פסוק א:לאדם מערכי לב. הוא סודר עצתו ודבריו בלבו:
פסוק א:ומה' מענה לשון. כשבא להשיב הקב"ה משכילו בדבריו או אם זכה מזמן לו מענה טוב:
פסוק ב:ותוכן רוחות ה'. ומונה הלבבות מי הטוב ומי הרע:
פסוק ג:גול אל ה' מעשיך. גלגל והשלך עליו צרכיך ויכונו מחשבותיך, ד"א גול אל ה' מעשיך, התפלל לפניו על כל צרכיך:
פסוק ג:ויכונו. יתבססו ויתקיימו:
פסוק ד:כל פעל ה' למענהו. הכל עשה בשביל קילוסו כמו ענו לה' בתודה (תהלים קמז) ד"א להעיד עליו כלומר פעלו מעיד עליו על גבורותיו שניה' בהגדת תהלים:
פסוק ד:וגם רשע. עשה להניחו ליום רעה, וכל זה לקילוסו:
פסוק ה:יד ליד לא ינקה. מיד ליד בא לו גמול גובה לבו:
פסוק ו:וביראת ה' סור מרע. על ידי יראת ה' סור מרע:
פסוק ז:ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ירצה לו שיהיו שלימים עמו:
פסוק ט:לב אדם יחשב דרכו. ללכת דרך ישר:
פסוק ט:וה' יכין צעדו. כמו ששנינו (שבת קד), הבא לטהר מסייעין לו:
פסוק י:קסם על שפתי מלך. על שפתי חכם היושב בדין:
פסוק יא:פלס ומאזני משפט וגו'. לשלם לאדם כפעלו, משפט יישטיצ"ה בלע"ז פרעון עונות האדם בפלס ומאזנים:
פסוק יא:מעשהו כל אבני כיס. כאשר יש באבני כיס משקלות גדולו' וקטנו' הכל לפי פעלו של אדם:
פסוק יב:תועבת מלכים עשות רשע. דבר תעוב הוא לדיינין ואין הגון להם לעשות רשע:
פסוק יד:חמת מלך. הוא כמלאכי מות כשלוחי מיתתם:
פסוק יד:ואיש חכם יכפרנה. יפייסנה:
פסוק טו:באור פני מלך חיים. מי שהקב"ה מסבי' לו פני' חיים הוא לו לכך צריך אדם ליישר דרכו לפניו:
פסוק טו:ורצונו כעב מלקוש. מי שהוא מרוצה לו רצונו טוב לו כעב המביא את המטר:
פסוק יט:טוב שפל רוח. טוב להתחבר את ענוים ולהיו' אתם שפל רוח מהיות מחלק שלל את גאים:
פסוק כ:משכיל על דבר ימצא טוב. הנותן לב להתבונן על דבריו לפלס את דרכיו ימצא טוב:
פסוק כ:ובוטח בה' אשריו. כשהוא מפלס דרכיו ורואה בה מצוה שיש בה סכנה או חסרון כיס ובוטח בהקב"ה ועושה הטוב:
פסוק כ:אשריו. הן אשוריו שלו:
פסוק כא:לחכם לב יקרא נבון. שלמד חכמה מרבו:
פסוק כא:יקרא נבון. סופו שיהיה נבון בדברים מפולפל בחכמתו ויקראו אותו נבון:
פסוק כא:ומתק שפתים יוסיף לקח. כשאדם מטעים דבריו לתלמיד וממתיק דבריו בטעמים יוסיף לקח:
פסוק כב:מקור חיים שכל. לבעליו וכן פתרון המקרא שכל הבעלים מקור חיים הוא לו:
פסוק כב:ומוסר אוילים אולת. יסורי אוילים ע"י אולת באים להם וכן משמעו האולת יסורין הוא לאוילים:
פסוק כג:לב חכם ישכיל פיהו. לבו מלמד את פיו לדבר צחות (ועל שפתיו יוסיף לבו לקח):
פסוק כד:צוף דבש. מתוק דבש, ברישק"ה בלע"ז:
פסוק כד:אמרי נועם. דברי תורה:
פסוק כה:יש דרך. שהוא ישר לפני איש:
פסוק כו:עמלה לו. לצרכו הוא עמל:
פסוק כו:כי אכף עליו פיו. כשפיהו כופהו ותובע לו מאכל אז עמלו עומדת לו שאכל מה שעמל כבר:
פסוק כז:כורה רעה. בלבו חורש הרע:
פסוק כז:ועל. שפתיו כאש צרבת הרעה כאש שורפת על שפתיו עד שמוציאה בפיו וגומרה:
פסוק כז:כאש צרבת. שורפת כמו (יחזקאל כ״א:ג׳) ונצרבו בה כל פנים:
פסוק כח:ונרגן מפריד אלוף. וע"י ריגונו ותרעומתו מפריד ממנו אלופו של עולם:
פסוק ל:עוצה עיניו. ל' קריצה וכן איעצה עליך עיני (תהילים ל״ב:ח׳):
פסוק ל:כלה רעה. כמו כי כלתה אליו הרעה וגומר וגורם לבא רעה לעולם:
פסוק לא:בדרך צדקה תמצא. ע"י הצדקה מאריכין ימיהם:
פסוק לב:ומושל ברוחו. כובש את יצרו:
פסוק לג:בחיק יוטל את הגורל. בינו לבין עצמו אדם מטיל גורל:
פסוק לג:ומה' כל משפטו. לברור לכל אחד ואחד חלקו: