פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה28 פסוקים📜
רש"ירש״י43 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא46 פסוקים📜
עמנואל הרומיעמנואל הרומי49 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג28 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי16 פסוקים📜
רב פניניםאלשיך44 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר39 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר17 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי4 פסוקים📜
מלבי"ם באור המילותמלבי"ם26 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם33 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ28 פסוקיםמאמרים על הפרק
עמנואל הרומי
עמנואל הרומי
פסוק א:
אמר כי האדם שהוא אוהב מוסר כלומר שהוא אוהב לשמוע דברי מוסר מן האנשים המייסרים אותו ומקבל התוכחת מהם ברצון ויודע כי מאהבתם אותו ומחמלתם עליו מוכיחים אותו הוא אוהב דעת כלומר אוהב לקנות דעת לנפשו. אמנם מי שהוא שונא התוכחת ושונא מי שיוכיחהו הוא בער כי לא יוכל להשיג אל הדעת בלעדיו כי יצר לב האדם רע מנעוריו ועיר פרא אדם יולד צריך למוכיחים יוכיחוהו ויסירו אותו מדרך רעה ויקרבוהו אל הטוב כדי שלא ישאר באולתו.
פסוק ב:
אמר כי האיש הטוב והוא השלם הוא המקורב והנרצה אל ה' ית' והוא המוצא חן בעיניו והמפיק רצון ממנו ואשר יסבול מעלתו ית' ולא ישיגהו הוא מרחוק. וכפי מה שיעלה האדם במדרגות הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה יקרב יותר אל ה' ית' ואמרו החכמים החכמה סולם למשכיל ומי שיחסרנה יחסר קרבת הבורא. ואיש מזימות ירשיע ר"ל ואיש בעל מחשבות רעות שהוא מחשב להרע ירשיענו ה' ית' בהשפטו כל שכן שלא יפיק רצונו ממנו. או יהיה ירשיע במקום ירשע ועניינו יפעל רשע או ירשיע מעשיו וירשיע לנפשו ולזולתו ומתוך כך לא יפיק רצון ממנו ית'.
פסוק ב:
ובעבור שאמר איש מזימות ירשיע סמך אליו לא יכון אדם ברשע כלומר לא יחשב האיש שירשיע להנצל כי לא יכון אדם ברשע. ושורש צדיקים בל ימוט בעבור שיפיק רצון מה'.
פסוק ג:
אמר כי האדם שהוא הולך לעולם בדרך רשע לא יכון כלומר לא יהיה מצבו קיים ונאמן רק יהיה רעוע. אמנם הצדיקים ששרשם פתוח אל מי החכמה והתורה לא ימוט שרשם כי הם על יתד תקועה במקום נאמן. ואומר כי הרשעים יהיו נודדים וגולים בחייהם ובמותם ואמר על נפשותם ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע שהוא משל נשוא על הנפש המקצרת הנודדת מעולמה גולה וסורה ואל המקדש לא תבא. אמנם הצדיקים לא ימוטו בעולם הזה כי לא יזיקו ולא יוזקו מצורף אל זה שהשגחת ה' ית' דביקה בהם בחייהם ובמותם תהיינה נפשותם קיימות לעולמי עולמים ונהנות מזיו שכינה.
פסוק ג:
ואפשר שזה הפסוק דבק עם הבא אחריו ואומר כי שורש צדיקים בל ימוט בעבור שיקחו להם אשת חיל בת טובים שהיא להם לעטרת תפארת ולא יכון אדם ברשע כי לא יבחרו אשת חיל להעמיד ממנה זרע כשר רק יקח אשה מבישה יולדיה ובעלה ובניה שהיא כרקב בעצמותיו. ולכן סמך אחריו מחשבות צדיקים משפט והרשעים יקחו להם אשה מבישה כי תחבולות רשעים מרמה.
פסוק ד:
אמר כי כשיזדמן לאיש שיהיה לו אשת חיל שיהיו בה כל העניינים הנזכרים בסוף זה הספר בפרשת אשת חיל מי ימצא עד סוף הספר האשה ההיא כשתהיה על זאת התכונה היא עטרת הוד לבעלה שיוכל להתפאר בה בעבורה לסבות רבות וזה שהיא לא תבישהו במעשיה רק יכובד לנועם מידתה וילכו הנהגות הבית על סדר ניאות ואין קץ אל הטובות הנמשכות אל האיש ואל ביתו בסבתה. מצורף אל זה שהוא יעמוד בלב בטוח ממנה ועל הכל שיהיה בטוח שיעשה ממנה פרי טוב לדמיון האדם שיש לו קרקע טוב שהוא בטוח שיצלח הזרע שם. וכן מי שיש לו אשת חיל על הרוב הבנים אשר תוליד יהיו כשרים מפני שחומר הולד מדם האשה כי לפי מה שביארו החכמים האחרונים זרע הזכר לא יפעול בוולד רק שהוא נוקב זרע האשה ומתהפך לרוח והרוח ההוא יפעול בדם האשה לדמיון מה שיפעל הרוח שיכניס האומן בפיו בחתיכת הזכוכית שהוא גורם לו שיתפשט ויצייר אותו בצורת כלי אחרי היותו עשת מזכוכית ומתוך שחומר הולד הוא דם האשה אין ספק כי האשה שהיא אשת חיל יהיו הבנים הנוצרים מדמה מוכנים אל כל מעלה ושלימות ולפיכך הזכירה התורה ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה. ייחשה לנחשון מפני שרוב הבנים דומים לאחי האם ולפיכך זכהו ויצא ממנו אלעזר. ומשה רבנו ע"ה שלקח אשה כושית לא זכו בניו למעלת בני אהרן ולפיכך אמר אשת חיל עטרת בעלה. אמנם מי שיש לו אשה רעה שהיא מבישה עצמה וגורמת בשת וכלימה לבעלה ולבניה ולקרוביה היא לו כמו רקב בעצמותיו.
פסוק ד:
והרקב הוא חולי שיחלה האדם בו ויתחיל בבשר ויעבור השחין בעצם שהוא דבר שאין לו תקנה. ולדמיון זה הוא האשה הרעה אל הבעל שהיא תביא רקב וחסרון ומארה בכל מעשיו וגם בגוף בעלה כי הוא יחלה מדאגתו עליה כי תבייש בעלה ובניה במעשיה ותפזר ממונו ותביא עליו קטטות ומריבות ובניו יהיו בספק ממזרות או ממזרים גמורים ואין קץ אל הרעות הנמשכוות בסבתה.
פסוק ד:
ועל דרך נסתרו יאמר כי קרא אשת חיל החומר של אדם כשיהיה ממוסך וישר בטבעו מוכן לחול עליו צורה שלמה ונכבדת. ואמר כי כשיזדמן שיהיה לאיש חומר טהור ונקי וממוסך הוא לו שהוא בעלה לעטרת תפארת בחייו ובמותו יגיע להתעטר בעטרה שמתעטרים בה הצדיקים כאמרם ז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כי מי שהוא על זה התואר שתהיה לו אשת חיל לא יאכל מעץ הדעת טוב ורע כלומר לא ישים תכלית מזונו אל אכילת עץ הדעת רק ישלח ידו ויקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ולא יכוהו ויפצעוהו השומרים הסובבים בעיר ולא הכרובים ולהט החרב המתהפכת רק כל העם הנמצא בעיר יהיה לו למס ויעבדוהו ימצא כל כחותיו משלימות אל ההצלחה לא יצטער בהנחת התענוגים ימצא את שאהבה נפשו ויאחזנו ולא ירפנו וידבק בו דבקות אמתי. ואמרו וכרקב בעצמותיו מבישה הוא משל למי שהוטבע על טבע בלתי נאות שהורכב מחומר בלתי טהור ובלתי ממוסך ימצא עצמו בלתי מזומן לקבל שלימות רק עם טורח עצום יאכל מעץ הדעת טוב ורע ויגורש מגן עדן ואם ירצה לחזור בו ימצא הכרובים ולהט החרב המתהפכת לא יוכל לעבור כי אם בצער ושומרי החומות והשומרים הסובבים בעיר יכוהו ויפצעוהו וישאו את רדידו מעליו והוא הנקרא זיווג שני שקשה לזווגו כקריעת ים סוף כי הוא בכוונו אל ההצלחה ימצא כל כחותיו מזומנים ומוטבעים אל ההפך ולא יוכל לעבור אם לא יוכה ויופצע ועל הרוב ישארו חוץ מגן עדן ולא יכנסו בו לעולם ואל זה רמז באומרו וכרקב בעצמותיו מבישה כלומר מי שיש לו אשה מבישה שהיא ניסתת לנחש ותאכל מעץ הדעת ותאכיל לבעלה גם כן היא לדמיון האיש שיש לו רקב בעצמותיו שהוא לא יוכל להתרפא כי אם בטורח ובעמל גדול ואחר ענויים גדולים ועל הרוב לא יתרפא בעל רקב העצמות לעולם. ואפשר שקרא בעלה של אשת חיל הנזכרת השכל. ואמר כי כשיהיה חומר האדם ישר וממוסך בכמותו ובאיכותו תחול עליו צורת השכל על השלמות והכל הולך אל מקום אחד.
פסוק ה:
אמר כי מחשבות הצדיקים הם לעשות משפט. ושיהיה המשפט נמצא בארץ תמיד ותלקח נקמה מן העוברים על הדתות. וכל שכן שתחבולותיהם הם סובבות על סוג משפט גם כן. אמנם הרשעים לא די שמחשבותיהם הם מרמה אלא שגם תחבולותיהם הם לרמות. או יאמר כי מחשבות האנשים השלמים הם משקיפות לעולם על המשפט האלוהי ייראו ממשפטו. אמנם הרשעים לא ישערו זה רק הם עושים לעולם תחבולות לרמות בהם האנשים.
פסוק ה:
וסמך לזה דברי רשעים ארוב דם כלומר תחבולותיהם ומרמותיהם הם תחבולות ומרמות ארוב ולשפוך דם והצדיקים משתדלים להציל מידם ולכן אם תהפוך הרשעים תמצא שאינם ובית צדיקים יעמוד. כי הרשעים בעבור שיארבו לדם יבוא פתאום אידם והצדיקים שיצילו האחרים ביתם יעמוד.
פסוק ו:
אמר כי הרשעים דבריהם ופעולותיהם לארוב דם לרעיהם לשפוך דמם או לקחת ממונם אם על צד השנאה והנקמה. אם על דרך שהם שונאים המין האנושי כמו האפעה שהוא משנאתו הבעלי חיים יהרגם ולא כדי לבקש טורפו מהם ולדמיון זה הם קצת רשעים יגרמו הזיק לזולתם בגוף ובממון ובנפש ולא לתקות תועלת בזה והם יותר מגונים מחיות היער שיבקשו טרפם בהריגת שאר בעלי חיים. ופי ישרים יצילם אמר כי הישרים בעלי השלימות לא די שלא יארבו להם ולא יזיקו שישתדלו להצילו שלא יוזק.
פסוק ו:
או יאמר דברי הרשעים הם לארוב דם כדי לשפוך דם נקי ואם יזדמן שהאנשים ישרים ירגישו ברשעם שיארבו לדם יצילו הנארבים בכל כחם בדברי פיהם והטעם שיודיעו להם כי הם נארבים או יעשו שהאורבים לא יוכלו להזיקם.
פסוק ז:
אמר כי הרשעים אין להם מעמד קיים רק הם כציץ השדה בבוקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש. כטעם עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו כי הם לרוב רשעם לפעמים יעשו דבר שהם נכרתים מן העולם בפתע פתאום ולפיכך אמר אם תהפוך אותם מעט שלא תראם שעה קטנה לא ימצאו לעולם. אמנם בית צדיקים יעמוד לעולם. או יאמר הפוך פניך ותעלים עיניך מעט מהם ותמצא שהרשעים עוד אינם. אמנם הצדיקים ביתם נכון לפני ה' ית'. או ר"ל אם נרצה להפוך הרשעים מרשעם אל הצדק לא יתקיימו בדרך הצדק או לא תוכל להפכם. או יאמר דרך צווי ועצה עצתי היא להפוך הרשעים בענין שלא ימצאו. אמנם בית הצדיקים ראויה שתעמוד קיימת לעולם. ואפשר שקרא הכחות הגשמיות רשעים ואמר הפוך תאוותיך הגשמיות מרעה לטובה ומגנות לשבח בענין שלא יימצאו על מתכונתם הראשון ובענין זה נפשך המשכלת שהיא נוה הכחות השכליות הנקראים צדיקים תעמוד במעמד טוב וקיים ויתן לה ה' ית' מהלכים בין העומדים האלה.
פסוק ז:
ואחר שהזכיר ובית צדיקים יעמוד סמך אליו לפי שכלו יהולל איש שלא יחשוב הצדיק המתחיל בצדקתו והחכם המתחיל לחקור בחכמה המעט מן הצדק ומן החכמה יספיקו לו כי לפי שכלו אם רב ואם מעט יהולל איש ומי שקנה מעט מן החכמה יהולל מעט ומי שקנה הרבה יהולל הרבה ויותר טוב לאיש חכם להחזיק במדת הענוה בקניין החכמה ולא ירדוף אחר המותרות ואחרי השרירות ויהיה הוא עבד לעצמו מהיותו מתכבד ורודף אחרי השרירות ויחסר לו החכמה כלומר מזון נפשו. ואעפ"י שהוא צריך להשתדל בתקנת נפשו עם כל זה צריך שידע הצדיק נפש בהמתו והיא הנפש הבהמית להמצא לה צרכיה ההכרחיות אך לא לרחם עליה ביותר ולהמציא לה המותרות כמו שעושים הרשעים והוא שאומר ורחמי רשעים אכזרי כי הצדיק צריך להיות עובד אדמתו המיוחדת לו והיא נפשו המשכלת. אמנם הרשע שהוא מרדף אחר הרקים הוא חסר לב וכאילו הרשע הנז' הוא חומד מצוד הרשעים רעים ועל כן הוא מרדף אחר הרקים. אמנם הצדיק העובד אדמתו שרשו יתן פריו בעתו כלומר ישלים המכוון ממנו. וידוע כי נתינת השורש פריו תלוי בעבודת האדמה ולכן סמך לו ושורש צדיקים יתן.
פסוק ח:
אמר כי האיש שיש לו שכל טוב הוא המהולל וראוי שיהולל מפני שקנה הדבר החשוב שבקניינים וכפי מה שיהיה לו מן השכל והידיעה כן ראוי שיהולל. אמנם מי שנעדר ממנו השכל והוא שקרא נעוה לב לא די שלא יהולל אלא שיהיה לבוז בעיני רואיו ויבזוהו הכל. והסבה בזה הוא שהאדם איננו אדם מצד בניין גופו ותכונת אבריו רק בצורת השכל אשר בו כי החומר והוא עירוב היסודות אשר מהם הורכב וכן הצמיחה אשר בו וכח ההרגש אשר בו הוא חי כולם הם בחומר והחלק השכלי בו הוא צורתו ובו הוא אדם ובו נתעצם ולכן מי שהוא חסר שכלו הוא גולם בלא צורה ונשאר באולתו כשאר בעלי חיים אחרי שהדבר שנתייחד בו האדם משאר בעלי חיים איננו בו והוא ראוי לכדי בזיון וקצף.
פסוק ט:
אמר כי יותר טוב ויותר ראוי הוא לאדם לנהוג בשפלות ולהראות עצמו נקלה ולהיות הוא עבד לעצמו לעבוד אדמתו ולעשות מעשיו הצריכים לו ומתוך כך יעשר ויקום חילו ולא יחסר דבר. מהיותו מתכבד כלומר נוהג בכבודות וקונה עבדים ושפחות שיעבדוהו והוא יעני בסבת זה וישוב להיות חסר לחם. או יאמר כי טוב לאדם להנהיג עצמו במדת השפלות והענוה ויעביד גופו וכחותיו כולם לשכלו מהיותו מתכבד ורודף אחר קנייני העולם ואחרי השררות ויחסר לחמי תודה שהם החכמה והתורה שהם מזון הנפש.
פסוק י:
אמר כי האדם השלם והישר לא די שהוא חומל ומרחם על מינו והם האנשים אשר בגילו אלא שהוא יודע נפש בהמתו כלומר חונן ומרחם אף על הבהמות ובאמרו יודע צדיק נפש בהמתו ולא אמר חומל צדיק על בהמתו ר"ל כי הצדיק בעבור שלימותו ולהיותו מתדמה בדרכי ה' ית' שהוא חנון ורחום ונותן לחם לכל בשר ומשביע לכל חי רצון הוא יודע מה שבנפש בהמתו לשאול ומה הדבר הצריך לה ואינה יכולה לבקשו בפיה והוא ממציא לה טרפה והצריך לה כי אם ידע הצדיק מה שבנפש בהמתו לשאול ולא ימציאנו לה אין בזה מעלה רק חסרון ופחיתות. אמנם הרשעים אין להם רחמנות וחנינה רק הם אכזרים והוא אמרו ורחמי רשעים אכזרי כלומר הרחמים של רשעים הם לב אכזרי כלומר חלק להם הזמן האכזריות במקום הרחמים. ואפשר שמלת אכזרי חסרת מ"ם הרבים וכאילו אמר אכזרים והוא תאר למלת רחמי. או יאמר כי הצדיק הוא מרחם על הבהמות וכל שכן על האנשים. אמנם אעפ"י שהרחמנות היא מן המדות המהוללות אין להשתמש בה עם הרשעים כי הרחמנות עליהם אכזריות על הצדיקים ולפיכך אמר כי המרחם עליהם הוא אכזרי. או יאמר כי הרחמנות שירחמו הרשעים על איש כשיחטא הוא אכזריות.
פסוק י:
ויש שפירש יודע צדיק מן ויודע בם את אנשי סוכות ואמר כי הצדיק הוא מיסר ומכניע הנפש הבהמית אשר בו ומעבידה לשכלו. אמנם הרשעים שירחמו על נפשם הבהמית ולא יחסמו תאותם היא אכזריות על נפשם כי הם מעבידים השכל האלהי אל המלך זקן וכסיל אשר אין אכזריות גדול מזה. או יאמר כי הצדיק הוא היודע הדברים ההכרחיים אל נפשו הבהמית ולא ימנעם ממנה כי התורה והשכל לא ימנעו הדברים ההכרחיים. אמנם הרשעים שמרחמים עליה יותר מן הראוי הדבר הזה הוא אכזריות על נפשם כי הם טורדים הנפש מחיי עד.
פסוק יא:
אמר כי האדם שהוא משתדל בזריזות בעבודת אדמתו ולא יתרשל מעבודתה האדמה ההיא היא מדרכה שתוציא תבואה רבה ובעלה ישבע לחם ולכן מן הזריזות הוא להיות האדם זהיר בעבודת אדמתו. אמנם החסר לב בעת הראוי לעבוד אדמתו לא יעבדנה רק הוא רודף אחרי אנשים ריקים ועניינים של הבל ומתוך כך אדמתו הנשארת בלא עבודה לא תזריע ולא תצמיח ובעליה ירעב מן הלחם הפך עובד אדמתו שהוא ישבע לחם. ובא מרדף במקום רודף כמו ימך המקרה שעניינו המקרה על משקל משתה וכן הוא ממלא על כל גדותיו שעניינו מלא.
פסוק יא:
ועל דרך נסתרו יאמר כי מי שהוא עובד אדמתו כלומר שהשכל אשר חננו האל הוא משתדל להעלותו יום יום במדרגות סולם החכמה כדי להתקרב אל האלהים הנצב על הסולם ועושה כל מה שהתורה מחייבת והשכל גוזר והוא משתדל בהשלמת נפשו כדי להגיע אל ההצלחה ולא יתרשל בזה לדמיון האדם שהוא עובד אדמתו ולא יתבטל מעבודתה הוא ישבע לחם כלומר לחם אבירים אשר היא החכמה העליונה אשר מוצאה מצא חיים ויפק רצון מה'. וקרא החכמה לחם לפי שהיא מזון הנפש המשכלת כמו שהלחם הוא מזון הגוף. ואמר עובד אדמתו ולא עובד אדמה כלומר מי שהוא עובד האדמה המיוחדת לו ואין לזרים אתו והוא הנוטר כרמו ולא יטור כרמי זולתו והענין שיתעסק בדבר שהוא לו לבדו לצורך עצמותו שהיא צורתו השכלית אשר בה נתעצם. ומרדף רקים חסר לב ר"ל האדם שאינו משתדל לצורך השלמת נפשו רק הוא רועה רוח ורודף קדים וישים עמלו בדברים אשר תחת השמש הוא חסר שכל כי כמו שהאיש שהוא עובד אדמתו ישבע לחם כן זה שאינו עובד אדמתו ומרדף ריקים ירעב ללחם. והענין כי חסרון ההשגה יהיה צער ועינוי אל הנפש המקצרת כמו שהוא צער ועינוי הרעב לגוף והוא על דרך שאמר הנביא ע"ה הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו. הנה העדר ההשגה אשר לנפשות המקצרים כרעב כי תשארנה בצער ובעינוי תמידי נכספות אל ההשגה ואין לאל ידם והם דומות כענין בן מלך גורש מהיכל המלך והוא מוטל באשפה הומה וגווע רעב וצמא תשתפך נפשו אל חיקו מרוב צער שואל נפשו למות ומחכה למות ואיננו כי אם היה יכול למות היה המות נחשב בעיניו לחיים כדי לצאת מאותו הצער והוא רואה רעיו וגואליו אוכלים ושותים וחוגגים ושמחים בטוב לבם וירונו מרוב השמחה והגיל והוא צועק מכאב לב ומשבר רוחו ייליל. וכן ענין הנפש המקצרת אשר היא בכרת נכרתת מעולמה והיא בצער ובעינוי מתמיד ויודעת השגת שאר הנפשות ומעלתם והוא שאמר הנביא ע"ה הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תיילילו.
פסוק יב:
אמר כי האדם הרשע הוא רואה יום יום הרעים הנענשים הן למות הן לשרשי הן לענוש נכסין ולאסורין ועם כל זה לא ימנע מעשות הרע כאלו הוא חומד להיות נצוד גם הוא במצודה שנאחזים בה הרעים ואמר על דרך הרחבת הלשון כאלו הוא אוהב המצודה ההיא. אמנם שרש צדיקים והוא הצדק שהושרש בלבותם יתן פריו ולא יחמוד מצוד רעים רק יתרחק מן המצודה ההיא בכל כחו.
פסוק יב:
או יאמר כי האדם הרשע הוא חומד דבר שהיא מצודה ורשת פרושה לפעמי הרעים כמוהו והדבר הזה הוא הרע שחומד ומתאוה הרע לנפשו ולזולתו והרע הוא המצודה שיכשלו בה הרשעים והענין שהרשע לא יתאוה כי אם לעשות רע. אמנם הצדיקים לא יאהבו הרע רק שורש הצדיקים יתן פרי והענין שהכח אשר בנפשם לצאת אל הפועל יתן פריו ויצא מן הכח האנושי אל הפועל האלוהי והוא הנמשל לנתינת הפרי כלומר יגיע אל התכלית המכוון ממנו.
פסוק יב:
ויש מפרשים מצוד מן מצודת דוד לשון חוזק ומבצר כלומר חמד להתבצר ברשעו ובגאון לבו כמו שמתבצרים הרשעים כמוהו.
פסוק יב:
ואחר שזכר כי הרשע מרדף ריקים כאילו חמד מצוד רעים אמר לא די שפעולות הרשע הם גורמות נזק גדול אלא שפשע הרשע יביא עליו ועל זולתו מוקש רע והצדיק בצדקתו הוא יוצא מצרה כלומר לא תבואהו צרה ואם יהיה בתוך הצרה יצא ממנה בסבת צדקתו כי דבר ראוי הוא שמפרי פי איש ישבע טוב ולכן יצא מצרה צדיק וגמול ידיו ישיב לו. ועל כן בפשע שפתיו של רשע יבוא מוקש אל נפשו או ר"ל כמו שפשע שפתים יבא מוקש רע כן כשיהיה הדיבור טוב מפרי פי איש שיהיה טוב ישבע טוב ומסכלות האויל והרשע הנז' שלא יבקשו עצה במעשיהם ואם יתנו להם עצה לא ישמעו רק דרך כל אויל הוא ישר בעינו אמנם על דרך האמת מי שישמע לעצת חכם הוא חכם. ולא די לאויל שהוא מגלה כסילותו בביתו בלילה אלא אפי' ביום יודע כעסו ויתפרסם כסילותו ולא היה לו לפרסם סכלותו כי האיש שכוסה קלון ערום.
פסוק יג:
אמר אל יהי חטא הדיבור אשר ידברו האנשים בריעיהם קל בעיניך ותאמר הלא דבר הוא ואין בו מעשה כי בפשע שיפשע האדם בחבירו בדיבור שפתיו יבא מוקש רע כי יש בוטה כמדקרות חרב ודברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן. ופשע שפתים כולל מינים רבים ומכללם הוא מי שידריך האנשים בדרך רע כי הוא מכשול שיוריד הנפש לבאר שחת.
פסוק יג:
ויצא מצרה צדיק ר"ל כי הצדיק בצדקתו ובשלמותו הוא נצול מצרת מוקש דבור השפתים כי בעבור שלמות טבעיו לא יוכלו לדבר בו ואם ידברו בו לא יאמינו דבריהם ואם ירצו מסיתים להסיתו ולהדיחו מדרך ה' לא יאמין אליהם. ואם יהיה אמרו בפשע שפתים מוקש רע שהאדם יביא מוקש רע על נפשו בפשע שיפשע בשפתיו והענין שדברי פיו של אדם יביאו מוקש רע עליו הצדיק יהיה ניצול מזה כי לא ידבר דבר שיגרום לו היזק וישמר ממותרי הדיבור.
פסוק יד:
אחרי שאמר בפשע שפתים מוקש רע אמר לא תחשוב שכל מיני הדבור יביאו מוקשים על האדם כי יש דבורים מועילים תועלת זמני ותועלת רוחני והוא אומר מפרי פי איש ישבע טוב וזה כולל כל מיני הדבור הטובים. ואמר כי מן הפרי טוב שיעשו דברי פי איש ישבע האדם או העולם טוב כי בדבור הטוב יתרצו בני האדם זה עם זה ויוכיחו בדיבור הטוב הנערים והפתאים וכל מי שהוא צריך לתוכחת ויהיה הלימוד וההזהרה מן הרע וההערה אל הטוב ותפלה והודאה לאל ית' שמו וכהם רבים מספור. ולכן אמר מן הפרי שיעשה לפעמים פי האיש והוא כשיהיה השורש שהושרש בלבו טוב ויראו סעיפיו בלשון ישבע האדם טוב גדול לפי גדולת הדיבור ולפי המדבר כי אם יהיה הדיבור בהודאות ובהלל לאל ית' יאמר כי ישבע טוב המדבר ואם יהיה הדיבור ללמד ולזרז אחרים ישבע טוב נפש המלמד ונפש הלומד גם כן ועל דמיון זה תקיש כל הדיבורים.
פסוק יד:
ואמרו וגמול ידי אדם ישיב לו ר"ל דין הוא שבעבור הדבור הטוב ישבע האדם כי מדרכי ה' ית' להשיב גמול טוב לאדם על טובתו ואחרי שהוא הועיל לאחר בדברי פיו או שהודה והלל ה' ית' בתושבחות והודאות כפי הראוי דין הוא שישבע טוב. או יאמר כמו שהדבור הטוב ינחיל טוב לאמרו כן המעשה הטוב שיעשנו האדם בידיו ובגופו ינחיל טוב לעושהו כפי המעשה.
פסוק טו:
אמר כי האויל והוא האיש הסכל החכמה היא לו לדמיון החולה שאינו מכיר בחליו והוא חושב שיהיה בריא או לדמיון החולה אשר בעבור חליו ישוב לחכו המר מתוק לחכו והמתוק מר וזה שהוא דורך דרך מעוות ואינו מרגיש בעוותו וחושב היות דרכו ישר ומתוך כך אינו שומע לעצת מי שידריכנו בדרך ישרה. אמנם מי שאינו בוטח בחכמתו והוא שומע לעצת איש יועץ חכם הוא חכם. ובא זה הפסוק קצר והוא כאלו אמר ושומע לעצה ראויה או לעצת בעל עצה כי אין לשמוע לעצת כל מי שיזדמן. ויהיה ענין הפסוק כן האויל דרכו ואם הוא מעוות הוא ישר בעיניו ומתוך כך לא יקבל עצת אחרים ויכשל. אמנם מי שהוא שומע לעצת יועץ חכם חכם.
פסוק טז:
אמר כי האויל בעת שידברו האנשים בקלונו או שיעשו דבר כנגד רצונו יחרה אפו ולא יזהר ממדת הכעס רק יכעוס במקומות המפורסמות ואפי' ביום שירגישו האנשים כעסו. אמנם האיש שהוא בעל ערמה אם יספרו בגנותו או יעשו דבר שלא כרצונו אינו מגלה כעסו רק הוא כוסה קלון שנאמר עליו ומעלימו וזה מפאת ערמתו כי אם יכעוס יביאהו הכעס לחלל הדרת פניו ולדבר בגנות אחרים ודבתו לא תשוב מפני זה ויוסיפו לדבר בו עוד. ויש מפרשים ערום מן ובגדי ערומים תפשיט ואומר כי המתכסה בענין קלון לא יחשוב היותו מלובש כי אז הוא ערום ועריה אמנם המתכסה בענין כבוד הוא אשר לבש מחלצות.
פסוק טז:
ואחרי שהודיע כי חכם הוא שומע לעצה והוא כוסה קלון ואיננו מפרסם כעסו בדברים ומדרכי החכם גם כן שהוא יפיח אמונה ויגיד צדק. אמנם הרשע שדרכו ישרה בעיניו וביום יודע כעסו הוא עד שקרים ועד מרמה ולא יחשוב בעת שיהיה עד שקרים ועד מרמה כי יש בוטה כמדקרות חרב וההבדל שיהיה בין הרשע הבוטה כמדקרות חרב ובין לשון חכמים היא ששפת אמת תיכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר.
פסוק יז:
אמר כי האיש שדרכו לדבר דברי אמונה הוא לעולם לא יגיד ולא יעיד על אחד כי אם צדק על הטוב טוב ועל הרע רע כפי מה שיחייבהו הצדק. אמנם עד שקרים והוא האיש שירגיל לדבר כזב ושקר יגיד דברי מרמה. ומלת יגיד משרתת באחרונה גם כן והוא כאילו אמר ועד שקרים יגיד דברי מרמה.
פסוק יז:
ויש אומרים כי זה הפסוק דבק עם הפסוק שלפניו שאמר וכוסה קלון ערום ואמר כי הערום הנזכר יפיח אמונה ויגיד צדק ולא יוציא דבר מגונה מפיו ואפשר שכיון לומר באומרו יפיח אמונה יגיד צדק כי כשתהיינה ההקדמות אשר יעשו החכמים בלמודם החכמה צודקות אמיתיות ונאמנות רחוקות מן ההטעאה יגידו צדק כלומר תהיינה התולדות אשר תולדנה מהם צדק כלו' דבר אמיתי. וכאשר יערבו בהקדמות עד שקר והוא רמז אל דבר מטעה שלא תהיינה שתי ההקדמות צודקות אז תהיה התולדה שתולד מהם מרמה בלא צדק.
פסוק יח:
בעבור שהזכיר בפסוק הקודם ועד שקרים מרמה אמר לא תחשוב ששגגת הדיבור ועדות שקר הוא דבר קל כי יש אדם שיבטא בשפתיו ודבריו הם כדקירות חרב. כלומר מזיקות אל מי שיאמרו עליו הדברים ההם כמו שיזיקו דקירות החרב. ולשון חכמים מרפא ר"ל ולשון האנשים החכמים כשימצאו באותם הדברים שהם כמדקרות חרב ירפאו אותם הדקירות בדברי לשונם כי רפואת הלשון תועיל למכת הלשון. והענין כי בעת שישמעו איש מדבר ברעהו דברים אשר לא כן יכסו הדברים ההם וירפאם ויתקנום וייפום אצל האדם שנאמרו עליו ויקלו הדברים ולא יכבידום. סוף דבר יתקנום בענין שלא יכעוס העלוב. או יהיה ולשון חכמים מרפא דבר בפני עצמו ואמר כי כמו שימצאו אנשים שדבריהם הם כמדקרות חרב כן ימצאו אנשים שדבריהם הם מרפא כי הם ירפאו הנפשות ידברו לעולם הטוב יורו התועים בדרך ישרה ויזהירו הרשעים.
פסוק יט:
אחרי שגנה פשע שפתים ושבח דברי האמת אמר שפת אמת תכון לעד כלומר האדם שיש לו שפת אמת שדבריו הם אמתיים הוא יכון לעד כי הטוב לא יתחבר רק עם האמת. ועד ארגיעה לשון שקר ר"ל שדובר שקרים הוא בהפך זה שלא יהיה קיומו ומעמדו רק כרגע כלומר זמן קצר כי השקר אין קיום כי האמת יעשה דרכו וסופו להתגלות. ואפשר שבעבור שהזכיר למעלה מזה ועד שקרים מרמה אמר מה גדלה מעלת העדות האמתי כי שפת אמת והוא המעיד עדות אמתי העדות ההוא כן וכן יהיה לעולם ואפילו אם תשאלהו מאה פעמים בכולן יהיה עדותו מכוון. אמנם לשון שקר המעיד מה שלא היה ולא נברא או שהיה בחלופו העדות ההוא לא יעמוד רק ברגע כי סוף האמת להתגלות וכל פעם שתשאלהו תמצא עדותו מוסיף או גורע ולא יהיה עדותו על מתכונת אחת.
פסוק יט:
או כוון באמרו שפת אמת תכון לעד לומר כשתהיינה ההקדמות אמתיות תהיינה התולדות גם כן אמתיות ועומדות לעולם בקיומם. אמנם מי שיוליד תולדות מהקדמות מטעות לא תתקיימנה ולא יהיה להם מעמד רק כרגע כי מיד ירגיש החכם בהטעאה וידע כי אותם ההקדמות בגדו ועל כן בנים זרים ילדו.
פסוק יט:
ואחר שהזכיר כי יש בוטה כמדקרות חרב ועד ארגיעה לשון שקר אמר כי מרמה תמידית יש בלב חורשי רע להזיק לצדיקים אלא שלא יאונה לצדיק כל און.
פסוק כ:
אמר כי האנשים שהם חורשי רע לבם מלא מרמה ובעבור שהמרמה הושרשה בלבם הם לעולם מעמיקים לחשוב רע. אמנם האנשים שהם יועצי שלום בלבם שמחה כלו' חכמה ושלימות כי לא תמצא שמחה אמיתית כי אם בהם. ומלת בלב מושכת עצמה ואחרת עמה. ויהיה ענין הפסוק כן מרמה קבועה בלב חורשי רע ולפיכך ייעצו לעולם מלחמה ומריבה. ובלב יועצי שלום קבועה חכמה ועל כן יעצו לעולם שלום כלומר דברים יביאו שלום לעולם. או כוון במלת שלום שלמות.
פסוק כא:
אמר כי לא יאונה לצדיק כל און כי אחרי שהוא צדיק איננו ראוי שיגיע לו כי אם טוב ויתרחק ממנו הרע. אמנם הרשעים מלאו רע ועל כן יאונה להם כל רע כי מדרך הרע להתחבר עם הרע. או יאמר אינו דבר ראוי והגון שידוברו על הצדיק דברי און. אמנם הרשעים שהם מלאי מחשבות רעות ידברו על הצדיקים בחמס ובגזל מה שאינו אמת.
פסוק כא:
ואפשר שזה הפסוק דבק עם הפסוק שלפניו ואומר אעפ"י שמרמה תמידית נמצאת ללב חורשי און להזיק לצדיק לא יאונה לצדיק כל און כי לא יסכים ה' ית' שיוכלו להזיקם והרעות שיחשבו על הצדיקים יחולו על ראשם ועל רשעים כמותם והוא אומרו ורשעים מלאו רע. וסבת זה הוא כי תועבת ה' שפתי שקר ועל כן תחול עליהם רעת מרמתם ועושי אמונה רצונו ועל כן לא יאונה לצדיק כל און. וסמך אל זה אדם ערום כוסה דעת אמר ראה מה בין הערום והכסיל שהערום מכסה אפי' הדעת וכסילים יקראו בקול גדול האולת והערום יצליח בחריצותו בערמתו והוא יד חרוצים תמשול והכסיל בעבור היות לו יד רמיה כמו שהזכיר מרמה בלב חורשי רע יהיה למס. וממעלת החכם עוד שאם תהיה דאגה בלבו הוא ישחנה ובדבר טוב ישמחנה כמו שנפרש.
פסוק כב:
אמר כי דברי שקר נתעבים הם בעיני ה' ית'. אמנם האנשים שהם עושי אמונה כלומר שדבריהם ומעשיהם הם באמונה הם רצויים לפניו. או תהיה מלת ועושי עומדת במקום שנים וענינו ועושי אמונה הם עושי רצונו.
פסוק כג:
אמר כי האדם שהוא בעל חכמה וערמה הוא מכסה ומעלים הדעת והענין שאינו מדבר בדברי החכמה בפרהסייא בשוקים וברחובות שלא לצורך כדי להתגדל בעיני ההמון רק מדבר בהם במקומות הראויים אל זה ועם החכמים. אמנם לב הכסילים הוא יקרא בקול ויכריז האולת לא יעלימנה רק יפרסמנה. ואולת הוא שם כולל מיני ההפחיתיות והחסרונות. ואמר כוסה דעת ולא אמר כוסה מוסר כי דברי המוסר צריך האדם השלם שידבר בו לעולם. וקרא דעת במקום הזה ידיעת אמתת הנמצאות שהוא דבר שצריך להעלימו מרבים.
פסוק כג:
ואפשר שכיון לומר כי האדם החכם שהוא בעל ערמה הוא מתכסה ולובש הדעת. ואמר כן על צד הרחבת הלשון. אמנם הכסיל לובש בגדים צואים שהוא מדבר ומגלה חסרונותיו ופחיתיותיו ותמיד יביע ויקרא דברים של פחיתות וחסרון.
פסוק כד:
אמר כי האנשים החרוצים והם הפקחים המשתדלים על ענייניהם בזריזות תמשול ידם כלומר סופם להעשיר וימשלו על אותם שאינם חרוצים כי עשיר ברשים ימשול. אמנם יד העושה מלאכתה בדרך רמיה סופה להעני בעליה מפני שדרך האנשים להזהר מן הרמאים ולא יסחרו עמם מצורף אל זה שיחול עליהם העונש האלהי ומתוך כך יהיה למס כי דלת העם הם נושאי מנחה ונותני מס אל המושלים. או יהיה ביאור למס נמסת ונתכת כדבר הנמס. ורמז גם כן באמרו יד חרוצים תמשול כי מי שהוא חרוץ וזריז בקניית החכמה ובקשתה ולא יתרשל ממנה תגבר יד שכלו ותמשול על שאר כחותיו ומבית הסורים יצא למלוך כפי המכוון באמרו והוא ימשול בך ויעביד הגוף וכל כחותיו אליו וכל הכחות יהיו אליו למס ועבדוהו. אמנם מי שאינו זריז בבקשת החכמה ולא יבקשנה בעבור מעלתה רק דרך רמאות לפרסם חכמתו או לרמאות בה אחר על דרך ההטעאה או להכניס בלב אחרים דעת בלתי אמיתי יד שכלו יהיה למס והענין שישוב השכל ההוא עבד נעבד אל הגוף ותאוותיו.
פסוק כה:
אמר עצתי היא שאם תהיה דאגה בלב איש שיסיר אותה הדאגה מלבו וישחה אותה כלומר יכניענה. ודבר טוב ר"ל ואם יהיה בלב האיש דבר טוב מענין שמחה ישמחנה כלומר לא ישחה ולא יכניע השמחה רק ישמח בשמחתה. והסבה אשר בעבורה נתן זאת העצה לא הזכיר הכתוב אמנם הסבה גלויה וזה שאם תהיה הדאגה על דבר שכבר עבר הדאגה ההיא לבטלה ואם תהיה הדאגה מפחדו על דבר רע פן יבוא הדבר ההוא הוא בין שני אפשרים אפשר שיבוא הדבר הרע ההוא ואפשר שלא יבוא וכמו שהוא ירא פן יבוא הרע ההוא כן יבטח בה' וישען באלהיו שלא יביאנו עליו. ואם תהיה הדאגה בעבור אבדת ממון או אבדת בנים וקרובים יעביר על לבו כי טובות העולם הזה וכל קנייניו וכן כל רעותיו הם טובות מדומות. ולכן כשיתבונן המשכיל ויבחן העולם ידע כי כל העולם השפל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש לבד מעבודת האלהים ית' שמו. ומי שהפסיד קנייני העולם לא הפסיד כלום ומי שהרויח הרויח הבל ורעות רוח לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר כי מי שהרויח הרויח דמיון מכזב בלבד ומי שהפסיד הפסיד מה שהוא חוץ מעצמותו וכמה פעמים יהיו הבנים והקרובים והקניינים סבה להפסד הגוף והנפש. וכן אבדת הבנים והממון לפעמים יהיו סבה להכיר אדם את בוראו ולהכניע נפשו ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים. ולכן כשיבחן החכם את העולם לא ישמח בטובתו ולא ידאג מרעתו. ועוד כי הדאגה על מה שיבא על האדם בגזירת בוראו ית' היא מדה פחותה ואינה מדת החסידים והשלמים הבוטחים באלהיהם והמשליכים כל יהבם עליו ית' ומוסרים בידו נפשם וגופם וממונם ובניהם וכל ענייניהם. כי האיש שהוא על זאת הצורה שימסור ביד ה' ית' כל מה שיש לו בעת שישתנה עניינו ויגזור הבורא עליו במה שאינו מפיק רצונו ראוי לו שיחשוב בנפשו אלו אדם אחד נתן לחבירו בית אחד או שדה במתנה ואחר כן עלה בלב מקבל המתנה להרוס אותו או לבנותו על ענין אחר או לשנותו מענין הראשון היש מן הדין לנותן אותו שיאבל על מעשהו וידאג על שנותו אותו מעניינו הראשון אחר שמסר לו הבית או השדה. וכן ראוי לאדם אם התנדב בנפשו ובממונו לאלהיו שלא יאבל על מעשהו כרצונו וכהנהגתו כחפצו אע"פ שאיננו טוב לו לפי הנראה ממנו. אבל ראוי לו שתנוח דעתו עליו ויסמך על הנהגתו המעולה וגזירת בית דינו ואל יחזר במה שנתן לו משלו. ולא יראה הצער בעת גזר דינו עליו וכל שהוא מיצוריו והוא ית' יוצרו ומטריפו ומנהיגו כטוב לו בגלויו ובנסתרו ואם הדבר נעלם ממנו. ולכן זרז זה החכם את בני אדם כולם ואמר אם תהיה דאגה בלב איש עצתי היא שישחנה ויכניענה. ואם יהיה בלב דבר טוב משמח לשלמותו ומעלתו יניח השמחה על עניינה ולא ישחנה רק ישמח בה. או יהיה ודבר טוב חסר בי"ת ועניינו ובדבר טוב ויהיה ביאור הפסוק בענין זה כשתהיה דאגה בלב איש עצתי היא שישחנה ובדבר טוב שיעלה על לבו מדבר חכמה ישמח האדם הדאגה הנזכרת והענין שיהפך הדאגה לשמחה. או יהיה מלת ודבר האמורה באחרונה משרשת בראשונה גם כן ויאמר כשיהיה דבר דאגה בלב איש אותו דבר הדאגה ישחה נפשו או לבתו שהוא לשון נקבה. וכשיהיה בלב איש דבר טוב ומשמח שהוא הפך הדאגה הדבר ההוא משמח נפשו או לבתו שהיא מרכבת הנפש.
פסוק כו:
אמר כי הצדיק והוא האדם השלם והישר יש לו יתרון על חבריו וזה יתרון הוא יתרונות מעלה כלומר שהוא עליון במעלה על שאר האנשים כי אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה וכל מחשבותיו ופעולותיו אינם כי אם לעלות במדרגות הסולם העשוי מעץ החיים לסור משאול מטה ולהתקרב אל הבורא ית' קרבת מדע והדמות בדרכיו. כי הוא ית' אינינו גוף ולא כח כגוף עד שיתקרב אליו האדם קריבות גוף וירחק ממנו ריחוק מקום. אמנם הרשעים והם המקצרים בעבודת האלהים ובהשלמת נפשם הדרך הרע שהם דורכים כלומר פעולותיהם הרעות והמגונות היא תתעה אותם מן העליה ותרידם לבאר שחת.
פסוק כו:
ואפשר כי זה הפסוק דבק עם הפסוק שלפניו שאמר דאגה בלב איש ישחנה כלומר אם יש דאגה בלב איש בעבור שלא הגיע לדמיון מכאב לב כלומר אל הטובות המדומות ובעבור שנראה בעיניו שהוא בענין רע בעבור רעות העולם שהם בו שהם רעות מדומות עצתי היא שישחנה ודבר טוב ישמחנה. כי הכסילים הם שיתפעלו נפשותם בטובות המדומות וברעות המדומות אמנם הצדיק והוא השלם הוא יתר מרעהו כלומר מכיר חכמתו היתירה כי לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו. ופי' יתר מרעהו צדיק מעלה יתירה ונשגבה יש לצדיק על ריעיו והם שאר האנשים שנפשו לא תתפעל לדמיון מכזב. אמנם הדרך שאוחזים הרשעים שחושבים קנייני העולם הזה הצלחות אמיתיות הוא תתעה אותן מן הדרך הישר ולא יבחנו ולא ידעו כי לא יחרוך רמיה צידו הרשע כי יברח צידו מידו. אמנם ההון שיקנה החרוץ בחריצותו הוא ההון היקר שיעמוד לו כי ההולך באורח צדיק ויושר יחיה ובדרך נתיב הצדק אין שם מות וזה יקרה לדורך מפני שיהיה בן חכם ששמע אל מוסר אביו. אמנם הלץ הרמאי לא יחרוך צידו בעבור שלא רצה לשמוע גערת אביו או מוכיחיו ולכן הבן החכם ששמע מוסר מפרי פי של אביו יאכל טוב ונפש בוגדים חמס.
פסוק כז:
אמר דרך משל כי הצייד שהוא צד העופות ברמאות לא ישאר הציד בידו שיבא לידי חריכה ויאכלנו רק מידו ברוח יברח והוא משל למי שעושה סחורותיו על דרך רמאות ואמר כי לא יעשר ולא יקום חילו שהבריות ירגישו ברמאותו ולא יסחרו עמו שייענש עבור פסלותו. אם שתחול עליו גזירת האלהים על רשעו. אמנם האיש שהוא חרוץ כלומר שהוא מהיר במלאכתו הונו יהיה יקר וכבד כלומר הרבה והוא כאילו אמר והון אדם חרוץ יקר כלומר הממון של אדם בעת שיהיה חרוץ ומשתדל יהיה ממון יקר וכבד. או יאמר והממון היקר והנכבד שיהיה לאדם הוא להיותו חרוץ. או ההמון יהיה לאדם היקר בעת שיהיה חרוץ ומשתדל.
פסוק כח:
אמר כי בדרך הצדקה והוא היושר והשלימות יש חיים ולכן המוצא אותה ודורך בה ימצא חיים והם חיי העולם הזה וחיים נצחיים אשר אין עמהם מות. והענין כי האיש הישר העושה כפי המכוון ממנו שהוא נברא כדי שיצא מן הכח האנושי אל הפועל האלוהי ועשהו ה' ית' ישר ולא יבקש לנפשו חשבונות רבים ולא יהיה ניסת לאשה החוטאת האוכלת מעץ הדעת טוב ורע הוא ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם ולא ידע מות ואל זה כיוון באומרו ודרך נתיבה אל מות כלומר הדורך דרך נתיב של צדקה לא ימצא שם מות רק ימצא החיים הנצחיים.