א אֹהֵ֣ב מ֭וּסָר אֹ֣הֵֽב דָּ֑עַת וְשֹׂנֵ֖א תוֹכַ֣חַת בָּֽעַר׃ ב ט֗וֹב יָפִ֣יק רָ֭צוֹן מֵיְהוָ֑ה וְאִ֖ישׁ מְזִמּ֣וֹת יַרְשִֽׁיעַ׃ ג לֹא־יִכּ֣וֹן אָדָ֣ם בְּרֶ֑שַׁע וְשֹׁ֥רֶשׁ צַ֝דִּיקִ֗ים בַּל־יִמּֽוֹט׃ ד אֵֽשֶׁת־חַ֭יִל עֲטֶ֣רֶת בַּעְלָ֑הּ וּכְרָקָ֖ב בְּעַצְמוֹתָ֣יו מְבִישָֽׁה׃ ה מַחְשְׁב֣וֹת צַדִּיקִ֣ים מִשְׁפָּ֑ט תַּחְבֻּל֖וֹת רְשָׁעִ֣ים מִרְמָֽה׃ ו דִּבְרֵ֣י רְשָׁעִ֣ים אֱרָב־דָּ֑ם וּפִ֥י יְ֝שָׁרִ֗ים יַצִּילֵֽם׃ ז הָפ֣וֹךְ רְשָׁעִ֣ים וְאֵינָ֑ם וּבֵ֖ית צַדִּיקִ֣ים יַעֲמֹֽד׃ ח לְֽפִי־שִׂ֭כְלוֹ יְהֻלַּל־אִ֑ישׁ וְנַעֲוֵה־לֵ֝֗ב יִהְיֶ֥ה לָבֽוּז׃ ט ט֣וֹב נִ֭קְלֶה וְעֶ֣בֶד ל֑וֹ מִ֝מְּתַכַּבֵּ֗ד וַחֲסַר־לָֽחֶם׃ י יוֹדֵ֣עַ צַ֭דִּיק נֶ֣פֶשׁ בְּהֶמְתּ֑וֹ וְֽרַחֲמֵ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים אַכְזָרִֽי׃ יא עֹבֵ֣ד אַ֭דְמָתוֹ יִֽשְׂבַּֽע־לָ֑חֶם וּמְרַדֵּ֖ף רֵיקִ֣ים חֲסַר־לֵֽב׃ יב חָמַ֣ד רָ֭שָׁע מְצ֣וֹד רָעִ֑ים וְשֹׁ֖רֶשׁ צַדִּיקִ֣ים יִתֵּֽן׃ יג בְּפֶ֣שַׁע שְׂ֭פָתַיִם מוֹקֵ֣שׁ רָ֑ע וַיֵּצֵ֖א מִצָּרָ֣ה צַדִּֽיק׃ יד מִפְּרִ֣י פִי־אִ֭ישׁ יִשְׂבַּע־ט֑וֹב וּגְמ֥וּל יְדֵי־אָ֝דָ֗ם ישוב (יָשִׁ֥יב) לֽוֹ׃ טו דֶּ֣רֶךְ אֱ֭וִיל יָשָׁ֣ר בְּעֵינָ֑יו וְשֹׁמֵ֖עַ לְעֵצָ֣ה חָכָֽם׃ טז אֱוִ֗יל בַּ֭יּוֹם יִוָּדַ֣ע כַּעְס֑וֹ וְכֹסֶ֖ה קָל֣וֹן עָרֽוּם׃ יז יָפִ֣יחַ אֱ֭מוּנָה יַגִּ֣יד צֶ֑דֶק וְעֵ֖ד שְׁקָרִ֣ים מִרְמָֽה׃ יח יֵ֣שׁ בּ֭וֹטֶה כְּמַדְקְר֣וֹת חָ֑רֶב וּלְשׁ֖וֹן חֲכָמִ֣ים מַרְפֵּֽא׃ יט שְֽׂפַת־אֱ֭מֶת תִּכּ֣וֹן לָעַ֑ד וְעַד־אַ֝רְגִּ֗יעָה לְשׁ֣וֹן שָֽׁקֶר׃ כ מִ֭רְמָה בְּלֶב־חֹ֣רְשֵׁי רָ֑ע וּֽלְיֹעֲצֵ֖י שָׁל֣וֹם שִׂמְחָֽה׃ כא לֹא־יְאֻנֶּ֣ה לַצַּדִּ֣יק כָּל־אָ֑וֶן וּ֝רְשָׁעִ֗ים מָ֣לְאוּ רָֽע׃ כב תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הוָה שִׂפְתֵי־שָׁ֑קֶר וְעֹשֵׂ֖י אֱמוּנָ֣ה רְצוֹנֽוֹ׃ כג אָדָ֣ם עָ֭רוּם כֹּ֣סֶה דָּ֑עַת וְלֵ֥ב כְּ֝סִילִ֗ים יִקְרָ֥א אִוֶּֽלֶת׃ כד יַד־חָרוּצִ֥ים תִּמְשׁ֑וֹל ו֝רְמִיָּ֗ה תִּהְיֶ֥ה לָמַֽס׃ כה דְּאָגָ֣ה בְלֶב־אִ֣ישׁ יַשְׁחֶ֑נָּה וְדָבָ֖ר ט֣וֹב יְשַׂמְּחֶֽנָּה׃ כו יָתֵ֣ר מֵרֵעֵ֣הוּ צַדִּ֑יק וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תַּתְעֵֽם׃ כז לֹא־יַחֲרֹ֣ךְ רְמִיָּ֣ה צֵיד֑וֹ וְהוֹן־אָדָ֖ם יָקָ֣ר חָרֽוּץ׃ כח בְּאֹֽרַח־צְדָקָ֥ה חַיִּ֑ים וְדֶ֖רֶךְ נְתִיבָ֣ה אַל־מָֽוֶת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
מי שאֹהֵב לשמוע מוּסָר הוא אֹהֵב דָּעַת. מכיוון שהוא אוהב לדעת ולהבין יותר, הוא מקשיב לביקורת ומתקן את שגיאותיו. וְאילו מי ששׂוֹנֵא תוֹכַחַת הוא בָּעַר, שאינו מבין שהתוכחה היא אמצעי לתיקון ולרכישת בינה, ולכן הוא יישאר בבערותו.
פסוק ב:
איש טוֹב יָפִיק רָצוֹן, ימצא ברכה וחסד מֵה', וְאִישׁ מְזִמּוֹת, חושב תחבולות להרע – יַרְשִׁעַ, יורשע, או: ירשיע את הטובים.
פסוק ג:
לֹא־יִכּוֹן, יתבסס אָדָם בְּרֶשַׁע, ומנגד – שֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים בַּל־יִמּוֹט, לא יתמוטט. גם אם הם נופלים לעתים, שורשם יחזור ויצמיח.
פסוק ד:
אֵשֶׁת־חַיִל היא כעֲטֶרֶת, כתר לראש בַּעְלָהּ, וּכְרָקָב, ריקבון בְּעַצְמוֹתָיו האשה המְבִישָׁה. כמו פתגמי חכמה רבים, יותר משיש פה עצה, זהו ניסיון לתאר מצב, והמבין יבין ויעשה מה שביכולתו.
פסוק ה:
מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים נתונות תמיד למִשְׁפָּט, יושר וצדק, ותַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִיםמִרְמָה. במחשבתם של הרשעים פעיל תמיד השיקול כיצד לרמות ולהערים.
פסוק ו:
גם כאשר כלפי חוץ הדברים טובים, דִּבְרֵי, ענייניהם ודיבוריהם של רְשָׁעִים לאֱרָב־דָּם, העוול אורב בלבם, וּפִי יְשָׁרִים יַצִּילֵם – אותם עצמם, או: את המסכנים שהרשעים אורבים להם.
פסוק ז:
הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם. הרשעים נראים יציבים, אבל מיד כשהופכים אותם – לא נשאר מהם דבר, וּלעומת זאת בֵית צַדִּיקִים, גם אם יעמוד בפני קשיים, הוא יַעֲמֹד, יתקיים.
פסוק ח:
לְפִי־שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל־אִישׁ. לפי מידת שכלו של אדם, אם פחות ואם יותר, נקבעים תהילתו ושמו הטוב, וְנַעֲוֵה־לֵב, מי שלבו עקום יִהְיֶה לָבוּז, לביזיון. הלב בספר הזה הוא משכן הדעת ולא רק משכן הרגש.
פסוק ט:
טוֹב אדם שנחשב לנִקְלֶה, נחות מבחינה כלכלית, וְעֶבֶד לוֹ, יש לו מי שעושה את מלאכתו, יותר מִמִּתְכַּבֵּד בעיני אחרים ובעיני עצמו, ולאמתו של דבר הוא חֲסַר־לָחֶם. מי שאינו נחשב לעשיר בעיני הבריות, אבל יש לו די ממון כדי לרכוש עבד, עדיף על מי שהכול מכבדים אותו, אך אין בידו די לחם.
פסוק י:
יוֹדֵעַ, מכיר ודואג צַדִּיק לנֶפֶשׁ, תאוותה וצרכיה של בְּהֶמְתּוֹ, וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי. אפילו כשרשע מרחם על הבריות ומפנק אותן כביכול, מעורבת בכך אכזריות. לעתים אפשר לראות אנשים רעים, שאף כאשר הם משחקים עם חיות המחמד שלהם, הם עושים זאת באכזריות וגורמים להן כאב.
פסוק יא:
עֹבֵד אַדְמָתוֹ שלוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם, ידושן ממעשה ידיו, ואילו מְרַדֵּף אחר דברים רֵיקִים, דברי הבאי חסרי קיום הוא חֲסַר־לֵב, שכל; וכמובן גם לחם הוא יחסר.
פסוק יב:
חָמַד רָשָׁע, שבניגוד לאוויל ולפתי הוא אדם בעל תכניות זדון, להשיג מְצוֹד, מלכודת של רָעִים לתפוס בה את הזולת, וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים, יסודו של הצדיק, או: מי ששורשו אצל הצדיקים, יִתֵּן, מעניק תמיד טובה וברכה לאחרים.
פסוק יג:
בְּעקבות פֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע. דיבורים רעים אינם נשארים באוויר; הם מגיעים למישהו ומחוללים צרות ובעיות, וַיֵּצֵא, נחלץ מִצָּרָה – מאותו מוקש צַדִּיק, המשתדל שלא לדבר דיבורים כאלה.
פסוק יד:
מִפְּרִי, מתנובת פִי־אִישׁ יִשְׂבַּע־טוֹב. דיבוריו הטובים של אדם יחזרו אליו ויביאו לו טובה, וּגְמוּל עבודת יְדֵי־אָדָם יָשִׁיב, יחזיר לוֹ את מה שהשקיע.
פסוק טו:
דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו. לשוטה יש ביטחון עצמי מופרז, ולכן הוא בטוח בצדקת דרכו ואינו מקשיב לעצה, ולעומתו שֹׁמֵעַ לְעֵצָהחָכָם. החכם מברר, חוקר ומוכן להקשיב לעצה. משמעות נוספת: השומע לעצה נעשה חכם.
פסוק טז:
האֱוִיל, בַּיּוֹם, לעין כול, או: בו ביום שכועס יִוָּדַע כַּעְסוֹ, ואז גם איוולתו תיחשף, כמו שאמרו חכמים "אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו", וְכֹסֶה, מכסה קָלוֹן, חרפה, השומר רגשותיו מהתפרצות הוא עָרוּם, נבון, פועל באופן מושכל.
פסוק יז:
ועוד בעניין הדיבור – יָפִיחַ, מפיץ ומרבה אֱמוּנָה, נאמנות, הוא זה שיַגִּיד צֶדֶק. המדבר ביושר ומספר דברים כהווייתם מרבה מהימנות, וְעֵד שְׁקָרִים, מי שמסלף את האמת מרבה מִרְמָה.
פסוק יח:
יֵשׁ בּוֹטֶה, מבטא דברים כְּמַדְקְרוֹת, דקירות חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. גם כשחכמים אומרים דבר שאינו לשבח, אין דבריהם פוצעים אלא מרפאים.
פסוק יט:
שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן, תתקיים לָעַד, וְעַד־אַרְגִּיעָה, ולרגע אחד לְשׁוֹן שָׁקֶר. השקר אינו מתמיד. זוהי אחת ההבחנות בין אמת לשקר, בין מבחינה עיונית-פילוסופית בין מבחינה מעשית: דברים שקיומם מתמשך הם אמת, ומה שאין לו קיום הוא במהותו שקר.
פסוק כ:
המִרְמָה שוכנת בְּלֶב אנשים חֹרְשֵׁי רָע, הזוממים להרע, ואילו לְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם יש שִׂמְחָה, שהרי אינם מתייראים לגלות את מצפוני לבם וגם נהנים מפרי דיבוריהם.
פסוק כא:
לֹא־יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק, שאין מרמה בלבו, ואינו מתאווה לה, כָּל־אָוֶן, עוול ומרמה, וּרְשָׁעִים מָלְאוּ, בא בהם הרבה רָע.
פסוק כב:
תּוֹעֲבַת ה' שִׂפְתֵי־שָׁקֶר. ה' שונא דברי שקר, וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה, אמת הם רְצוֹנוֹ של ה'. בהם הוא חפץ, ואליהם הוא קרוב.
פסוק כג:
אָדָם עָרוּם, נבון כֹּסֶה, שומר בתוכו את הדָּעַת, וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת. הטיפש אינו מסתיר דבר, והוא מכריז באוזני כול את איוולתו.
פסוק כד:
יַד־חָרוּצִים, אלה שעובדים כראוי תִּמְשׁוֹל. בגלל איכות עבודתם ידם תגבר, וּלעומת זאת הרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס. סופה חולשה ועבדות, או: התמוססות. עשייה מזויפת תרד לטמיון.
פסוק כה:
דְּאָגָה בְלֶב־אִישׁ – טוב לו שיַשְׁחֶנָּה, ידכא אותה. אל לו להתמסר לדאגה אלא יכבשנה. וְדָבָר, עניין או דיבור טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה – את הדאגה.
פסוק כו:
יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק. לצדיק יתרון על פני חברו. או: הצדיק מפיק יתרון מרעהו, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים, שנראית בעיניהם מובילה למקום טוב כלשהו, תַּתְעֵם, תוליכם שולל.
פסוק כז:
לֹא־יַחֲרֹךְ בעל הרְמִיָּה, הרמאי את צֵידוֹ, כדרכם של ציידים, שהיו שוברים או חורכים קצת את כנפי העופות הניצודים כדי שלא יברחו. מה שהושג במרמה לא יישמר, ולעומת זאת הוֹן־אָדָם יָקָר, הונו של אדם נכבד הוא חָרוּץ – זהב משובח. לחלופין: הונו של אדם חרוץ – יקר לו. או: הון יקר של אדם נובע מהיותו חרוץ וישר. הרמאי מנסה לעגל פינות ולמצוא דרכים עקלקלות, אך סופו שלא יישאר בידו דבר, ואילו האנשים החרוצים, העושים את עבודתם נאמנה והולכים בדרך הישר, שומרים על ממונם ולהם תאיר ההצלחה פניה.
פסוק כח:
בְּאֹרַח־צְדָקָה יתרבו חַיִּים, וְדֶרֶךְ נְתִיבָה, מסלול הצדקה הוא אַל־מָוֶת, דרך שאין בה מוות.