פסוק א:טוֹב רָשׁ, עני שהוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ, הגון יותר מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו, נפתל ומתוחכם וְהוּא, שהוא בעצם כְסִיל, חסר דעת.
פסוק ב:גַּם בְּלֹא־דַעַת נֶפֶשׁ לֹא־טוֹב. מי שאין בו דעת אין לו גם נפש טובה, ואילו נפשו של מי שנוהג בדעת – הגונה; בפעולות הנעשות ללא דעת, לא טוב לנפש; או: לא טוב לאיש שאינו יודע ומכיר את נפשו. וְאָץ, רץ בְּרַגְלַיִם בלי לדעת לאן הוא רץ ולמה, הוא בעצם חוֹטֵא. מן הראוי לפעול מתוך יישוב דעת ושיקול דעת.
פסוק ג:אִוֶּלֶת, שטותו של אָדָם תְּסַלֵּף, תעוות את דַּרְכּוֹ, ולבסוף כשהוא ייכשל, עַל־ה' יִזְעַף לִבּוֹ. אנשים טועים או פועלים בזדון וגורמים לעצמם מפלה או אינם רואים הצלחה בדרכם, ובמקום לייחס את כישלונם לעצמם הם מאשימים את ה'.
פסוק ד:הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים, רבים רוצים בקרבתו של העשיר, וְאילו דָל מֵרֵעֵהוּ יִפָּרֵד. חבריו של העני נוטשים אותו.
פסוק ה:עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה מעונש בסופו של דבר, וְאף יָפִיחַ, מי שמפריח ומפזר כְּזָבִים, שקרים לֹא יִמָּלֵט.
פסוק ו:קודם נאמר שרבים רוצים להתרועע עם העשיר, ואילו כאן מדובר על אדם שאינו רק בעל הון אלא הוא גם ידוע כנדיב: רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי, יבקשו לפגוש נָדִיב, וְכָל־הָרֵעַ, הכול מגלים רעוּת לְאִישׁ מַתָּן, אדם המעניק מרכושו לזולת.
פסוק ז:לעומת זאת כָּל אֲחֵי־רָשׁ, העני, שהוא דווקא נזקק לעזרה, שְׂנֵאֻהוּ, אַף כִּי, ובוודאי מְרֵעֵהוּ, אלו שהתקרבו אליו להתרועע אתו, רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ בתואנה שהרש מְרַדֵּף אֲמָרִים לוֹ־הֵמָּה, מחפש וממציא הבטחות שניתנו לו, כביכול. פירוש אחר (על פי הכתוב – 'לֹא'): אנשים מחפשים לעני דיבורים שלא היו כדי להצדיק את התרחקותם ממנו. אותם דברים שלא היו גורמים רעה אילו נאמרו על ידי אדם אחר, כאשר אומר אותם עני ומסכן, גם אם לא לכך הייתה כוונתו, מביאים עליו צרות.
פסוק ח:קֹנֶה־לֵּב, שֵֹכל, הוא זה שאֹהֵב את נַפְשׁוֹ; שֹׁמֵר, הממתין ומצפה לתְּבוּנָה יגרום לעצמו לִמְצֹא־טוֹב.
פסוק ט:עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה כאמור לעיל, אלא שההמשך חריף יותר: וְיָפִיחַ כְּזָבִים, לא רק לא יימלט מעונש אלא גם יֹאבֵד.
פסוק י:לֹא־נָאוֶה, נאה, הולם לִכְסִיל תַּעֲנוּג. כסיל החי חיי פינוקים ותענוגות מרגיש שליט עליון, ותופעה זו אינה נאה ואינה נעימה. אַף כִּי, ובוודאי שלא מתאים ולא כדאי לְעֶבֶד, לעלות לגדולה ולמְשֹׁל בְּשָׂרִים ונכבדים.
פסוק יא:שֵׂכֶל אָדָם מלמד אותו להארִיךְ אַפּוֹ, למשול ברוחו, להתאפק ולא להתפרץ. וְתִפְאַרְתּוֹ של האדם היא לעֲבֹר, למחול עַל־פָּשַׁע, חטא. ההקפדה, הקטטה והזעם אינם באים מחכמה.
פסוק יב:נַהַם, נהמה מאיימת כַּכְּפִיר, כמו שמשמיע אריה – כך זַעַף של מֶלֶךְ, וּמנגד – כְטַל עַל־עֵשֶׂב, שהוא מצמיח ומועיל רְצוֹנוֹ. כעסו של מלך עלול להיות מסוכן, ואילו שביעות רצונו יכולה להועיל מאוד.
פסוק יג:הַוֹּת, אסון לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל, וְכדֶלֶף, טפטוף טֹרֵד מִדְיְנֵי, קטטות עם אִשָּׁה. גם אם מריבות אתה, הקנטותיה ותלונותיה אינן הוות, הן עשויות להוציא את הגבר מדעתו.
פסוק יד:בַּיִת וָהוֹן אדם מקבל כנַחֲלַת אָבוֹת, וּלעומת זאת מֵה' הוא מקבל אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, חכמה. אותה אין אביו יכול להנחיל לו. על האדם להכיר ולהעריך שאותה קיבל מיד ה', ולהודות לו על כך.
פסוק טו:עַצְלָה, עצלות תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה. מי שמתעצל סופו להתעייף ולישון, וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה, המחבלת תחבולות במקום לעבוד, תִרְעָב.
פסוק טז:האיש ששֹׁמֵר מִצְוָה הוא בעצם שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, ומי שבּוֹזֵה, מבזה את דְרָכָיו והולך בשרירות לבו יָמוּת בעוונו.
פסוק יז:מַלְוֵה לה' חוֹנֵן דָּל. הנותן מתנה לעני נחשב כאילו הלווה לה', כי בכך הוא ממלא את תפקידו של הקדוש ברוך הוא, ולכן הוא זה שיפרע את החוב – ואת גְמֻלוֹ, שכרו יְשַׁלֶּם־לוֹ ה'.
פסוק יח:יַסֵּר את בִּנְךָ כִּי־יֵשׁ תִּקְוָה. התוכחה וההכאה יועילו לתקן את הבן, אבל יש לנהוג בזהירות רבה – וְאֶל־הֲמִיתוֹ אַל־תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ, תפנה. עליך להימנע מן העונשים המדכאים את הבן וממיתים אותו במובנים שונים.
פסוק יט:אדרבא, גְּדָל־חֵמָה, מי שכעסו גדול נֹשֵׂא עֹנֶשׁ. התפרצויות זעם אינן מתקנות את המצב אלא רק גורמות רעה לכועס עצמו, כִּי אִם, אלא במקום לזעום על מה שאין, תַּצִּיל את הקיים וְעוֹד תּוֹסִף עזרה למי שזקוק לה.
פסוק כ:שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר, לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ, בסופך. גם אם לא תקלוט את העצה והמוסר ששמעת מיד, סופך שהם יחכימו אותך. על כן ראוי שתראה בעין טובה את המבקרים והמוכיחים אותך.
פסוק כא:רַבּוֹת הן המַחֲשָׁבוֹת והתכניות בְּלֶב־אִישׁ, ואולם לבסוף עֲצַת, מחשבתו של ה' הִיא תָקוּם, תתקיים. פירוש נוסף: בין המחשבות הרבות המקננות בלב, על האדם לחפש ולנסות לזהות את עצת ה', הקיימת גם היא בקרבו.
פסוק כב:תַּאֲוַת אָדָם תהיה מופנית לחַסְדּוֹ. טוב שאדם יתאווה לעשות חסד. או: חסדו של אדם הוא נויו בעיני הבריות והוא המושך אליו את אהדתם. וְטוֹב־רָשׁ, אף על פי שלא שפר עליו מזלו, יותר מֵאִישׁ כָּזָב.
פסוק כג:יִרְאַת ה' מוליכה לְחַיִּים, וְהירא – שָׂבֵעַ, מרוצה ושלם יָלִין, בַּל־יִפָּקֶד רָע.
פסוק כד:טָמַן עָצֵל את יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, כלי אוכל גַּם אֶל־פִּיהוּ, פיו לֹא יְשִׁיבֶנָּה. הוא כה עצל שאין לו כוח אפילו להחזיר את ידו לפה. העצל מתחיל לעשות דבר, אך אינו משלים מלאכתו, אף לא את צרכיו שלו, וכך הוא נשאר חסר ורעב. לפי המפרשים שצלחת היא מעין כיס, זהו חסר המעש הטומן ידו בחיקו, שעצלותו תביא לכך שלא יהיה לו מזון להכניס אל פיו.
פסוק כה:כאשר לֵץ, אדם יהיר ולא הגון תַּכֶּה – וּפֶתִי יַעְרִם, יחכים. הלץ, הבוטח תמיד בצדקתו, אינו נוטה ללמוד מהמכות שהוא מקבל, אבל הפתי, שאינו מבין הרבה, ולכן אינו לוקה כמו הלץ, יוכל ללמוד ממה שקורה ללץ. וְהוֹכִיחַ, אם תוכיח לְנָבוֹן הוא יָבִין דָּעַת, וימצא בתוכחה ובביקורת תועלת.
פסוק כו:בן שמְשַׁדֶּד, רומס או גוזל אָב – יַבְרִיחַ אֵם. הפגיעה באב תבריח גם את האם מהבית, אף אם הבן אינו מתנכל לה ישירות. זהו בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר. על אדם לכבד את הוריו גם כשאינם מושלמים, וגם כשהוא מוצא טעם להגיב לדבריהם, משום שכך נשמרת יציבותו של הבית.
פסוק כז:חֲדַל, בְּנִי, לִשְׁמֹעַ מוּסָר, אם ברצונך לִשְׁגּוֹת, לסטות מֵאִמְרֵי־דָעַת. אם אינך שומע מוסר, תמצא את עצמך פונה מהדרך המאוזנת. או: אין תועלת שתשמע מוסר אם אינך מעוניין לפעול בהתאם.
פסוק כח:עֵד בְּלִיַּעַל, רשע יָלִיץ, ישים ללעג את המִשְׁפָּט, ויהפוך אותו למעשה רשעות, וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע, יסתיר אָוֶן, רוע.
פסוק כט:נָכוֹנוּ, מזומנים לַלֵּצִים, המתהלכים בעולם שאננים ובוטחים בעצמם, שְׁפָטִים, עונשים, וּמַהֲלֻמוֹת נכונו לְגֵו, לגוף הכְּסִילִים.
