א לְאָדָ֥ם מַֽעַרְכֵי־לֵ֑ב וּ֝מֵיְהוָ֗ה מַעֲנֵ֥ה לָשֽׁוֹן׃ ב כָּֽל־דַּרְכֵי־אִ֭ישׁ זַ֣ךְ בְּעֵינָ֑יו וְתֹכֵ֖ן רוּח֣וֹת יְהוָֽה׃ ג גֹּ֣ל אֶל־יְהוָ֣ה מַעֲשֶׂ֑יךָ וְ֝יִכֹּ֗נוּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ׃ ד כֹּ֤ל פָּעַ֣ל יְ֭הוָה לַֽמַּעֲנֵ֑הוּ וְגַם־רָ֝שָׁ֗ע לְי֣וֹם רָעָֽה׃ ה תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הוָה כָּל־גְּבַהּ־לֵ֑ב יָ֥ד לְ֝יָ֗ד לֹ֣א יִנָּקֶֽה׃ ו בְּחֶ֣סֶד וֶ֭אֱמֶת יְכֻפַּ֣ר עָוֺ֑ן וּבְיִרְאַ֥ת יְ֝הוָ֗ה ס֣וּר מֵרָֽע׃ ז בִּרְצ֣וֹת יְ֭הוָה דַּרְכֵי־אִ֑ישׁ גַּם־א֝וֹיְבָ֗יו יַשְׁלִ֥ם אִתּֽוֹ׃ ח טוֹב־מְ֭עַט בִּצְדָקָ֑ה מֵרֹ֥ב תְּ֝בוּא֗וֹת בְּלֹ֣א מִשְׁפָּֽט׃ ט לֵ֣ב אָ֭דָם יְחַשֵּׁ֣ב דַּרְכּ֑וֹ וַֽ֝יהוָ֗ה יָכִ֥ין צַעֲדֽוֹ׃ י קֶ֤סֶם ׀ עַֽל־שִׂפְתֵי־מֶ֑לֶךְ בְּ֝מִשְׁפָּ֗ט לֹ֣א יִמְעַל־פִּֽיו׃ יא פֶּ֤לֶס ׀ וּמֹאזְנֵ֣י מִ֭שְׁפָּט לַֽיהוָ֑ה מַ֝עֲשֵׂ֗הוּ כָּל־אַבְנֵי־כִֽיס׃ יב תּוֹעֲבַ֣ת מְ֭לָכִים עֲשׂ֣וֹת רֶ֑שַׁע כִּ֥י בִ֝צְדָקָ֗ה יִכּ֥וֹן כִּסֵּֽא׃ יג רְצ֣וֹן מְ֭לָכִים שִׂפְתֵי־צֶ֑דֶק וְדֹבֵ֖ר יְשָׁרִ֣ים יֶאֱהָֽב׃ יד חֲמַת־מֶ֥לֶךְ מַלְאֲכֵי־מָ֑וֶת וְאִ֖ישׁ חָכָ֣ם יְכַפְּרֶֽנָּה׃ טו בְּאוֹר־פְּנֵי־מֶ֥לֶךְ חַיִּ֑ים וּ֝רְצוֹנ֗וֹ כְּעָ֣ב מַלְקֽוֹשׁ׃ טז קְֽנֹה־חָכְמָ֗ה מַה־טּ֥וֹב מֵחָר֑וּץ וּקְנ֥וֹת בִּ֝ינָ֗ה נִבְחָ֥ר מִכָּֽסֶף׃ יז מְסִלַּ֣ת יְ֭שָׁרִים ס֣וּר מֵרָ֑ע שֹׁמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ נֹצֵ֥ר דַּרְכּֽוֹ׃ יח לִפְנֵי־שֶׁ֥בֶר גָּא֑וֹן וְלִפְנֵ֥י כִ֝שָּׁל֗וֹן גֹּ֣בַהּ רֽוּחַ׃ יט ט֣וֹב שְׁפַל־ר֭וּחַ אֶת־עניים (עֲנָוִ֑ים) מֵֽחַלֵּ֥ק שָׁ֝לָ֗ל אֶת־גֵּאִֽים׃ כ מַשְׂכִּ֣יל עַל־דָּ֭בָר יִמְצָא־ט֑וֹב וּבוֹטֵ֖חַ בַּיהוָ֣ה אַשְׁרָֽיו׃ כא לַחֲכַם־לֵ֭ב יִקָּרֵ֣א נָב֑וֹן וּמֶ֥תֶק שְׂ֝פָתַ֗יִם יֹסִ֥יף לֶֽקַח׃ כב מְק֣וֹר חַ֭יִּים שֵׂ֣כֶל בְּעָלָ֑יו וּמוּסַ֖ר אֱוִלִ֣ים אִוֶּֽלֶת׃ כג לֵ֣ב חָ֭כָם יַשְׂכִּ֣יל פִּ֑יהוּ וְעַל־שְׂ֝פָתָ֗יו יֹסִ֥יף לֶֽקַח׃ כד צוּף־דְּ֭בַשׁ אִמְרֵי־נֹ֑עַם מָת֥וֹק לַ֝נֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּ֥א לָעָֽצֶם׃ כה יֵ֤שׁ דֶּ֣רֶךְ יָ֭שָׁר לִפְנֵי־אִ֑ישׁ וְ֝אַחֲרִיתָ֗הּ דַּרְכֵי־מָֽוֶת׃ כו נֶ֣פֶשׁ עָ֭מֵל עָ֣מְלָה לּ֑וֹ כִּֽי־אָכַ֖ף עָלָ֣יו פִּֽיהוּ׃ כז אִ֣ישׁ בְּ֭לִיַּעַל כֹּרֶ֣ה רָעָ֑ה וְעַל־שפתיו (שְׂ֝פָת֗וֹ) כְּאֵ֣שׁ צָרָֽבֶת׃ כח אִ֣ישׁ תַּ֭הְפֻּכוֹת יְשַׁלַּ֣ח מָד֑וֹן וְ֝נִרְגָּ֗ן מַפְרִ֥יד אַלּֽוּף׃ כט אִ֣ישׁ חָ֭מָס יְפַתֶּ֣ה רֵעֵ֑הוּ וְ֝הוֹלִיכ֗וֹ בְּדֶ֣רֶךְ לֹא־טֽוֹב׃ ל עֹצֶ֣ה עֵ֭ינָיו לַחְשֹׁ֣ב תַּהְפֻּכ֑וֹת קֹרֵ֥ץ שְׂ֝פָתָ֗יו כִּלָּ֥ה רָעָֽה׃ לא עֲטֶ֣רֶת תִּפְאֶ֣רֶת שֵׂיבָ֑ה בְּדֶ֥רֶךְ צְ֝דָקָ֗ה תִּמָּצֵֽא׃ לב ט֤וֹב אֶ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם מִגִּבּ֑וֹר וּמֹשֵׁ֥ל בְּ֝רוּח֗וֹ מִלֹּכֵ֥ד עִֽיר׃ לג בַּ֭חֵיק יוּטַ֣ל אֶת־הַגּוֹרָ֑ל וּ֝מֵיְהוָ֗ה כָּל־מִשְׁפָּטֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

עמנואל הרומי

עמנואל הרומי

פסוק א:
ר"ל לאדם יש יכולת וכח לערוך בלבו הדברים שירצה לאומרם למי שירצה. אמנם לא כל אדם ידע להוציא בפיו מה שערך וסדר מן הדברים בלבו כי אין כל מזג ומזג מוכן אל זה ויש בלתי מוכן. וזה רצה באמרו ומה' מענה לשון. גם נוכל לומר כי החכם הזה כוון לומר כי ה' ית' יהפך דברי האדם בפיו וידבר כפי רצון הבורא ולא כפי שערך הדברים וסדרם בלבו על דרך שעשה לבלעם והוא אמרו ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה וכן ולא אבה יי' לשמוע אל בלעם ויברך ברוך אתכם.
פסוק ב:
ואמר אחר זה כל דרכי איש זך בעיניו כלומר כל אחד מדרכי האיש הוא זך בעיניו והכינוי במלת בעיניו שב אל האיש. ור"ל כי יש אנשים שהם חכמים בעיניהם וכל דבריהם הם זכים ונכוחים בעיניהם אמנם יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. ולפיכך סמך אל זה ותוכן רוחות ה' כלומר מי שהוא יודע חשבון הרוחות הטובות והמקצרות הוא ה' כי הוא לבדו היודע זה האיש שדרכו זכה בעיניו אם היא זכה על דרך האמת ואם לאו. ואפשר שמלת בעיניו היא מענין אם בעיניו עמד הנגע ור"ל שכל דרכי האיש שהוא איש ואינו בהמה על צורת איש הוא זך במראיתו ונגליהו כי האנשים על הרוב ישימו מעשיהם הטובים וזכים לפי הנראה אמנם תוכן הרוחות והיודע מצפון לבבם הוא ה' כי הוא חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב.
פסוק ב:
ואפשר שהכנוי במלת בעיניו שב אל ה' הנזכר באמרו ומה' מענה לשון. ואמר כי כל אחד ואחד מדרכי האיש והם פעולותיו היא זכה וגלוייה וידועה לפניו ית' כי הוא ית' תוכן הרוחות. ואפשר שתהיה מלת זך תואר לאיש ואמר כי כל דרכי האיש הזך הם בעיניו ר"ל בעיני ה' ית' והענין שעיני השגחתו ית' הם עליו ועל דרכיו לטובה על דרך ואשימה עיני עליו. ומלת ותוכן הוא פועל נגזר מן ותוכן לבנים תתנו ור"ל והיודע מספר הרוחות הוא ה'. ואפשר שהוא נגזר מן תכונה המורה על תכונת הדבר ותבניתו ואמרו ותוכן רוחות ה' הוא נתינת סבה לאומרו כל דרכי איש זך בעיניו ויהיה ביאור הפסוק כן כל דרך מדרכי האיש הוא גלוי וידוע ידיעה זכה אצל הבורא כי הוא ית' גזר והמציא תכונת הרוחות הנושאות הכחות והפעולות והמחשבות ואחרי שהוא ית' המציאם בתכונה שישאו הכחות והפעולות אין ספק כי הפעולות והכוחות שאותם הרוחות נושאות ידועות לפניו ית' ידיעה זכה ומבוארת כענין הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט.
פסוק ג:
ואמר אחר זה אחרי שכל דרך מדרכי האיש ידוע לפניו ית' לא תחשוב להסתיר פעולתך ומחשבותיך ממנו ית' רק גול אל ה' מעשיך כלומר שים תכלית כל מעשיך יראת ה' ואהבתו כטעם וכל מעשיך יהיו לשם שמים וכענין שאמר בכל דרכיך דעהו. והזכיר הדבר בלשון גול והוא מענין גלגול וסבוב לענין נפלא ומשל נכבד וזה כי כל דבר המתגלגל יתגלגל סביב דבר קיים ואמר דרך משל שים כל מעשיך מתגלגלים על קוטב אחד והקוטב ההוא הוא ה' ית' ועשה שכל מעשיך תכוין בהם ידיעתו ויראתו ואהבתו על הדרך שפירשנו בפסוק בכל דרכיך דעהו. ובענין זה יכונו מחשבותיך כלומ' יצאו כל מחשבותיך אל תכלית טוב. או יהיה אמרו גול אל ה' מעשיך כטעם השלך על ה' יהבך כלומר לא תבטח בחכמתך שהיא תספיק לך בעשיית מעשיך רק בטח בה' ית' שהוא יבחר לך הטוב בכל מעשיך אם תרצה שיכונו מחשבותיך.
פסוק ג:
וכן בתפלתך ובעת בקשך דבר מאת האלהים לא תאמר עשה לי כך וכך כי לפעמים יבקש האדם מה' ית' מה שאינו טוב בעבורו רק תהיה שאלתך שה' ית' יעשה הטוב בעבורך על הדרך שהיה חסיד אחד אומר בתפלתו ואתה ידעת תקנתי ואופני הנהגתי ולא הודעתיך לצרכי להעיר אותך עליהם אלא שארגיש בגודל חסרוני ובטחוני אליך ואם אבקש בסכלותי מה שאינו טוב לי ואבקש ממך מה שאין בו תקנתי בחירתך העליונה טובה מבחירתי וכבר הנחתי כל ענייני אל גזירתך הקיימת והנהגתך העליונה.
פסוק ג:
וכן אמר דוד המלך ע"ה לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי. כלומר אני שויתי נפשי ושתקתיה מלשאול עשה כך וכך פן אבקש בסכלותי מה שאינו טוב לי רק אני מתנהג עם כבודך כענין הגמול המתנהג בעצת אמו שהנהגתו תלויה בעצת אמו וכענין הגמול הנז' נפשי משלכת כל יהבה עליך והיא מייחלת שתבחר לה הטוב בכל ענייניה.
פסוק ג:
ואפשר כי באמרו גול אל ה' מעשיך כוון שיעשה האדם המצות המעשיות לשם שמים ובאמרו ויכונו מחשבותיך כוון לומר שיכוון בעשותו המצוות המעשיות הכוונות והאמונות התלויות בהם והזהיר שלא יספיק לאדם המעשה מבלתי הכוונה ולא הכוונה מבלתי המעשה.
פסוק ג:
גם נכון לפרש שאמרו גול אל ה' מעשיך רמז בו אל חובת האברים ולא יקצר ממה שהוא חייב לעשות באבריו ובכל גופו בעבודת ה' ית' ואמר ויכונו מחשבותיך העיר אל חובת הלבבות אשר רבות מלספור והם הנזכרים בספר החסיד האלהי רבי בחיי.
פסוק ד:
אמר כי כל מה שפעל ה' פעלו למענהו והכינוי במלת למענהו שב אל הדבר הנפעל והענין כי כל מה שפעל פעל בעבור עצמו של דבר כי כל דבר יש לו סבה חייבתהו שימצא. וגם הרשע יש לו סבה חייבתהו והוא שיהיה נמצא ליום רעה כלומר להרע לרשע כמוהו או למי שתגזור חכמת הבורא ית' על דרך הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו. או יאמר כל דבר יש לו סבה חייבתו וגם מה שיאריך ה' ית' לרשע הסבה היא שישאירנו ליום רעה ואין הדבר לטובתו רק כדי שתפול עליו רעה גמורה כפי מה שתגזור חכמתו ית'.
פסוק ה:
אמר כי האיש שהוא גבה לב הוא תועבת ה' והוא ראוי שלא ינקה רק שיענש יד ליד כלומר מיד.
פסוק ו:
אמר כי האיש המתנהג בשתי מדות אלו והם חסד ואמת ראוי הוא שיכופרו לו עוונותיו והענין שלא יתנהג בקו הדין עם האנשים רק יתנהג עמהם במדת החסד שהוא מוותר להם ממה שיחייב הצדק והמשפט. ואמת כלומר שיהיה אמתי בכל דרכיו ויתרחק מן השקר וידבק במדת האמת. ואפשר שרוצה במלת אמת שתהיה לו אמונה אמיתית ואיש אשר אלה לו ראוי שיכופרו עוונותיו כי אחרי שהוא עושה חסד עם הבריות הוא ראוי לחסד אלהי ואחרי שידבק באמת ותהיה לו אמונה טובה ראוי שיכופרו עוונותיו.
פסוק ו:
וביראת ה' סור מרע כלומר כשתהיה באיש יראת ה' גורמת לו שיהיה סר הרע ממנו. ויהיה סור מקור וענין שלא יחול עליו רע בהיותו ירא ה'. או יאמר כי יראת ה' שתהיה באיש גורמת לו שיסור מדרך רע או מעשות רע. או יאמר וביראת ה' סור מרע כלומר לא תהיה מניעתך מעשות הרע כדי להתרצות לאנשי דורך וכדי שלא יגיע לך רע מצד שופט או מלך או כדי להקרא חסיד ויבטחו בך אנשי דורך ויועילוך רק בעבור היות יראת ה' על פניך סור מעשות רע והענין שאם היה מזדמן לך לעשות רע בלא עונש מושל ומבלתי שתפחות בו מעלתך סור מעשות הרע בעבור מורא ה' ית' המשקיף על הנסתר והנגלה.
פסוק ו:
ואפשר שיהיה סור פעול כמו וסורי בארץ יכתבו ואומר בעבור יראת ה' תהיה נצול מן הרע שלא יגע בך כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.
פסוק ז:
אמר כי ברצות ה' דרכי איש והוא שיהיו דרכיו רצויים לפניו ית' אין לומר שאנשי העולם בכלל יתנהגו עמו בשלום אלא אפילו אויביו ומבקשי רעתו ישלימם ה' עמו. או יאמר כי בעשות האדם מעשים שיהיו רצויים לאל ית' האיש שהוא על זה התואר הוא מסבב בפעולתו זאת שאויביו יהיו שלמים עמו כענין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך.
פסוק ז:
ואפשר שכוון לומר כי בהיות האיש שלם עד שדרכיו יהיו רצויים לאל ית' לא די שהכחות שכליות יפעלו פעולות אנושיות אלא שאף אויביו והם הכחות החמריות יהיו סרים אל משמעת השכל ותהיה תכלית כל פעולותיהם מה שיביא אל חכמה ושלימות.
פסוק ז:
ואחרי שהזכיר כי ברצות ה' דרכי איש בעבור צדקתו גם אויביו ישלים אתו אמר טוב הוא לצדיק המעט שיהיה לו בקנותו אותו בדרך צדקה מרוב תבואות שיהיו לו בלא משפט ולא יוכל האדם על רוב התבואות כי אם ברצון האל ית'. כי לב האדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו. ולא די שהאנשים בכלל הם תחת הרצון האלהי' וגזרתו כי קסם נתון על שפתי מלך כלומר גזירה עליונה נתונה על שפתי המלכים ברצות האל להטותם לדרך מן הדרכים וברצותו לעשות משפט מן המשפטים לא ימעל פיו כלומר לא יסור מן הרצון האלהי אם ישים לבו אליו כי לפעמים כל אדם יפעל לפי בחירתו הנתונה לו ולפעמים ישלול ה' ית' הבחירה מן האדם ויתנועע האדם לפי הרצון האלהי. והכל בחכמה ממנו ית' ואנחנו נסכל אופני החכמה ההיא והוא שרמז באמרו פלס ומאזני משפט לה' כלומר כל מה שתראה מפעולות האל ית' הם דברים שקולים בפלס חכמתו ובמאזני ידיעתו אשר נשגבו מהשיג דעותינו אליהם והסבה שהוא ית' ישנה ברצונו בחירות האנשים ויוכל על זה כי מעשהו כל אבני כיס כלומר הוא הוא אשר ברא הכל וסדר כוחותיהם אשר בו יפעלו והכל תחת חכמתו ויכלתו ורצונו שהם בו דבר אחד. ולא תחשוב שאחת מגזירותיו תהיה שלא בצדק על צד הרצון בלבד כי הכל בצדק גמור אלא שלא נוכל לשער להשיג אמתת הצדק ההוא להפלגתו כי תועבת מלכים שהם בשר ודם עשות הרשע בעבור שבצדקה יכון כסא כל שכן שהרשע הוא תועבה בחוק מלך מלכי המלכים ית' שמו.
פסוק ח:
אמר כי המעט מהממון שיהיה לאיש וקנה אותו בצדק וביושר הוא יותר טוב לו משיהיו לו רבוי תבואות בעול ובגזל בלא משפט. ואפשר שכוון החכם הזה לומר כי המעט מן החכמה שיקנה האדם ובתנאי שיקח אותה בצדק וביושר בהקדים הצעותיה ובלמידת מונחיה והקדמותיה הוא יותר טוב ויותר מועיל מרוב תבואות בלא משפט. כלומר מי שילמוד רבוי חכמות ולא ילמדם על סדר כי למוד החכמות שלא על הסדר הוא סבה שלא תתקיים החכמה ההיא בו ולא ידענה על אמתתה כי קניית החכמה צריך תנאים להקדים מה שראוי להקדים ולאחר הראוי לאחר וללמוד ההצעות והמושכלות הראשונות אשר לכל החכמה מן החכמות וזה מבואר.
פסוק ח:
ואפשר שרצה לומר טוב מעט בצדקה כלומר טוב המעט מן הממון שיהיה לאיש בעיר או במדינה המתנהגת בדרך הצדק והיושר משיהיה לו רוב תבואות בלא משפט כלומר רבוי ממון בארץ שלא ימצא שם משפט ולא תלקח הנקמה מהרשעים כי המעט שיהיה לו בארץ בעלת צדקה יתקיים בידו ורבוי הממון שיהיה לו בארץ אשר בה אנשים רשעים ילקח ממנו ממונו ואפשר שיהיה הממון סבת מותו.
פסוק ט:
אמר כי האדם ראוי שיחשוב בלבו הדרך שהוא ראוי לדרוך בו וישתדל בכל מאמצי כחו ולא יתרשל ומן השמים יסייעוהו להביא מחשבתו אל הפועל. וכוון לומר שאין ראוי לו לאדם להתרשל על ענייני מחייתו ולומר בלבו כי מן השמים ימציאו טרפי אף אם אתרשל. או יאמר כי האדם חושב בלבו הדרך שהוא חושב לדרוך בו אמנם ה' ית' המכין צעדו וילך בדרך אשר ירצה ה' ית' ולא בדרך אשר כוון ללכת בה. וזה הוא משל כולל לכל ענייני העולם כי האדם יכוון לעשות מעשה מן המעשים וסופו לעשות מה שיגזור האל ית'.
פסוק ט:
ויש מפרשים וה' יכין צעדו כלו' ה' ית' הוא אשר סדר ענייני בני אדם וקשר אותם בצבאות השמים ואך בצלם יתהלך איש בלכתם ילכו ובעמדם יעמודו ותהיה תנועת השפלים כפי המחברות העליונות ולכן כפי מה שהכין ה' צעדו של איש כך יצטרך ללכת בעניינים השפלים שתחת השמש בלבד. אמנם רשות ביד כל אדם לבחור לו דרך טוב ודרך רע במעשיו ואין שם כופה שיכריחנו לאחוז אחד משני הדרכים רק הכל תלוי בבחירתו. ולכן הוא מזומן אל הגמול והעונש.
פסוק י:
אמ' דרך חכמי המזלות והרודפים אחר משפטי הכוכבים כשירצו לכוון מלאכתם בענין שלא יחטיאו כונתם יחקרו בשכלם ועם הכלים העשויים לכך לדעת המזל הצומח ובעל השעה והכוכב המושל ביום ובזה העניין יתבארו אליהם משפטי הדבר אשר יכוונו אליו. וקרא החכם הזה המזל הצומח והכוכב המושל ביום ובעל השעה מלך. ואמר כי הקסם והוא חכמת משפטי הכוכבים והם בעת שתעשה על פי המלך והוא המזל הצומח והכוכב המושל ביום ההוא או בעל השעה ההיא. אז תורה הוראה אמתית במה שתשפוט מפני שהוא נעשת על דרך אמתי ולפיכך באותו משפט שיגזור בעל הקסם לא ימעל פיו כלומר לא ישקר על הרוב במה שיגזור. ואמר זה להוציא מלב הפתאים שבודים מלבם קסמים בלתי אמיתיים וישפטו משפטי הכוכבים בעניינים כוזבים כגון אותם שחושבים שם האיש ושם אמו ויאמרו מתוך הדבר ההוא מזל איש פלוני הוא כך וכן יארע לו מקרה פלוני וכן מלאכת הנקודות שישפטו כפי הוראת הצורות ההם והיא מלאכה כוזבת על הרוב וכיוצא בהם.
פסוק י:
או יהיה אמרו קסם על שפתי מלך בענין זה כלומר כשיתחברו שני עניינים במשפט איש האחד שיורה עליו הקסם. והשני שהמלך גם כן יגזור על האיש כפי מה שיורה הקסם או הגזירה ההיא לא תמעל ולא תשתנה. ובא להודיע כי אם יגזור המלך במיתת איש ולא יורה כן הקסם ר"ל משפט הכוכבים אז תמעל ותכזב גזירת המלך והענין שלא תתקיים גזירתו רק בעת שיורה הקסם גם כן ויהיה על במקום הזה במקום עם. או יהיה על כמשמעו ור"ל הקסם גרם וצוה על שפתי מלך שיגזור וכשיתחברו שניהם על משפט האיש לא יכזבו.
פסוק י:
או יאמר כי שפתי המלך הם לדמיון משפטי הכוכבים הנקראים קסם וכמו שיחול על האדם מה שנגזר עליו מפאת מערכת כוכבי מולדתו ולא ישקר הקסם ההוא כן שפתי המלך והם דברי פיו קיימים וחזקים לדמיון הקסם וכשיגזור המלך גזירה על האיש לא יחל דברו ככל אשר יצא מפיו יעשה. וכאילו בא החכם הזה להזהיר בני אדם שלא יקציפו המלך כי מה שיגזור המלך עליהם יהיה קיים כאילו נגזר מצד הקסם.
פסוק י:
ואפשר שיהיה ביאור הפסוק כן אמר לא תחשוב שהקסם ר"ל משפטי הכוכבים יהיה דבר זולת רצון ה' ית' שמו שהוא מלך מלכי המלכים כי הוא ית' צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חוק נתן ולא יעבור וכל מה שיחייב הקסם הוא גזירת המסבב הראשון ית' ינהיג המציאות כחפצו כי מעשי ידיו כולם ולפיכך אמר כי הקסם יתנהג על פי מלך מלכי המלכים כי צבאות השמים הם משרתיו עושי רצונו ובכל משפט ומשפט שיגזרו צבאיו השמים אין בהם שימעל פיו כלומר שישנה רצון ה' ית' וימרה מצות פיו כי הגלגלים וצבאותיהם הם כלי ינהיג ה' ית' בו המציאות ולא יעשו רק מה שכוון מן החכמה העליונה אשר אין להרהר אחריה.
פסוק יא:
ידוע כי פלס ומאזנים הם שמות מונחים לכלים עשויים להעלות בהם הדברים הנשקלים במשא ובמתן בני אדם והפלס הוא כמטיל ברזל שמתקנים אותו לשקול בו המשקלים גדולים והמאזנים הוא כלי למשקלים הקטנים. ואבני כיס הם לשקול כנגדם הדברים הנמכרים שהאדם מדקדק עליהם מהם ככר ומהם חלק ככר מהם ליטרא ומהם חלק ליטרא מהם אונק' ומהם חלק אונק' וקראם אבני כיס כלומר אבנים לדעת בהם השיעור והחשבון ויהיה ביאור כיס חשבון מן במכסת נפשות תכוסו על השה ולפי שהיושר הידוע בהשואה בין בני האדם הוא זה המשיל בו החכם הזה דרכי האדם והנהגת ה' ית' לברואיו שיחשבו עליה רבים מעמי הארץ מה שהוא שקר לפי שמצאו אצל בחינתם יתרון לזה על זה עד שייחשו זה אם למיעוט השגחה אם לרוע הנהגה אם לחוסר ידיעה ואלו השיגו הענין לפי בחינת המציאו הנמצא כולו ידעו שהכל עשה ועושה על סדר והנהגה הן הדברים הגבוהים הן הדברים השפלים והוא מה שאמר פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס רצה בו פלס משפט ומאזני משפט לה' ובא משפט הנה במקום יושר כמו שבא יכלכל דבריו במשפט ופלס ומאזני משפט במקום הזה נאמרים על חכמת ה' ית' שהוא רצונו שגזר להיות שם נבראים שהם צורות נפרדות מחומר ונבראים מורכבים מחומר ונבראים שהם מורכבים מנושא וצורה והם קיימים ולא משתנים מורכבים מחומר וצורה שהם משתנים מצורה אל צורה. וכל נברא מהם השיג לפי מה שהוא לפי טבע מציאותו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו והכל מחסד ה' ית' ולרצונו וחפצו ממציא לכל כפי הראוי לו לפי חמרו ומה שחסר למי שחסר הוא לפי טבע ההעדר הדבק אל החומר המשתנה שנדבק אליו בהכרח המציאות ההוא ובבחינת האמת אין שם חסרון ומה שהעדיף המעדיף מהם אין שם רק דמיון גמור כי אין התוספת ההוא שלימות ואולי הוא חסרון לסכלות בעליו לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר הכל יוצא כפי יושר הפלס והמאזנים הישרים שהם לה' ית'.
פסוק יא:
או כוון בפסוק הזה לומר כי לבורא ית' יש פלס ומאזנים עשויים על דרך היושר כדי לשפוט בהם בני אדם ולשקול מעשיהם והענין שלא יחשבו האנשים שלא יענשו בעבור רשעם כי כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע כדי לגמול טוב על מעשה הטוב ורע על מעשה הרע ואמר על דרך הרחבת הלשון כי יש לה' ית' פלס ומאזנים של משפט והמכון הוא שה' ית' ישפוט בני אדם על קו המשפט כפי מה שתגזור חכמתו ית' ואנחנו נסכל אופני החכמה ההיא.
פסוק יא:
ואמרו מעשהו כל אבני כיס כלומר כי הוא ית' גלוי לפניו חשבון המעשים הטובים והרעים וכפי ערכם יהיה הגמול והעונש וקרא אבני כיס האבנים או הפרוטות אשר בהם יחשב האדם חשבונותיו ואמר כי מעשהו הם האבנים אשר עמהם ישים האדם חשבונותיו ואם כן אין ספק כי ידע לכוין חשבונות המעשים הטובים והרעים ואמר כן על צד הרחבת הלשון. או יאמר מעשה ידיו הם המשקלות אשר ישימו בכף מאזנים לשקול כנגדם הדברים הנשקלים ואם כן לא נעלמה מעיני ידיעתו שקילת הזכיות והחטאים.
פסוק יב:
אמר כי תועבת מלכים היא עשיית הרשע בעבור שעם הרשע יהרוס מלכותם כי בצדקה והוא היושר שהוא הפך הרשע יכון כסא ממלכתם ולכן הדבר החביב בעיניהם הוא הצדק. ואפשר שקרא החכם הזה מלכים הכחות השכליות שהמכוון מהם הוא שימלוכו ויעביד תחתם הכחות הגשמיות כי לא נמצאו רק לרקחות ולטבחות ולאופות אל החלק השכלי אשר בו נתעצם האדם.
פסוק יב:
ואמר כי תועבת הכחות השכליות הוא עשיית הרשע ורשע כולל כל העמל שיעמול האדם בקניינים הזמניים שהם תחת השמש ונתן הסבה בזה ואמר כי בצדקה יכון כסא כלומר ביושר והוא העמל במה שהוא למעלה מהשמש יכון כסא הכח השכלי כלומר הוא סבת הצלחתו וקיומו שלא יכרת מארץ החיים רק יהיה כסאו כשמש נגד ה' ית'. ובעבור שהזכיר כי בצדקה יכון כסא סמך לו רצון מלכים שפתי צדק.
פסוק יג:
אמר כי האיש שיהיו לו שפתי צדק שלא ידבר כי אם ביושר ושלימות הוא רצוי ונאהב אל המלכים בהיות המלכים מתנהגים על פי הצדק. ומי שהוא דובר דברים ישרים יאהב אותו ה' ית' או כל אחד מהמלכים.
פסוק יג:
ובעבור שהזכיר כי דרך המלכים לאהוב דובר ישרים יש לזרז האנשים להיות ישרים סמך אל זה חמת מלך מלאכי מות להעיר האנשים שלא יביאו עליהם חרון אף המלך בסכלותם כי חמת מלך מלאכי מות כמו שיזכיר.
פסוק יד:
אמר כי בזמן שיחרה אף המלך או השליט על איש מן האנשים ישלח משלחת מלאכי רעים והטעם שישלח ביד עבדיו להמיתו או לייסרו וקרא הממיתים או המייסרים במצות המלך מלאכי מות כלומר שלוחים וממונים להמית. והזכיר זה החכם כי לפעמים תעלה חמת המלך עד שיצוה להמית איש ויזדמן שיהיה שם איש חכם והוא בחכמתו יכפר חמת המלך כלומר ישכך חמתו. והכינוי במלת יכפרנה שב אל החימה. או יאמר ואיש חכם יכפר בעד המיתה או תהיה חכמתו כופר מיתת האיש ההוא.
פסוק טו:
אחרי שהזכיר חמת מלך מלאכי מות אמר כמו שבעת חמת המלך ישלח מלאכי מות כן באור פני המלך ישלח מלאכי חיים. ומלת באור מקור כמו כמות אדם רשע. והטעם כי בעת שיאיר המלך פניו אל האיש אז ידמה אל האיש ההוא שמצא חיים. ורצונו כעב מלקוש כלומר בעת שיראה המלך רצון טוב אל האיש הוא דבר רצוי ונאהב בעיניו כעב מלקוש אשר ייחלו לו בני אדם. או המשיל נדבת יד המלך לעב מלקוש.
פסוק טו:
ואחרי שהזכיר כי באור פני מלך חיים סמך אליו קנה חכמה מה טוב מחרוץ כלומר לקנות חכמה אשר באמצעותה האיר פני מלך אליך הוא טוב מחרוץ וקנות הבינה נבחר מכסף כי באמצעות החכמה והבינה תהיה מסילת הישרים ישרה לסור מדרך רע ולא יקל בעיניך זה כי מי שנוצר דרכו בסורו מדרך רע הוא שישמור נפשו ולא יהיה מכת עוזבי החכמה שיבטחו בגאותם הגורם להם שבר כי לפני שבר גאון.
פסוק טז:
אמר כי לקנות החכמה הוא טוב לאיש מלקנות החרוץ והוא הזהב היקר ולקנות הבינה הוא יותר נבחר מן הכסף וזה כי בחכמה ובבינה ימצא האדם הזהב והכסף וכל קנייני העולם ובהם יכובד האדם והם הסולם לעלות אל ה' ית' ובהם תתקן עבודת ה' ית' על אמיתתה כי אם אין חכמה אין יראה אין חכמה ואין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד ובהם יישירו בני אדם לעבודת ה' ית' מה שאין כן בקניין הזהב והכסף כי הם כמעט סבה לאבדן הנפש והגוף לבד אל השרידים אשר ה' קורא אשר הזהב והכסף הוא כלי להם יקנו בו החכמה ועליהם נאמר עטרת חכמים עשרם.
פסוק טז:
מצורף אל זה שהזהב והכסף וכל העמל שהוא תחת השמש הם הבל ורעות רוח ודמיון מכזב ואין להם השארות וקיום. אמנם החכמה והבינה הם קניינים חזקים לא ישללם שולל. ובעבור היות החכמה רומזת אל החכמה האלהית והבינה רמז אל החכמה הלימודית אמר על החכמה האלהית למעלתה שהיא טובה מן הזהב היקר. ועל החכמה הלימודית אמר שהיא נבחרת ויקרה יותר מן הכסף לרמוז כי ערך החכמה האלהית אל החכמה הלימודית כערך הזהב אל הכסף.
פסוק טז:
או יאמר קניית החכמה הוא טוב בהפלגה והיא הפעולה הנאותה לעשות מן הזהב כלומ' במה הוא טוב בהפלגה לקנות מן הזהב שיהיה לאיש החכמה ולא יקנה ממנו קנייני העולם השפל. וכן קניית בינה הוא הדבר הנבחר מן הכסף כלומר טוב הוא לאדם שישים תכלית כספו לקנות בו הבינה ולא זולתו מהבלי העולם.
פסוק יז:
אמר כי המסלה שידרכו בה הישרים היא דרך טובה כי תמיד יכוונו לסור מדרך רע או מעשות רע. ומי שרוצה לשמור נפשו מרע הוא יבחן הדרך שהוא הולך בה ואם היא דרך טובה ילך בה ואם לאו יחדל כענין חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך.
פסוק יח:
לפני אמר כי לפני בוא השבר אל האיש יקדם לו הגאות כטעם לפני שבר יגבה לב איש. וטרם בוא המכשול יגבה רוחו. והטעם כי תכף היות הגאון אל איש יבוא השבר אחריו ותכף היות בו גובה רוח יבואנו המכשול והוא עונש אלהי שיחול עליו.
פסוק יח:
ואחרי שהזכיר כי לפני בוא השבר תקדם הגאוה אמר טוב להיות שפל רוח את ענוים מחלק שלל את גאים
פסוק יט:
אמר כי טוב הוא לאיש להיות עניו ושפל רוח ולהתנהג בענוה ובשפלות הרוח עם אנשים ענוים מלעמוד בשררה וגדולה ולחלק שלל עם אנשים גאים והסבה ידועה כי עם הענוים ילמד חכמה ומוסר ויישירו אותו לעבודת האלהים ויקרבוהו אל הטוב וירחיקוהו מן הרע אמנם עם הגאים לא ילמד רק פחיתות מדות וקצור בעבודת ה' ית'.
פסוק יט:
ובהיותו שפל רוח ומתנהג עם הענוים הוא יהיה משכיל על הדבר שיצטרך לעשותו ואם יהיה בוטח בה' אשריו כי לא יצטרך להשכיל על דבר כי הוא ית' יבחר הטוב לו. ולחכם לב יקרא נבון ויהיה מפורסם בחכמתו ובעבור מתק שפתים שיהיה לו יוסיף לקח והיא החכמה והשכל בבעליו יהיה מקור שימשך ממנו חיים ומוסרי הכסילים הם מוסרים של אולת. ומדרך החכמה שהשכל אשר נשרש בלבו ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח והלקח טוב והשכל הנובעים מפיו הם צוף דבש ואמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם. וסמך אל זה יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות לרמוז שלא יבטח האדם בשכלו ובחכמתו רק יבטח בה' וישען באלהיו שיבחר לו הטוב בעולמו ולנפשו.
פסוק כ:
אמר כי האדם שלא יעשה דבר עד שיתבונן וישכיל אם הוא טוב ואם רע. ואם יראה שהדבר ההוא אשר ירצה לעשותו הוא טוב יעשהו ואם לאו ימנע ממנו ימצא טוב כלומר מדרכו שימצא טוב ותבואתו טובה מן המעשה ההוא על הרוב. אמנם מי שהוא המאושר על הכל שמעשהו יצלח לעולם הוא הבוטח בה'. וזה כי החכם שהוא מתבונן בחכמתו על מה שיעשהו לפעמים יבוא אליו דבר מסופק שיש בו סבות מראות שהמעשה ההוא טוב ויש סבות מראות ההפך ויעלם מן האדם הדרך הטוב ולא יצא מעשהו אל השלימות. אמנם הבוטח בה' שיבחר לו הדרך הטוב אליו הוא המאושר אשר יצלח לעולם.
פסוק כ:
או יאמר מי שהוא מתבונן על דבר שימצאהו טוב ונאות כדי לעשותו ובוטח בה' ית' שיסייעהו ויסכים הדבר לידו אשריו ובא להודיע כי היות האדם מתבונן על הדבר בלבד לא יספיק אם לא יבטח בה' ית'.
פסוק כא:
בעבור שהנחנו במה שקדם כי חכם יקרא מי שנכנס באלהיות ונבון יקרא בעל הלימודים נצטרך בהכרח לפרש הפסוק בענין זה. לחכם לב כלומר להגיע האדם אל מעלה רמה שיהיה ראוי בעבורה שיקרא חכם לב בעבור מה שהשיג מחכמת האלהות הנקראת חכמה במוחלט צריך שיקרא נבון תחלה כלומר צריך שיהיה בקי בחכמת הלימודים הנקראת אמרי בינה והוא יקרא נבון והענין שצריך ללמוד תחלה הלמודיות שמחדדות השכל והם סולם לעלות אל הטבעיות והאלהיות.
פסוק כא:
ומתק שפתיו יוסיף לקח כלומר כי האדם הנכסף אל החכמה ויש לו מתק שפתים והוא עריבות השאלה מגדולי החכמה לשאול דרך מוסר ובענין שלא יקוצו בשאלתו הוא יוסיף לקח כלומר יוסיף שכלו ליקח מן החכמה. או יאמר כי המלמד שיש לו מתק שפתים ויודע להבין לתלמידיו דברי החכמה לרוב עריבות דבריו הוא יוסיף לקח בלב התלמידים.
פסוק כב:
אמר כי השכל שיהיה באיש הוא מקור שנובע ממנו חיים זמניים ונצחיים לו ולזולתו כי באמצעות השכל יפרע חובות ה' ית' עליו וידבק באלהיו ויישיר זולתו אל ההצלחה האמתית אשר היא חיים למוצאיה בזה ובבא והמשילו למקור מים חיים אשר לא יכזבו מימיו.
פסוק כב:
ומוסר אוילים אולת כלומר כי אפילו המוסר של אוילים איננו מוסר של חכמה רק מוסר של אולת וכל שכן דבריהם שהוא אולת.
פסוק כג:
אמר כי לב האיש החכם או הלב החכם מתוך שהלב הוא מקור הכחות כולם כשתהיה החכמה נשרשת בלב יראו סעיפיה בלשון וידבר דברי פיו בהשכל ובחכמה ועם כל זה על שפתיו יוסיף לקח כלומר יעוררהו ללמוד מן החכמה עד שידע לדבר בה עם אנשי החכמה.
פסוק כג:
ופי' לקח חכמה שהיא מלקוח החכמים. ואמרו ועל שפתיו יוסיף לקח סובל שני פירושים אם שיאמר כי ישים בשפתיו מן החכמה שיעור גדול ילמד בה הראויים אליה אם שיאמר ישים שפתיו שואלים גדולי המעלה ללמוד מחכמתם. וזה מה שרצה באמרו יוסיף לקח כלומר יוסיף ליתן להם זאת המעלה ליקח וללמוד חכמת זולתו.
פסוק כד:
אמר כי המאמרים הנעימים שיאמרו בחכמה ובנחת ובנעימות הם לדמיון צוף דבש שהוא מתוק אל הנפש ומרפא לעצם כלומר הם תועלת לנפש ולגוף כי בדברים הערבים תהיה הישרת בני אדם לעבודת ה' ית' והלמוד בחכמות ועל זה אמר מתוק לנפש. והיותם מרפא לעצם והוא הגוף זה מבואר שדבריהם הערבים תשוך חמת האנשים וידריכו בני אדם אל הטוב וירחיקום מהרע.
פסוק כד:
ואפשר שענין הפסוק כן שהוא אומר כי הצוף הנוטף מן הדבש של אמרי נועם הוא מתוק לנפש ומרפא לעצם לא צוף הדבש שיעשוהו הדבורים.
פסוק כה:
אמר כי לפעמים יהיה דרך מן הדרכים ישר לפני איש ויבחרהו לדרוך בו כדי להתרחק מן הרע וימצא לבסוף שאחרית הדרך ההוא מביא האדם אל המות. וכוון במאמר הזה להודיע שאין לו לאדם לסמוך על דעתו בבחינת הטוב והרע רק יקבל עצה מן החכמים כי החכם שבאנשים צריך לעצה.
פסוק כה:
או ר"ל שצריך האדם שלא ילך אחר דעתו וסברתו במה שאין השכל האנושי מגיע אל החקירה בו. אמנם צריך שיסמוך אל הקבלה ואל דברי התורה והנביאים בדברים שהם מעמד שכל. כי יש סברה שתהיה ישרה לפני איש מאנשי העיון לקוצר שכלו וכשיתבונן בה המבין ימצאנה דורכת דרך המות כלו' ימצאנה שהיא אמנה נפסדת וסברה כוזבת גורמת אבדן הנפש.
פסוק כה:
ובעבור שהזכיר למעלה מזה לב חכם ישכיל פיהו וכן צוף דבש אמרי נועם וכו' שהם שבח הדברים הנאמרים דרך שכל וחכמה הזכיר עתה הדברים אשר לפחיתותם גורמים היזק ואמר כי כל העמל וההיזק שיבא על האדם הוא במה שיחטא הוא בעצמו על נפשו בדברי פיו והוא אמרו נפש עמל עמלה לו במה שחטא עליו פיהו ומדרך איש בליעל שהוא כורה רעה ועל שפתיו דבריו שהם מזיקים כאש צרבת. וכן איש תהפוכות ישלח מדון בדבריו והנרגן בדברי רכילותו מפריד אלוף. וכן איש חמס יפתה רעהו והוליכו בדרך לא טוב ויש שיקרוץ בשפתיו ולא יוציא הרע שבלבו בדבור והוא אמרו עוצה עיניו לחשוב תהפוכות קורץ בשפתיו ולא תחשוב שהוא עושה היזק מועט כי הוא כלה רעה כלומר בקריצת שפתיו לפעמים גמר הרעה עד תכליתה. ואלה הם דרכי הרשעים שלא יחצו ימיהם. אמנם עטרת תפארת היא השיבה מפני שמורה שבעליה דרך דרך הצדקה.
פסוק כו:
פועל חולף על משקל אכל ופי' המלה כמו חטא. ויהיה ביאור הפסוק כן נפש עמלה היא גרמה לו העמל במה שחטא עליו פיהו כלומר שהזיקו לו דברי פיו והוא דומה בעניינו לפסוקים הקודמים שהם מדברים במה שגורם האדם לנפשו מן הטוב בשכלו ומן הרע בסכלותו ורוע דבריו באמרו לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח. צוף דבש אמרי נועם וכהם רבים ופירשנו במקום הזה במה לפי הענין כי למלה הזאת עניינים רבים ומהם זה.
פסוק כז:
אמר כי האיש הבליעל לא די שהוא עושה הרעות הבאות לידו בלא עמל ויגיעה אלא שהוא חופר וחופש בקרקעית האדמה על דרך משל למצוא הרעה הטמונה בקרבה. והענין שהוא יחפש אחר הרע ויתחכם ויעמיק במחשבתו לעשותו. ועל שפתיו כאש צרבת כלומר כי הדברים שידבר בשפתיו הם בוערים כמראה הלפידים ילהיבו לב שומעיהם. ופי' צרבת שריפה כמו ונצרבו בה כל פנים. צרבת השחין היא.
פסוק כז:
ואם יהיה כורה מן ויכרה להם כרה גדולה יכרו עליו חברים יאמר כי האיש הבליעל מזונו הוא עשיית הרעה.
פסוק כח:
אמר כי האיש שהוא בעל תהפוכות שהוא מתהפך מדעת אל דעת תמיד שאין דעתו מיושבת. או שהוא הפך מן האנשים הטובים והישרים הוא יגרה המדון והוא הריב בינו ובין זולתו. וזה כי הפוך המדות שיהיה באדם יביאהו לריב עם האנשים.
פסוק כח:
ונרגן מפריד אלוף כלומר כי גם בעת שיהיה האדם שלם במדותיו ולא יהיה איש תהפוכות שיהפוך מדותיו יביאוהו לריב עם האנשים אם יזדמן שיהיה שם נרגן והוא הרכיל המשלח מדנים בין אחים הוא יפריד בין אלוף לאלוף כלומר בין ריע לריע.
פסוק כט:
אמר כי האיש שהוא בעל חמס שחומס נפשו ונפש זולתו לא די שהוא חומס נפשו ויגרע ממנה שארה כסותה ועונתה אלא שהוא מפתה ומסית רעהו ומוליך אותו בדרך לא טוב כי כמו שלא יחוש על נפשו לשלחה מתוך ההפכה כן לא יחוש על נפש זולתו וקל בעיניו הדריכו האנשים בדרך רע והוא הגדול שבחטאים מפני שחטאו יכפל בהכפל המעשים הרעים אשר יעשום אותם שלמדו הרע ממנו.
פסוק ל:
אמר כי האדם שהוא עוצם עיניו כדי להסיר מלבו ענייני העולם בעבור שיוכל להתבודד ולהעמיק לחשוב דברי תהפוכות וכן האיש הקורץ בשפתיו ומודיע הדבר אשר איננו ראוי שיאמר ברמז במקום שלא יוכל להודיע הדבר בגלוי כלה רעה כלומר הוא עושה הרעה כולה ולא יחשוב בעבור שלא דבר הדבר בגלוי שלא הגיע לתכלית הרעה ולפיכך אמר כלה רעה כלומר ישלים לעשות הרעה. ויש מפרשים עוצה כמו קורץ בעיניו ועניינו הרמז. ופירוש קורץ מן קרץ מצפון בא בא שעניינו החתיכה והוציא הרמז שיהיה בשפתים בלשון חתיכה לפי שבעת שירצה האדם לרמוז בשפתיו הוא נושך שפתיו בשניו. או יהיה קורץ שפתיו הולך רכיל בשפתיו שהוא רומז הרכילות בשפתיו. וכן לא הלך רכיל תרגומו לא תיכול קורצין.
פסוק לא:
אמר השיבה אעפ"י שמאסוה העלמות ובחורי חמד לפחיתותם היא עטרת של תפארת לבעליה מפני שהיא לא תמצא רק בדרך צדקה והענין שלא יגיעו לשני השיבה רק האנשים הצדיקים העושים צדק לנפשם ולזולתם. כי הרשעים שהם בהפך הצדיקים בעבור רשעם לא יחצו ימיהם כי הם יפעלו הרע לנפשם ולזולתם ומתוך כך יהרגו מיד אויביהם או יענשו מצד המושלים ומנהיגי המדינות. ואם כל זה לא יהיה יחול עליהם העונש האלהי ויאבדו מתוך הקהל ולא יגיעו לשני השיבה. ולפיכך אמר כי השיבה היא עטרת תפארת לבעליה מפני שהיא מעידה שבעלה הלך בדרך הצדק. מצורף אל זה היות שני השיבה השנים אשר יגער האדם בתאוות הזמן ויתקררו התאוות הגופניות ויתקרב האדם אל האלהים. ואל זה כוון באמרו בדרך צדקה תמצא כלומר השיבה היא עטרת של תפארת לפי שעמה ידרוך האדם בדרך היושר והצדק ולא ילך אחרי שרירות לבו.
פסוק לא:
וזה הפסוק דבק עם הבא אחריו ואמר כי השיבה היא עטרת תפארת לבעליה ואע"פ שבעל השיבה לא יחשב מאז גבור ולא מכלל הלוכדים עיר מכל מקום טוב הוא בעל השיבה שהוא ארך אפים יותר מן הגבור והוא מושל ברוחו בסבת השיבה והיא מעלה יותר גדולה ממעלת האיש הלוכד עיר.
פסוק לב:
אמר בפסוק הזה כי מעלת גבורה תמצא באיש שהוא ארך אפים ולא ימהר לכעוס שלא תמצא באיש הגיבור. וכן האיש המושל ברוחו והוא האיש שימשול בתאוותיו הוא יותר גדול בעיניו מן האיש שהוא לבדו ילכוד עיר מבצר וזה כי הגבור בעת שידבנו לבו להלחם עם אויביו הוא ימצא כל אבריו וחושיו יתעסקו להמציא לו עזר ועצה כנגד הנלחם עמו ולכן אין להפלא אם ידבנו לבו להלחם או אם ילחם וינצח. אמנם האיש שהוא ארך אפים שיאריך אפו ולא יכעוס על דבר שהיה ראוי לו שיכעוס עליו הוא יותר גדול במעלה ממנו מפני שבעת שיקבל האדם מחברו נזק או צער או בושת יחם לבבו וכל אבריו וחושיו מתפעלים בכל כחם להנקם מן האיש ההוא וכשיגבר על כל כחות נפשו בשכלו ויאריך אפו תגדל גבורתו ומעלתו ממעלת הגבור בעת שיתעורר לעשות גבורות או בעת שיעשם הואיל ויש לו עוזר גדול בזה שכל כחות נפשו יעזרוהו.
פסוק לב:
וכן האיש שימשול ברוחו והוא המושל על תאוותיו ויכניעם אז יותר ראוי שיקרא בשם גבור מן האיש שהוא לבדו ילכוד עיר אחת וזה שהאיש שילכוד עיר ימצא ידיו ורגליו ועיניו ומחשבתו ולבו ובכלל כל אבריו עוזרים לו וכולם יתפעלו לעזרתו במעשה ההוא ולכן אין להפליא אם תצא גבורתו אל הפועל. אמנם האיש שימשול על תאוותיו הוא ימצא במעשה הזה כל אבריו וחושיו כנגדו במעשה ההוא כי הלב יחמוד תאות העולם והעינים יראו ברצון גדול כי תאוה היא לעינים והרגלים ירוצו אל הדבר החשוק והידים יתפעלו להשיגם ובכלל כל האברים והחושים נכספים לתאות הגוף ובעת שיכניע האדם תאוותיו וימשול עליהם עם היות כל כחותיו מתנגדים לפעולתו הוא יותר גדול במעלה ובגבורה מן האיש הלוכד עיר בגבורתו אחרי שיש לו בלכידת העיר עזר גדול שכל כחותיו יתפעלו לעזרתו.
פסוק לב:
ואחרי שהזכיר החכם ענייני משכיל והכסיל לימד דבר אחד להשבית מדנים בין החכם והכסיל כי לא ימצא נחת ביניהם בענין אחר. והוא שאמ' כשיהיה ביניהם ריב בחיק יוטל הגורל וה' הוא שסדר הגורל וטובה פת חריבה שתעלה לאיש בגורלו ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. מכל מקום החכמה היא על הכל כי עבד משכיל ימשול בבן מביש וגו' ולא תספיק מבלעדי הכוונה הטובה כי הכל הולך אחר כוונת הלב וכמו שיש מצרף לבחון הכסף וכור לבחון בו הזהב כן בוחן לבות הוא ה'.
פסוק לב:
ותמצא מרע שהוא מקשיב על שפת און והוא גם שקר מזין על לשון הוות ולועג לרש ומחרף עושהו ושמח לאיד חבירו ואין אחד מהם שינקה אחרי שהאל ית' בוחן לבות וכליות.
פסוק לג:
אמר כי הגורל שיפילו האנשים על דבר מן הדברים בעת שלא יסכימו על הדבר הוא יוטל בחיק האנשים והנראה מעניינו הוא שיפול דרך מקרה. והודיע החכם הזה כי עת לכל חפץ ולכל המעשה ואעפ"י שיוטל בחיק האנשים מה' הוא משפט הגורל וזה סובל שני פירושים אם שיהיה עניינו שה' ית' יסבב שיפול הגורל כפי מה שגזרה חכמת ידיעתו ית' ואנחנו נסכל אופני החכמה ההיא. ואם שיהיה עניינו שה' ית' הוא אשר סדר מערכות השמים וחלק אותם לכל העמים אשר תחת כל השמים וכפי מה שנגזר על פי המערכת מענין הגורל הזה כן יקום ואין נפילת הגורל דבר מקרה כאשר יחשבו האנשים.
פסוק לג:
ואפשר שיהיה ענין הפסוק כן כי האנשים כשירצו לחלק דבר מן הדברים ולא יהיו בהסכמה רק בחלוק הדין נותן שיפילו גורלות ובהן תשקוטנה הטענות והגורלות שיפילו ראוי שיפילום בלא שום הערמה רק בחיק כלו' בסתר וכפי מה שיפול הגורל כן יקום כשלא תהיה שם הערמה ואמרו ומה' כל משפטו כלומר וה' הוא שסדר ענין הגורל כשלא תהיה הסכמה בין שני הטוענים והוא אמרו על פי הגורל תחלק נחלתו והעניין כי ה' ית' ראה בעצתו כי הפלת הגורל הוא ענין טוב ונאות להפסיק המחלוקת כשיהיה ריב בין אנשים וזה הוא ביאור ומה' כל משפטו.