א לְאָדָ֥ם מַֽעַרְכֵי־לֵ֑ב וּ֝מֵיְהוָ֗ה מַעֲנֵ֥ה לָשֽׁוֹן׃ ב כָּֽל־דַּרְכֵי־אִ֭ישׁ זַ֣ךְ בְּעֵינָ֑יו וְתֹכֵ֖ן רוּח֣וֹת יְהוָֽה׃ ג גֹּ֣ל אֶל־יְהוָ֣ה מַעֲשֶׂ֑יךָ וְ֝יִכֹּ֗נוּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ׃ ד כֹּ֤ל פָּעַ֣ל יְ֭הוָה לַֽמַּעֲנֵ֑הוּ וְגַם־רָ֝שָׁ֗ע לְי֣וֹם רָעָֽה׃ ה תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הוָה כָּל־גְּבַהּ־לֵ֑ב יָ֥ד לְ֝יָ֗ד לֹ֣א יִנָּקֶֽה׃ ו בְּחֶ֣סֶד וֶ֭אֱמֶת יְכֻפַּ֣ר עָוֺ֑ן וּבְיִרְאַ֥ת יְ֝הוָ֗ה ס֣וּר מֵרָֽע׃ ז בִּרְצ֣וֹת יְ֭הוָה דַּרְכֵי־אִ֑ישׁ גַּם־א֝וֹיְבָ֗יו יַשְׁלִ֥ם אִתּֽוֹ׃ ח טוֹב־מְ֭עַט בִּצְדָקָ֑ה מֵרֹ֥ב תְּ֝בוּא֗וֹת בְּלֹ֣א מִשְׁפָּֽט׃ ט לֵ֣ב אָ֭דָם יְחַשֵּׁ֣ב דַּרְכּ֑וֹ וַֽ֝יהוָ֗ה יָכִ֥ין צַעֲדֽוֹ׃ י קֶ֤סֶם ׀ עַֽל־שִׂפְתֵי־מֶ֑לֶךְ בְּ֝מִשְׁפָּ֗ט לֹ֣א יִמְעַל־פִּֽיו׃ יא פֶּ֤לֶס ׀ וּמֹאזְנֵ֣י מִ֭שְׁפָּט לַֽיהוָ֑ה מַ֝עֲשֵׂ֗הוּ כָּל־אַבְנֵי־כִֽיס׃ יב תּוֹעֲבַ֣ת מְ֭לָכִים עֲשׂ֣וֹת רֶ֑שַׁע כִּ֥י בִ֝צְדָקָ֗ה יִכּ֥וֹן כִּסֵּֽא׃ יג רְצ֣וֹן מְ֭לָכִים שִׂפְתֵי־צֶ֑דֶק וְדֹבֵ֖ר יְשָׁרִ֣ים יֶאֱהָֽב׃ יד חֲמַת־מֶ֥לֶךְ מַלְאֲכֵי־מָ֑וֶת וְאִ֖ישׁ חָכָ֣ם יְכַפְּרֶֽנָּה׃ טו בְּאוֹר־פְּנֵי־מֶ֥לֶךְ חַיִּ֑ים וּ֝רְצוֹנ֗וֹ כְּעָ֣ב מַלְקֽוֹשׁ׃ טז קְֽנֹה־חָכְמָ֗ה מַה־טּ֥וֹב מֵחָר֑וּץ וּקְנ֥וֹת בִּ֝ינָ֗ה נִבְחָ֥ר מִכָּֽסֶף׃ יז מְסִלַּ֣ת יְ֭שָׁרִים ס֣וּר מֵרָ֑ע שֹׁמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ נֹצֵ֥ר דַּרְכּֽוֹ׃ יח לִפְנֵי־שֶׁ֥בֶר גָּא֑וֹן וְלִפְנֵ֥י כִ֝שָּׁל֗וֹן גֹּ֣בַהּ רֽוּחַ׃ יט ט֣וֹב שְׁפַל־ר֭וּחַ אֶת־עניים (עֲנָוִ֑ים) מֵֽחַלֵּ֥ק שָׁ֝לָ֗ל אֶת־גֵּאִֽים׃ כ מַשְׂכִּ֣יל עַל־דָּ֭בָר יִמְצָא־ט֑וֹב וּבוֹטֵ֖חַ בַּיהוָ֣ה אַשְׁרָֽיו׃ כא לַחֲכַם־לֵ֭ב יִקָּרֵ֣א נָב֑וֹן וּמֶ֥תֶק שְׂ֝פָתַ֗יִם יֹסִ֥יף לֶֽקַח׃ כב מְק֣וֹר חַ֭יִּים שֵׂ֣כֶל בְּעָלָ֑יו וּמוּסַ֖ר אֱוִלִ֣ים אִוֶּֽלֶת׃ כג לֵ֣ב חָ֭כָם יַשְׂכִּ֣יל פִּ֑יהוּ וְעַל־שְׂ֝פָתָ֗יו יֹסִ֥יף לֶֽקַח׃ כד צוּף־דְּ֭בַשׁ אִמְרֵי־נֹ֑עַם מָת֥וֹק לַ֝נֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּ֥א לָעָֽצֶם׃ כה יֵ֤שׁ דֶּ֣רֶךְ יָ֭שָׁר לִפְנֵי־אִ֑ישׁ וְ֝אַחֲרִיתָ֗הּ דַּרְכֵי־מָֽוֶת׃ כו נֶ֣פֶשׁ עָ֭מֵל עָ֣מְלָה לּ֑וֹ כִּֽי־אָכַ֖ף עָלָ֣יו פִּֽיהוּ׃ כז אִ֣ישׁ בְּ֭לִיַּעַל כֹּרֶ֣ה רָעָ֑ה וְעַל־שפתיו (שְׂ֝פָת֗וֹ) כְּאֵ֣שׁ צָרָֽבֶת׃ כח אִ֣ישׁ תַּ֭הְפֻּכוֹת יְשַׁלַּ֣ח מָד֑וֹן וְ֝נִרְגָּ֗ן מַפְרִ֥יד אַלּֽוּף׃ כט אִ֣ישׁ חָ֭מָס יְפַתֶּ֣ה רֵעֵ֑הוּ וְ֝הוֹלִיכ֗וֹ בְּדֶ֣רֶךְ לֹא־טֽוֹב׃ ל עֹצֶ֣ה עֵ֭ינָיו לַחְשֹׁ֣ב תַּהְפֻּכ֑וֹת קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו כִּלָּ֥ה רָעָֽה׃ לא עֲטֶ֣רֶת תִּפְאֶ֣רֶת שֵׂיבָ֑ה בְּדֶ֥רֶךְ צְ֝דָקָ֗ה תִּמָּצֵֽא׃ לב ט֤וֹב אֶ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם מִגִּבּ֑וֹר וּמֹשֵׁ֥ל בְּ֝רוּח֗וֹ מִלֹּכֵ֥ד עִֽיר׃ לג בַּ֭חֵיק יוּטַ֣ל אֶת־הַגּוֹרָ֑ל וּ֝מֵיְהוָ֗ה כָּל־מִשְׁפָּטֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
לְאָדָם מַעַרְכֵי־לֵב, מחשבות והרהורים. אדם מתכנן תכניות, מביע משאלות וחולם איך היה רוצה שייראה העולם, ואולם מֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן, התשובה לכך. דברו של ה' הוא הקובע. פירוש קרוב: אדם מהרהר איך יסדר דבריו, ובסופו של דבר ה' הוא ששם את דבריו בלשון האדם.
פסוק ב:
כָּל־דַּרְכֵי־אִישׁ זַךְ, הנהגותיו של אדם נקיות בְּעֵינָיו. הוא אינו רואה חובה לעצמו, וְתֹכֵן, שוקל רוּחוֹת ה'. ה' לבדו הוא שבוחן ומודד את הנפשות.
פסוק ג:
גֹּל, גלגֵל, מסור, העבר אֶל־ה' את מַעֲשֶׂיךָ באמון, ובכך יִכֹּנוּ, יתקיימו מַחְשְׁבֹתֶיךָ. הוא ידאג שהדברים ייעשו כראוי.
פסוק ד:
כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ, בעבור המַּען של אותו דבר, או: בשביל ה', לרצונו ותהילתו. לכן לכל דבר יש הצדקה, וְגַם, אפילו לרָשָׁע המזומן לְיוֹם רָעָה. גם הרשע הוא חלק מהמציאות שנבראה לכבוד ה', אם בכך שהוא ישמש ככלי להביא פורענות לעולם כשיהיה בכך צורך, אם בכך שהוא ישמש דוגמה כשייענש.
פסוק ה:
תּוֹעֲבַת, שנוא על ה' כָּל־גְּבַהּ־לֵב. גם יָד המוסרת לְיָד דברים לא ראויים לֹא יִנָּקֶה מעונש. נראה שמדובר בבעלי שררה המחפים זה על זה והמעניקים זה לזה טובות הנאה, כמו בביטוי המקובל "יד רוחצת יד". אולם היו שפירשו את המלים בנוגע לענייני צניעות, שגברים ונשים מושיטים ידיים אלו לאלו שלא כראוי.
פסוק ו:
בעשיית חֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן, וּבְיִרְאַת ה' המפתח לסוּר מֵרָע, מעשיית רע, או: מפגע רע.
פסוק ז:
באמירה הבאה כלולה הבטחה: בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי־אִישׁ, גַּם את אוֹיְבָיו ה' יַשְׁלִם אִתּוֹ. עזרתו של ה' מגיעה מכל הצדדים.
פסוק ח:
הפתגם הבא קשור מעט לקודמו: טוֹב מְעַט רכוש שבא בִּצְדָקָה, בצדק, מֵרֹב תְּבוּאוֹת שנאספו בְּלֹא מִשְׁפָּט, שלא ביושר.
פסוק ט:
לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, בני אדם עורכים את חשבונותיהם ומכלכלים את צעדיהם הבאים, ואף שאין בכך שלילה, יש לזכור כי בסופו של דבר ה' הוא זה שיָכִין, יזמן, יכוון או יקיים את צַעֲדוֹ של האדם.
פסוק י:
בקובץ הפתגמים הקשורים למלכים, המלך מתואר כאיש מיוחד וראוי לתפקידו. מכיוון שאלה משלי שלמה, ייתכן ששלמה רואה לנגד עיניו מלך כדוגמתו. קֶסֶם, כוח נפלא שרוי עַל־שִׂפְתֵי־מֶלֶךְ. ה' נותן כוח מיוחד למלך, בוודאי אם הוא מלך הגון, ועל כן בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל־פִּיו. הוא לא יטעה בדבריו. גם אם אין הוא מבין ואינו מתכוון לדבריו, ה' מסייע לו לשפוט כראוי.
פסוק יא:
פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט, מכשירי שקילה המייצגים את המשפט, הצדק והמידה הנכונה, שייכים לַה', וכמַעֲשֵׂהוּ הישר והמדויק כך צריכות להיות כָּל־אַבְנֵי־כִיס, אבני המשקולת של אדם המוחזקות בתוך כיס כדי לשמור על דיוקן – הן כפשוטם, הן בהשאלה לכל מעשי האדם – עליהן להיות שקולות ומדויקות.
פסוק יב:
תּוֹעֲבַת מְלָכִים, תועבה למלכים לעֲשׂוֹת רֶשַׁע. פעולות מרושעות של מלכים הן שנואות כִּי בִצְדָקָה, בצדק וברחמים יִכּוֹן, יתבסס כִּסֵּא המלך.
פסוק יג:
רְצוֹן מְלָכִים, המלך מעדיף שִׂפְתֵי, דיבורי צֶדֶק, וְדֹבֵר דיבורים יְשָׁרִים יֶאֱהָב, כי כך תעמוד מלכותו על מכונה.
פסוק יד:
חֲמַת, כעסו של המֶלֶךְ כמַלְאֲכֵי־מָוֶת, כי בכוחם של מלכים היה להוציא בקלות ובפזיזות כל פסק דין ולגזור מיתות משונות. וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה, יפייס את המלך ויבטל את החֵמה.
פסוק טו:
לעומת זאת בְּאוֹר־פְּנֵי־מֶלֶךְ באהדתו והסברת פניו יש חַיִּים, ברכה והצלחה, וּרְצוֹנוֹ הטוב של המלך כְּעָב מַלְקוֹשׁ, כענן של הגשם האחרון הנושא ברכה. ענן כזה הוא רצוי לכול, נוח למדי ואינו מאיים. מצד אחד, המלך יכול להיות מסוכן; ומצד שני, להביא עזרה מרובה.
פסוק טז:
קְנֹה, קניית חָכְמָה מַה־טּוֹב, טוב מאוד יותר מֵלקנות חָרוּץ, זהב, וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר, עדיף מִכָּסֶף.
פסוק יז:
מְסִלַּת יְשָׁרִים, תמצית דרכם היא לסוּר מֵרָע, שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ הוא זה שנֹצֵר דַּרְכּוֹ.
פסוק יח:
לִפְנֵי שמגיע שֶׁבֶר יש גָּאוֹן, גאווה שגרמה לשבר, וְכן לִפְנֵי כִשָּׁלוֹןגֹּבַהּ רוּחַ, שהוביל לנפילה ומשבר. גם כשנראה שאדם הולך לבטח בדרך הראויה, הגאווה וההתנשאות יובילו אותו לשבירה בצורה זו או אחרת.
פסוק יט:
טוֹב יותר להיות שְׁפַל־רוּחַ אֶת, בחברת עֲנָוִים, מֵאשר לחַלֵּק שָׁלָל אֶת, עם גֵּאִים.
פסוק כ:
מַשְׂכִּיל עַל־דָּבָר, המתבונן בדברים יִמְצָא בהם טוֹב, דבר חכמה, הבנה, המצאה או אמת, והבוֹטֵחַ בַּה'אַשְׁרָיו, הוא מאושר תמיד.
פסוק כא:
לַחֲכַם־לֵב, מי שניחן בכשרון למידה והשכלה יִקָּרֵא נָבוֹן, וּמי שניחן במֶתֶק שְׂפָתַיִם, שיודע לדייק בדיבוריו ולהנעימם לשומע, יֹסִיף לֶקַח, לעצמו ולאחרים.
פסוק כב:
מְקוֹר חַיִּים, המצמיח פֵּרות הוא שֵׂכֶל בְּעָלָיו, וּמנגד כל דבר שיאמרו האווילים, אפילו מוּסַר אֱוִלִים, הלקח והתוכחה שלהם – לא יהיה אלא אִוֶּלֶת.
פסוק כג:
לֵב החָכָם יַשְׂכִּיל את פִּיהוּ. כשרון הדיבור יכול להיות טוב יותר או פחות, ומכל מקום הוא נובע מחכמת הלב, והיא זו שמקנה דעת ומצליחה את הדיבור. וְעַל־שְׂפָתָיו יֹסִיף לב החכם לֶקַח. החכמה הפנימית היא המוסיפה יתרון לשפתיים.
פסוק כד:
כמו צוּף־דְּבַשׁ הם אִמְרֵי־נֹעַם, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם.
פסוק כה:
יֵשׁ לפעמים דֶּרֶךְ יָשָׁר, לכאורה לִפְנֵי־אִישׁ, וְאולם מתברר שאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי־מָוֶת. היא עלולה להוביל אל המוות.
פסוק כו:
נֶפֶשׁ עָמֵל, נפשו של המתייגע או מתייסר עָמְלָה לּוֹ, מייסרת אותו כִּי־אָכַף, כפה עָלָיו – על עצמו פִּיהוּ. הפה שאמר דברים שלא היה צריך לומר, מכניס את האדם לצרות של אחרים ולעמל קשה.
פסוק כז:
אִישׁ בְּלִיַּעַל, בלי עול, מופקר כֹּרֶה רָעָה. בדבריו או במעשיו הוא חופר מלכודת לאחרים ומכשיל אותם, וְעַל־שְׂפָתוֹ כְּאֵשׁ צָרָבֶת, שורפת. ביטוייו מכאיבים ומזיקים.
פסוק כח:
אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת, הפכפך יְשַׁלַּח מָדוֹן, קטטה. אי-יציבותו המתבטאת בהעברת נאמנותו מאדם לאדם ובשינוי דעתו מקצה לקצה, גורמת למריבות, גם כשהוא עצמו אינו מעורב בהן. וְנִרְגָּן, מי שמתלונן תמיד ומוצא רע בכל דבר, מַפְרִיד אַלּוּף, ידיד.
פסוק כט:
אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה אפילו את רֵעֵהוּ, גם אם נדמה שהוא מעניק לו עצה טובה, וְהוֹלִיכוֹ, ומוליכו בְּדֶרֶךְ לֹא־טוֹב.
פסוק ל:
עֹצֶה, עוצם עֵינָיו כמתאמץ לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת, מחשבות לא נכונות, קֹרֵץ, רומז בשְׂפָתָיו, נוהג בערמומיות ותכסיסים, לא יעצור במחשבות ורמיזות, ובסופו של דבר – כִּלָּה רָעָה, יגמור לעשות רעה בפועל.
פסוק לא:
עֲטֶרֶת, כתר תִּפְאֶרֶתשֵׂיבָה, השׂיבה היא נוי לאדם מבוגר, להולך בְּדֶרֶךְ צְדָקָה היא תִּמָּצֵא. מי שחי חיים נכונים יזכה לשיבה ולתפארת. אנשים יתבוננו בו, ילמדו ממעשיו וידברו בשבחו.
פסוק לב:
טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם, סבלן יותר מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ, מי שאינו מתפרץ, טוב יותר מִלֹּכֵד עִיר. כיבוש העיר היא פעולת ניצחון חד-פעמית, ואילו המתגבר על יצרו מתאפק ונלחם בגבורה מתמדת.
פסוק לג:
בַּחֵיק, צמוד לאדם יוּטַל, מטילים אֶת־הַגּוֹרָל, אך למעשה גורלו אינו בידיים אנושיות – וּמֵה' יצא כָּל־מִשְׁפָּטוֹ. גורלו של האדם ועתידו ייקבעו רק ביד ה'.