוא סבה אלהית בסבת מריו. אמנם המשכיל יעבור על פשע כדי שה' ית' יעביר על פשעיו.
פסוק יב:
אמר כי המלך בעת שיזעף על איש יראה על האיש כאלו נהם עליו הכפיר שאין בבעלי חיים יותר מפחיד ממנו. וכטל על עשב רצונו כלומר ומי שיראה לו המלך רצון טוב ויאר אליו פניו הוא לו תועלת ודבר של נחת רוח כמו הטל שירד על העשב כי כמו שהטל היורד על העשב ירווה הארץ ויולידה ויצמיחה כן אהבת המלך ורצונו היא סבת חיי האיש.
פסוק יב:
והזכיר זה הדבר לענין גדול כדי שיתעורר האדם ויאמר בלבו אם יזעף עלי מלך בשר ודם שהיום ישנו ומחר איננו אהיה נבהל אע"פ שאם יכעוס עלי אולי לא תצא מחשבתו אל הפועל כי פלגי מים לב מלך ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו ואפי' אם תצא מחשבת המלך עלי אל הפועל אין ייסוריו יסורי עולם מצורף אל זה שאני יכול להראות לו בפי מה שאין בלבי ולא ידע רק קצת מהמרותי אותו וצפון לבי אין אתו ואם ארצה לברוח מפניו אצא ממלכותו ואהיה חפשי ועם כל זה לבי בל עמי בעת שיזעף המלך עלי ואיך יעמוד לבי ותחזקנה ידי והמלך שהוא זועף עלי בעבור חטאותי אשר לא סרתי מהמרותו הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אשר עיניו פקוחות על דרכי איש וכל צעדיו יראה לא ינוס ממנו נס ואין חושך ואין צלמות להסתר שם פועלי און.
פסוק יג:
אמר כי הבן הכסיל הוא הוות לאביו כי כסילותו יגרום לאביו נגע וקלון כי הוא יפעל פעלים יענש עליהם ואף אם לא יזיק לזולתו יכלם אביו מסכלותו.
פסוק יג:
ודלף טורד מדיני אשה כלומר כי כשיהיה לאיש אשת מדינים תריב עמו בכל עת היא דומה לו בפעולותיה אל הדלף הטורד וזה כי כמו שבעת שגג הבית לא יהיה מתוקן על השלמות ירד המטר מנקבי הגג אחת הנה ואחת הנה ולא ירד במקום אחד מיוחד שיוכל האדם לקבוע עמידתו במקום ידוע מהבית וחוצה מהבית לא יוכל ללכת מפני רבוי המטר. כן יהיה ענין אשת מדינים לבעלה כי האדם בורח מטרדות העולם למצוא מנוח לכף רגלו בביתו ובעת שהוא חושב לנוח בביתו אז יטרידוהו מדיני אשתו והוא לדמיון מי שינוס מן המטר בביתו ובביתו ממטיר גם כן זעיר שם זעיר שם וגם שם לא ינוח לו מצורף אל זה שהוא לא יוכל להתחבר עם נשי ריעיו בלא סכנת הגוף והנפש ואשתו שהיא אשת מדנים מריבה עמו תמיד וזה הוא לדמיון הדלף הטורד מבית ומחוץ.
פסוק יג:
ואפשר שקרא התאוות הגשמיות מדיני אשה ואמר כי כמו שהדלף הטורד מונע האדם ומבלבל רעיונותיו ובסבתם יחטיא כוונתו ולא יוכל להשלים מה שכוון להשלימו כן התאוות הגשמיות מונעות השכל האנושי מהשלים פעולתו לצאת מן הכח האנושי אל הפועל האלהי.
פסוק יג:
או קרא מדיני אשה חומר האדם בעת שלא יהיה ממזג טוב וממוסך והענין שלא תהיה הרכבתו וטבע מזגו מוכן לקבל השלימות רק הוא מוטבע אל ההפך ואמר כי כמו שהדלף הטורד מונע האדם מהשלים פעולתו כן המזג בלתי שוה יכבד על האדם לעשות בו מה שיעשה עם מזג טוב ונאות. והמזג בלתי נאות אל השלימות קראו רז"ל זוג שני שקשה לזווגו כקריעת ים סוף והוא האומר אל השכל האלהי המעורר אותו ואומר לו פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי. פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם. ואף אם יתעורר האדם וירצה להכריחו ולרדוף אחר השכל ימצאוהו השומרים הסובבים בעיר יכוהו ויפצעוהו וישאו את רדידו מעליו ואם ימצא דודו לבסוף ימצאהו אחר ענוים גדולים ועל הרוב יהיה מגורש מגן עדן לעולם.
פסוק יד:
אחרי שהזכיר ודלף טורד מדיני אשה אמר לא תחשוב שיוכל האדם בשכלו לבחור לו אשה משכלת כי הכל מאת ה' מן השמים. ואמר כי הבית והממון ינחילום האבות לבניהם אמנם היות לאיש אשה משכלת לא יוכלו האבות על זה כי לפעמים יכוונו האבות לתת לבניהם אשה משכלת ויבא הענין בהפך כי הכל ברצון אלוהי. או יאמר כי האיש שתהיה לו אשה משכלת היא נחלת שדי ממרומים וענין גדול ונכבד.
פסוק יד:
ואפשר שכוון באמרו ומיי' אשה משכלת החומר הטוב והממוסך הפך מדיני אשה ואמר כי הבית וההון ובכלל כל קנייני העולם יוכלו האבות לסבב זה. אמנם שיהיה לאיש חומר טוב ונאות מזומן אל המעלה והשלמות זה מדה שלא יוכל האדם עליו והוא מאת ה' מן השמים. או יהיה ביאור ומיי' אשה משכלת כלומ' מתנה גדולה ומתנה אלהית היא כשתהיה לאיש אשה משכלת.
פסוק טו:
אמר כי העצלות והוא מעוט העסק וההשתדלות שיהיה לאדם על ענייניו תפיל תרדמה על בעליה והתרדמה יותר קשה מן העצלות כלומר ורצה לומר כי יעתק העצל מענין רע אל ענין יותר רע ממנו כי אם יתעצל מעט תביאנו עצלותו להתעצל יותר ויותר עד שיהיה דומה בעניינו לאדם הנרדם שהוא דומה למת.
פסוק טו:
ונפש רמיה תרעב כלומר שהאדם שאיננו חרוץ ומהיר במלאכתו וישתדל להרויח ברמאות ירעב כלומר לא יעשיר ברמאותו כי לא יחרוך רמיה צידו אם שיתרחקו האנשים ממנו בעבור רמאותו ומתוך כך יעני ואם שיחול עליו העונש האלוהי ויעני. וכמו שיקרה בעניינים הזמניים כן יקרה בעניינים הרוחניים וזה כי העצלות בבקשת החכמה וכן הקיצור בעבודת ה' יפילו תרדמה על האנשים והענין שישנו שנת עולם ולא יקיצו. ונפש רמיה תרעב כלומר כי הנפש העוסקת בחכמה שלא על הסדר או שלא לשמה והוא הרמאות הגדול תרעב כלומר תשאר רעבה בחסרון החכמה אשר הוא מזונה ממנה. כי מתוך שלא יתעסק בחכמה לשמה לא יקח החכמות המועילות לנפשו רק יקח מה שיתפאר בהם אצל בני אדם ומתוך כך נפשו תהיה חסרה מן החכמה האמתית בעולם הזה. וגם בעת שהנפשות אשר יצאו אל הפועל האלהי תתענגנה על רוב שלום בעולם הנשמות היא תרעב והוא אמרו על נפשות המקצרים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו.
פסוק טו:
ובעבור שהזכיר בפסוק הקודם ומה' אשה משכלת אמר שאין להתעצל מהיות האדם משתדל אחר אשה משכלת אע"פ שהיא מאת ה' כי עצלה תפיל תרדמה. ועל דרך נסתרו יקשרו הפסוקים בענין זה כלומר אע"פ שאמרתי ומה' אשה משכלת לא תחשוב שמי שאין לו חומר ממוסך נאות לבקשת החכמה ראוי לו שיתעצל מדרוש מה שיוכל להשיג ממנה כי העצלה תפיל תרדמה ואם לא יוכל האדם להגיע אל אמתת עקרי התורה והאמונה לפחות ישמור המצות ועל זה יוכל כל אדם ומי ששומר המצות הוא שומר נפשו אמנם מי שבוזה דרכיו בעבור שלא יוכל להגיע אל המעלה הרמה ימות. ויהיה חונן דלים ובמעשה הזה הוא מלוה ה' וגמולו ישלם לו. ולפי נסתרו יקשר בענין זה והוא שאחר שאמר שיהיה שומר מצוה ובכן יהיה שומר נפשו אמר ומי שחונן החלק השכלי הנקרא דל להמציא לו לחם חקו והם המושכלות אם רב ואם מעט כפי היכולת הוא מלוה ה' וגמולו ישלם לו.
פסוק טז:
אמר כי מי שהוא שומר מצוה הן מצות אלהיו הן מצות המלכים והשופטים הוא שומר נפשו מרעות הזמן בעולם הזה ומרעת העונש הרוחני המעותד לנפשות המקצרים אחר המות. ואם ישמור מצות המלכים והשופטים הוא שומר נפשו מצרת הזמן. אמנם מי שהוא בוזה דרכיו כלומר שישים מנהגותיו ופעולותיו נבזות ושפלות ימות כלו' ימות באין מוסר בעולם הזה ויכרת מצרור החיים בהיות מעשיו בלתי רצויים. או יהיה הכינוי במלת דרכיו שב אל ה' ית' או אל השופט ואם לא נזכרו. ויהיה ענין הפסוק כן שומר מצות ה' או מצות השופט הוא שומר נפשו ומי שהוא בוזה דרכיו של שופט ימות.
פסוק יז:
אמר כי מי שחונן האיש הדל ומעניקו מברכותיו הוא מלוה ה' כלומר כל מה שנתן ממה שחננו ה' אל הדל לא הפסיד רק מעלים עליו כאלו הלוה לה' ית' ומדרך הלוה להחזיר למלוה בריוח. וגמולו ישלם לו אמר כי ה' ית' ישלם לו גמול טוב בעבור החנינה שעושה לדל אע"פ שלא נתן לו משלו כלום רק ממה שהוא פקדון בידו ברצון הבורא ית'.
פסוק יז:
או יהיה אמרו מלוה ה' חונן דל בענין זה כלומר אל יתהלל האיש החונן הדל בחשבו כי נתן לדל מממונו כי השם ית' הוא מלוה ממון לאיש כדי שיחון בו הדלים וזה רצה באמרו מלוה ה' חונן דל. כלומר הוא מלוה ממון לאיש שהוא חונן דל והממון הוא בפקדון ביד האדם לעשות בו מצות אלהיו שצוה לחון בו הדלים כענין לחונן דלים יקבצנו. ואמרו וגמולו ישלם לו כלומר ועם כל זה רצה השם ית' שישולם לו גמול טוב אע"פ שאינו נותן משלו. או יהיה הכינוי במלת וגמולו שב לדל ועניינו והגמול שרצה האל ית' לגמול הדל עשאו על ידך ואתה שלוחו וזהו כי גמולו ישלם לו כלומר מה שישלם החונן הדל לדל כלומר מה שיתן לו ומה שיתנדב לו הוא הגמול והחסד שרצה האל ית' שזה הדל יקבל וסבב הגעתו אל טרפו על ידך. או יאמר והחנינה שתעשה אתה לדל הוא הגמול הראוי לדל ההוא שה' הוא משלם לדל על ידך.
פסוק יז:
או יאמר החכם מן התימה שהאל ית' הוא מלוה ההון אל האיש החונן הדל ומה שיעשה החונן עושה כמו שליח מהאל ית'. והדל ההוא הוא יחזיק לו טוב והוא בכל יכולתו משתדל לגמול טוב אל החונן ההוא והחונן ההוא אינו פועל באותו המעשה רק כשליח עושה מצות אדוניו.
פסוק יז:
ואפשר שקרא דל הכח השכלי מכחות הנפש ואמר כי מי שהוא חונן זה הדל ונותן לו לחם חוקו והם ההשגות השכליות הוא מלוה ה' והטעם כי הוא יעשה בזה הטוב והישר בעיניו כי כל דבר הוא נמצא בגלל התכלית ותכלית זה הכח להעביד כחות הגוף אליו ולצאת מן הכח האנושי אל הפועל האלהי ולכן מי שהשתדל על זה הצליח וה' ית' ישלם לו הגמול הראוי לו.
פסוק יח:
אמר ראוי לו לאדם ליסר בנו ולהכריחו לקבל מוסר וחכמה כי אם ייסרנו יש תקוה שיחכם כי אולת קשורה בלב נער ושבט מוסר ירחיקנה ממנו. ואמרו כי יש תקוה בא להודיע שאם לא יקבל הבן מוסר אביו או רבו בפעם אחת או בשתים שייסרנו לא יתיאש ממנו רק ייסרנו יותר כי עדיין יש תקוה בו שיקבל החכמה. ואל המיתו אל תשא נפשך כלומר אע"פ שאמרתי לך שהראוי הוא שתייסרנו ייסרהו אך במשפט ואמנם לא תייסרהו בענין שתמיתהו כלומר לא תייסר אותו במוסר אכזרי בענין שימות תחת השבט.
פסוק יח:
ואומר אל תשא נפשך כלומר להמית אותו לא תהיה נושא נפשך לעשות זה הענין או ר"ל לא תסבול נפשך זה הענין. ולפיכך סמך אליו גדול חמה נושא עונש כלומר מי שהוא גדול חינה שכעסו רב הוא נושא על גבו עונש כי הוא ראוי שיענש. כי אם תציל כלומר אם לא תהרגנו בפעם אחת רק שתצילנו ותייסרהו פעם אחר פעם עוד תוכל להוסיף לייסרו פעם אחרת. אמנם אם תמיתנו בפעם אחת לא תוכל לייסרו עוד לעולם.
פסוק יח:
או יהיה גדול חמה בענין קריאה כלומר אתה האכזר שאתה גדול חימה וממהר לכעוס תהיה נושא עונש כלומר אע"פ שבנך נתחייב בייסורין ההם לקושי ערפו תהיה נושא ומוחל לענשו כי אם תצילנו ולא תהרגנו תוכל להוסיף ולייסרו במה שיבוא מן הזמן. ויש מפרשים ואל המיתו מענין על כן המו מעי לו כלומר ייסר בנך כי יש בו תקוה אם תייסרנו ואם יצעק מייסוריו ויסלד בחילה לא תחמול ולא תכסה עליו.
פסוק כ:
בעבור שהזכיר למעלה מזה יסר בנך כי יש תקוה שזרז האב להוכיח הבן שב עתה לזרז הבן לקבל המוסר שייסרהו אביו או רבו. ואמר שמע עצה כלומר מי שלא הגיע מאהבתו אותך עד שייסרך רק שיתן לך עצה הוגנת בפעולתיך שמע ממנו העצה ההיא וקבל עליך לעשותה כי אם תשמענה שמיעת האזן בלבד אין תועלת בזה והוא על דרך אמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד כלומר שעניינו שתקבל עליך להאמין זה הדבר.
פסוק כ:
וקבל מוסר כלומר ואם יגיע מאהבת איש אותך עד שייסר אותך כדי להסירך מדרך רע קבל המוסר ההוא ממנו מאהבה ונתן הסבה ואמר למען תחכם באחריתך כלומר שמיעת העצה וקבלת המוסר יהיו סבות שתחכם לבסוף. ואפשר שרצה באמרו שמע עצה וקבל מוסר כלומר שמע עצתי וקבל החכמה הטבעית הנקראת בשמה מוסר כדי שתוכל לקבל החכמה האלהית הנקראת חכמה סתם.
פסוק כא:
אמר כי מחשבות רבות יש בלב האיש כי הוא יחשב לעשות בענין פלוני כך ובענין פלוני כך ולא יעלה בידו לעשות מה שחשב רק מה שיעץ ה' ית' וגזרה חכמתו כן יקום והוא כענין אמרו מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו. ואפשר שזה הפסוק יש לו דבקות עם הפסוק שלפניו שאמר שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך אמר לא תחשוב שכל מי שישתדל על החכמה והמוסר יעלה בידו על השלימות כי לפעמים ישים אדם כוונתו ומחשבתו על דבר אחר הן בענייני העולם והן בדרישת החכמה ולא יעלה בידו כי אם יהיה מזג גופו בלתי ממוסך וניאות לקבלת החכמה לא יוכל עליה על השלימות כי מי יוכל לתקן את אשר עוותו. ומי שהוא מעוות בטבעו בטורח יוכל לתקן מעשיו כמי שנולד על מזג טוב וישר.
פסוק כא:
וכן מי שהוא בעל חסרון בטבעו ובמערכת כוכבי מולדתו לא יוכל להמנות עם השלמים והוא אמרו רבות מחשבות בלב איש כלומר רבות מחשבות יש בלב האיש לפעמים להישיר נפשו אל ההצלחה האמיתית ואל דרישת החכמה. אך מה שיעץ ה' ומה שחייבה חכמתו משנוי המזגים וההרכבות היא תקום ומי שמצא אשה כלומר שעלה לגורלו חומר טוב וניאות מצא טוב ויפק רצון מה'.
פסוק כא:
ואחרי שהזכיר כי רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום ולא כל אדם יוכל להשיג אל החכמה ואף אם ישיג אל החכמה מכל מקום מה שיעץ ה' ית' הוא יקום הזכיר דבר אחר מונע האדם מהגיע אל החכמה והיא תאות האדם שהיא מביאתו לידי קלונו וטוב הוא לאיש להיות רש מן התאוות מהיות מבקש המותרות לפי התאוה והם לחם כזבים.
פסוק כא:
ופירוש מאיש כזב מאיש ישתדל לקנות דמיון מכזב אמנם מי שיש לו יראת ה' ולא יסמוך גם אל חכמתו היא מביאתו לחיים ומי ששבע ילין בל יפקד רע כלומר לא יפקד לרעה רק יפקד לטובה ואינו מכת המתרשלים לקנות החכמה כמו העצל שהוא טומן ידו בצלחת וגם אל פיו לא ישיבנה ולכן ראוי לכל אדם להוכיח הלצים והפתאים המתרשלים והוא שסמך אל זה לץ תכה ופתי יערים ואפי' הוכיח לנבון יועיל כי יבין דעת כי מי שאין לו דעת הוא מבאיש ומחפיר יולדיו וקרוביו והוא משדד אב ומבריח אם .
פסוק כב:
אמר כי תאות רוב האנשים הוא שיסופר מהם חסד והענין שהם יתאוו לספר בפיהם חסדם ויתפארו בין מחסד שעשו ובין ממה שלא עשו ויתאוו שהאנשים יספרו מהם חסד גם כן. וטוב רש מאיש כזב כלו' כי על דרך האמת יותר טוב הוא האיש הרש מן המהללים שלא יספר מנפשו חסד ולא יתאוה שהאנשים יספרוהו. מאיש כזב והוא האיש המתהלל והמתפאר במה שאין בו מן החסד. או יאמר תאות אדם חסדו כלו' התאוה שתהיה באדם היא מביאתו לידי קלונו ויהיה חסדו מענין חסד הוא. וטוב רש כלומ' יותר תקוה יש במי שהוא רש מתאות העולם וקנייניו ואינו מתאוה אליהם מן האיש שהוא חפץ בקנייני העולם שהם כזב והענין שאין להם עמידה וקיום רק הם כמוצא מים אשר יכזבו מימיו.
פסוק כג:
אמר כי יראת ה' היא מביאה בעליה אל החיים הזמניים והם חיי העולם הזה ואל החיים הנצחיים והם חיי העולם הבא. ועוד שהאיש שיש יראת ה' ית' על פניו הוא ילין שבע כי לא יהיה מעדת הנאמר עליהם כפירים רשו ורעבו רק יהיה מכת הנאמר עליהם יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליריאיו. ונפשו תהיה שבעה מזיו עליון בעולם הנשמות ותהיה מכת הנאמר עליהם הנה עבדי יאכלו וגו' שהוא כנוי אל השגת השכל הנפרד. וכן בעל יראת ה' בל יפקד רע כי הוא לא יפקד בחייו לקבל עונש זמני כי מתוך יראתו לא יחטא לאיש עד שיהיה ראוי לקבל עונש זמני וכל שכן שלא יחטא לאלהיו שיפקד אחר המות להביא עליו עונש רוחני.
פסוק כג:
או יהיה ושבע בל ילין דבר בפני עצמו ויהיה ענין הפסוק כן יראת ה' היא מביאה בעליה אל החיים אמנם מי שהוא ילין שבע והשיג מן החכמות שובע שמחות לא ידע דבר רע. או יאמר כי מי שהוא ירא את יי' ולא יחוש להשביע נפשו מקנייני העולם הוא ראוי אל החיים הזמניים והנצחיים. אמנם מי שאין מחשבתו כי אם לשבוע מקנייני העולם הזה הכלה לא יחסר דאגה ודבר רע כי לפי רבות הקניינים תרבה הדאגה בהפקדם. מצורף אל זה שעם רבוי קנייני העולם ישכח האדם את בוראו ויגבה לבו ויוסיף למעול בו והוא ראוי מתוך זה אל עונש זמני ורוחני והוא אמרו בל יפקד רע מלשון ולא נפקד ממנו איש. כלומ' לא יחסר דבר שיהיה רע לגופו ולנפשו.
פסוק כד:
אמר כי האדם העצל לרוב עצלותו הוא טומן ומסתיר ידו בתוך הצלחת והיא הקדירה להוציא ממנה המזון וליתנו בתוך פיו ומרוב עצלותו ושימצא קורת רוח בהיות ידו בתוך הקדירה מפני הקור המצערו לא יוציא ידו מן הקדירה ליתן מזון לתוך פיו וזה גנות גדול ממנו שהוא לרוב עצלותו יתעצל מן האכילה שהוא סבת קיום גופו. וכמו שיתרשל העצל בעניני הזמן כן העצלים הזמניים יתרשלו בקניית החכמה האמתית שהיא מזון לנפש המשכלת וימיתוה ברעב ובצמא מן ההשגה עד שלא תזכה אל החיים הנצחיים.
פסוק כה:
אין הכוונה באמרו לץ תכה שיש לך לעשות זה להכות הלץ כדי שיקנה בסבת ההכאה ההיא ערמה האיש הפתי רק ענין המאמר כן בעת שתכה הלץ בעבור פחיתות הפתי יקנה ערמה בראותו מכות הלץ והטעם כי רוב האנשים והם הפתאים שלא יתעוררו להניח פתיותם ולא יזהרו מעשות רע עד שיראו זולתם נענשים בעבור חטאם. ואז בראותם עונש זולתם יתעוררו ויקנו ערמה לנפשם ברעת זולתם. ואמר לץ תכה כי הלצים הם המוכים על הרוב לא החכמים. ואמר ופתי יערים ולא אמר והחכם יערים כי החכם יזהר מעצמו מעשות רע ולא יעשה כמו הפתי שלא יערים עד שיראה רעת זולתו. וזה דומה למאמר אחד מן החכמים שאמר ראוי שיוסר האדם ברעת זולתו ולא יוסרו אחרים ברעתו ומי שלא יוסר ברעת זולתו ייסר ה' בו אחרים ועל כיוצא בזה אמרתי בשירי. קחה מוסר והוסר בזרים ואל יוסרו בך הבערים. ודע כי איש באחד לא ייוסר ייסר בו אלהים חי אחרים. ואמרו והוכיח לנבון יבין דעת ר"ל הנבון אין צורך להכותו רק בתוכחת קטנה שתעשה אליו הוא יבין דעת דומה לאמרו תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה.
פסוק כה:
או יהיה ענין הפסוק כן לץ תכה כלומ' הכה הלץ ותייסרהו להסירו מסכלותו ואם יהיה פתי מן החכמה בסבת ההכאה שתכהו יקנה ערמה. והוכיח לנבון כלומר וכן ראוי שתוכיח את הנבון כי הוא בסבת התוכחת יבין דעת כלומר יבין לדעת. או יאמר כי אם תוכיח הנבון והוא בעל חכמת הלמודים ותעוררהו שלא ישאר לעולם במחשך ידיעת הלמודית שהם שוחות עמוקות הוא יבין דעת כלומר הוא יקח הלמודיות להצעות ויעלה מהם אל חכמת הטבע ואל ידיעת אמתת הנמצאות שידיעתם דעת.
פסוק כה:
גם אמר לץ תכה ופתי יערים כי הלץ הוא הראוי להכאה לפי שאינו עושה מעשיו בפתיות רק בכונה ורצון והפתי יקנה ערמה בעבור זה. ולא אמר פתי תכה ולץ יערים כי הפתי אינו ראוי להכאה לפי שעושה מעשיו בפתיות בלא כוונה ורצון והלץ אינו צריך לקנות ערמה כי הוא ערום להרע.
פסוק כו:
אמר כי האדם שהוא רע בכל ענין עד שהוא ראוי להקרא בן מביש ומחפיר מפני שהוא מבייש עצמו וזולתו במעשיו הרעים הוא משדד אב ומבריח אם כלומר לא די שהוא עושק וגוזל מי שיזדמן לעשוק מבני אדם שאין חובה עליו לכבדם ולירא מהם אלא שאפי' אביו ואמו שהיו שותפים לבוראו ית' ביצירתו ובאמצעותם יצא לאויר העולם ואכל ושתה דמם וחלבם וסבבו מחייתו וחרדו עליו את כל החרדה הזאת שהיה ראוי לו להכנע אליהם ולירא מהם סמוך ליראתו מאלהיו ית' ועם כל זה לא די שלא יכבדם אלא שהוא ישדדם ויבריחם והענין שיברחו מפניו מיראתם ממנו.
פסוק כו:
או יהיה יבריח פועל נגזר מן והבריח התיכון והענין שהיא תסגר בחדרי חדרים לפחדה ממנו והוא גורם לה שתשים הבריח בדלת.
פסוק כו:
ואפשר שקרא השכל במקום הזה אב והתורה שהיא ירושת האומה מורשה קהלת יעקב קרא אם ואמר כי הבן שהוא מביש ומחפיר הוא גוזל וחומס השכל מחוקו והטעם שימנע ממנו ההשגות השכליות שהם לחם חקו ובהתרשלו מן ההשגה השכלית לא ידרוש מצות התורה והאמונה רק הוא מבריח אותם. והענין שהוא יתרשל מההשגות השכליות וממצות התורה גם כן. גם אפשר שקרא החומר אם ואמר זה הפסוק כנגד האנשים שישימו כל השתדלותם לענות גופם בענויים מבהילים ויחשבו להתקרב במעשה הזה אל ה' ית' כאלו הוא ית' צוה לאבד הגוף ולמחות שמו מתחת השמים ויניחו כל תורה וכל חכמה וכל דבר שכלי ולא ישתדלו רק בענוי גופם. וקרא העושה זה בן מביש ומחפיר.
פסוק כו:
ואחרי שזירז החכם או האב להוכיח הבנים והפתאים הוא מזרז הבן שלא יקבל אי זה תוכחת שתהיה מכל איש שיזדמן ובפרט כשיהיה המוסר שילמדוך מביא אותך לשגות מאמרי דעת ויש לך להזהר מערמת אנשים שייפו דבריהם בדברי כזב ומראים לכל שהם מדברים דברי משפט והוא שאמר עד בליעל יליץ משפט כלומר לפעמים העד הבליעל מראה בדבריו שמה שיליץ יליץ דרך משפט וכן פי הרשעים יאמרו האון בהבלעה ולא ירגיש כל אדם האון שבלבם והם בעבור רשעם מעותדים לשפטים רעים ולמהלומות והוא שסמך אליו נכונו ללצים שפטים וגו'.
פסוק כז:
אמר אע"פ שהזהרתיך פעם ופעמיים לשמוע המוסר מן המייסרים אותך כוונתי היא שתשמע המוסר מן האנשים הטובים בעלי דת ובעלי אמונה טובה אבל אין כוונתי שתשמע מוסר כל איש שיזדמן בעל אמונה נפסדת וזה רצה באמרו חדל בני לשמוע מוסר כלומר לא תשמע מוסר שיביאך לשגות מאמרי דעת. או יאמר אם תחדל אתה בני לשמוע מוסר כלומ' מנע עצמך ולא תשמע מוסר שיביאך לשגות מאמרי דעת. או יאמר אם תחדל אתה בני לשמוע המוסר הטוב שייסר אותך זולתך הנחת המוסר יביאך לשגות מאמרי דעת. או נאמר כי בעבור שהחכם הזה קרא חכמת הטבע מוסר בא לומר אע"פ שהחכמה הטבעית תתן המופת במה שתחייב והוא הראוי שיאמן זה על הרוב. אמנם במה שיביא המופת לחלוק על המופתים והנפלאות כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני ונתינת התורה ועמידת השמש בגבעון ופתיחת פי האתון וכיוצא בהם ממה שיכחישום המופתים הטבעיים זה ממה שראוי שלא תאמין בהם כי הם למעלה מן הטבע ומי הוא שסדר הטבע והוא האל ית' שמו צוה ונבראו וזה רצה באמרו חדל בני לשמוע מוסר לשגות מאמרי דעת כלו' המנע מלשמוע לדברי חכמת הטבע הנקראת מוסר בעת שיביאוך לשגות מאמרי התורה והנביאים שהם אמרי דעת'.
פסוק כח:
אמר כי העד הבליעל והוא האדם שיעיד השקר הוא בשקרו יליץ המשפט כלומר יהפוך המשפט לדבר לץ כי הוא הסבה לצאת המשפט מעוקל. ופי רשעים והם עדי הבליעל יכסו האון ויעלימוהו ולא יעידו עליו ומתוך כך לא יענש בעל האון. ומלת יבלע היא מענין ולא יבאו לראות כבלע את הקדש. או יהיה יבלע מענין בליעה והטעם שעדי שקר גורמים לאנשים שיבלעו האון כלומר שיעשו החמס. וקרא עשיית החמס בליעת האון ויהיה יבלע פועל יוצא לשני פעולים.
פסוק כח:
ואפשר שקרא ההקדמה הכוזבת עד בליעל ואמר כי כשתהיה אחת מן ההקדמות כוזבות היא סבה שהמשפט ר"ל התולדה שתולד מהם תהיה כוזבת. וקרא פי הרשעים בעלי חכמת ההטעאה ואמר כי בעלי ההטעאה גרמו שהאנשים יבלעו און כלומר הם סבה שהאנשים יאמינו הנמנעות והכזב והוא הפך המכוון מן חכמת ההגיון כי חכמת ההגיון נסדרה כדי להודיע הדרך שבו יבחן האמת מן השקר כדי שיכוון האדם אל האמת ויברח מהפכו.
פסוק כט:
אמר כי השפטים הרעים הם מעותדים לענוש בהם הלצים והמהלומות והם המכות נכונו גם כן לחול על הגו של כסילים. ומלת נכונו משרתת במקום שנים וענינו נכונו ללצים שפטים ונכונו המהלומות לגיו כסילים והטעם כי הלצים והכסילים בעבור חסרון שכלם יחטאו ויעברו על מצות המלך ושוטריו. וכן יעברו בסכלותם על מצות מלך מלכי המלכים ית' שמו. ומתוך כך הם נענשים יום יום ולרוב התמדת חול העונשים עליהם אמר דרך משל כי לא נמצאו השפטים והם הענשים והמהלומות והם המכות רק בעבורם. אמנם הצדיקים והחכמים אשר נתן ה' ית' חכמה בלבם נעלו מחול עליהם העונשים רק הם ראויים לשובע שמחות.