א הֲלֹֽא־חָכְמָ֥ה תִקְרָ֑א וּ֝תְבוּנָ֗ה תִּתֵּ֥ן קוֹלָֽהּ׃ ב בְּרֹאשׁ־מְרוֹמִ֥ים עֲלֵי־דָ֑רֶךְ בֵּ֖ית נְתִיב֣וֹת נִצָּֽבָה׃ ג לְיַד־שְׁעָרִ֥ים לְפִי־קָ֑רֶת מְב֖וֹא פְתָחִ֣ים תָּרֹֽנָּה׃ ד אֲלֵיכֶ֣ם אִישִׁ֣ים אֶקְרָ֑א וְ֝קוֹלִ֗י אֶל־בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ ה הָבִ֣ינוּ פְתָאיִ֣ם עָרְמָ֑ה וּ֝כְסִילִ֗ים הָבִ֥ינוּ לֵֽב׃ ו שִׁ֭מְעוּ כִּֽי־נְגִידִ֣ים אֲדַבֵּ֑ר וּמִפְתַּ֥ח שְׂ֝פָתַ֗י מֵישָׁרִֽים׃ ז כִּֽי־אֱ֭מֶת יֶהְגֶּ֣ה חִכִּ֑י וְתוֹעֲבַ֖ת שְׂפָתַ֣י רֶֽשַׁע׃ ח בְּצֶ֥דֶק כָּל־אִמְרֵי־פִ֑י אֵ֥ין בָּ֝הֶ֗ם נִפְתָּ֥ל וְעִקֵּֽשׁ׃ ט כֻּלָּ֣ם נְ֭כֹחִים לַמֵּבִ֑ין וִֽ֝ישָׁרִ֗ים לְמֹ֣צְאֵי דָֽעַת׃ י קְחֽוּ־מוּסָרִ֥י וְאַל־כָּ֑סֶף וְ֝דַ֗עַת מֵחָר֥וּץ נִבְחָֽר׃ יא כִּֽי־טוֹבָ֣ה חָ֭כְמָה מִפְּנִינִ֑ים וְכָל־חֲ֝פָצִ֗ים לֹ֣א יִֽשְׁווּ־בָֽהּ׃ יב אֲ‍ֽנִי־חָ֭כְמָה שָׁכַ֣נְתִּי עָרְמָ֑ה וְדַ֖עַת מְזִמּ֣וֹת אֶמְצָֽא׃ יג יִֽרְאַ֣ת יְהוָה֮ שְֽׂנֹ֫את רָ֥ע גֵּ֘אָ֤ה וְגָא֨וֹן ׀ וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי׃ יד לִֽי־עֵ֭צָה וְתוּשִׁיָּ֑ה אֲנִ֥י בִ֝ינָ֗ה לִ֣י גְבוּרָֽה׃ טו בִּ֭י מְלָכִ֣ים יִמְלֹ֑כוּ וְ֝רוֹזְנִ֗ים יְחֹ֣קְקוּ צֶֽדֶק׃ טז בִּ֭י שָׂרִ֣ים יָשֹׂ֑רוּ וּ֝נְדִיבִ֗ים כָּל־שֹׁ֥פְטֵי צֶֽדֶק׃ יז אֲ֭נִי אהביה (אֹהֲבַ֣י) אֵהָ֑ב וּ֝מְשַׁחֲרַ֗י יִמְצָאֻֽנְנִי׃ יח עֹֽשֶׁר־וְכָב֥וֹד אִתִּ֑י ה֥וֹן עָ֝תֵ֗ק וּצְדָקָֽה׃ יט ט֣וֹב פִּ֭רְיִי מֵחָר֣וּץ וּמִפָּ֑ז וּ֝תְבוּאָתִ֗י מִכֶּ֥סֶף נִבְחָֽר׃ כ בְּאֹֽרַח־צְדָקָ֥ה אֲהַלֵּ֑ך בְּ֝ת֗וֹךְ נְתִיב֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃ כא לְהַנְחִ֖יל אֹהֲבַ֥י ׀ יֵ֑שׁ וְאֹצְרֹ֖תֵיהֶ֣ם אֲמַלֵּֽא׃ כב יְֽהוָ֗ה קָ֭נָנִי רֵאשִׁ֣ית דַּרְכּ֑וֹ קֶ֖דֶם מִפְעָלָ֣יו מֵאָֽז׃ כג מֵ֭עוֹלָם נִסַּ֥כְתִּי מֵרֹ֗אשׁ מִקַּדְמֵי־אָֽרֶץ׃ כד בְּאֵין־תְּהֹמ֥וֹת חוֹלָ֑לְתִּי בְּאֵ֥ין מַ֝עְיָנ֗וֹת נִכְבַּדֵּי־מָֽיִם׃ כה בְּטֶ֣רֶם הָרִ֣ים הָטְבָּ֑עוּ לִפְנֵ֖י גְבָע֣וֹת חוֹלָֽלְתִּי׃ כו עַד־לֹ֣א עָ֭שָׂה אֶ֣רֶץ וְחוּצ֑וֹת וְ֝רֹ֗אשׁ עָפְר֥וֹת תֵּבֵֽל׃ כז בַּהֲכִינ֣וֹ שָׁ֭מַיִם שָׁ֣ם אָ֑נִי בְּח֥וּקוֹ ח֝֗וּג עַל־פְּנֵ֥י תְהֽוֹם׃ כח בְּאַמְּצ֣וֹ שְׁחָקִ֣ים מִמָּ֑עַל בַּ֝עֲז֗וֹז עִינ֥וֹת תְּהוֹם׃ כט בְּשׂ֘וּמ֤וֹ לַיָּ֨ם ׀ חֻקּ֗וֹ וּ֭מַיִם לֹ֣א יַֽעַבְרוּ־פִ֑יו בְּ֝חוּק֗וֹ מ֣וֹסְדֵי אָֽרֶץ׃ ל וָֽאֶהְיֶ֥ה אֶצְל֗וֹ אָ֫מ֥וֹן וָֽאֶהְיֶ֣ה שַׁ֭עֲשֻׁעִים י֤וֹם ׀ י֑וֹם מְשַׂחֶ֖קֶת לְפָנָ֣יו בְּכָל־עֵֽת׃ לא מְ֭שַׂחֶקֶת בְּתֵבֵ֣ל אַרְצ֑וֹ וְ֝שַׁעֲשֻׁעַ֗י אֶת־בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ לב וְעַתָּ֣ה בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִ֑י וְ֝אַשְׁרֵ֗י דְּרָכַ֥י יִשְׁמֹֽרוּ׃ לג שִׁמְע֖וּ מוּסָ֥ר וַחֲכָ֗מוּ וְאַל־תִּפְרָֽעוּ׃ לד אַ֥שְֽׁרֵי אָדָם֮ שֹׁמֵ֪עַֽ֫ לִ֥י לִשְׁקֹ֣ד עַל־דַּ֭לְתֹתַי י֤וֹם ׀ י֑וֹם לִ֝שְׁמֹ֗ר מְזוּזֹ֥ת פְּתָחָֽי׃ לה כִּ֣י מֹ֭צְאִי מצאי (מָצָ֣א) חַיִּ֑ים וַיָּ֥פֶק רָ֝צ֗וֹן מֵיְהוָֽה׃ לו וְֽ֭חֹטְאִי חֹמֵ֣ס נַפְשׁ֑וֹ כָּל־מְ֝שַׂנְאַ֗י אָ֣הֲבוּ מָֽוֶת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
הֲלֹא־חָכְמָה תִקְרָא, תכריז, וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ, תצעק.
פסוק ב:
בְּרֹאשׁ־מְרֹמִים, המקום הגבוה ביותר, וגם במקום גלוי – עֲלֵי, על הדָרֶךְ, בבֵית נְתִיבוֹת, צומת דרכים נִצָּבָה, היא עומדת.
פסוק ג:
לְיַד־שְׁעָרִים לְפִי־קָרֶת, בפתח העיר – מקום הכינוס המרכזי. במְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה, תדבר בקול.
פסוק ד:
וזה הנאום שהיא נושאת: אֲלֵיכֶם, אִישִׁים, אֶקְרָא, וְקוֹלִי אשא אֶל־בְּנֵי אָדָם:
פסוק ה:
הָבִינוּ, פְתָאיִם, חסרי לימוד וניסיון, עָרְמָה, פיקחות. וּכְסִילִים, חסרי דעת, הָבִינוּ לֵב, השכילו.
פסוק ו:
שִׁמְעוּ את דברי כִּי נְגִידִים, צַווים ברורים וחתוכים; בעלי השפעה; דברים נכבדים; או: נכוחים אֲדַבֵּר, וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מפיק מֵישָׁרִים, דברי יושר וצדק.
פסוק ז:
כִּי־אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי, ידבר פי, וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַירֶשַׁע. החכמה נבחנת באמתותה. אין היא סובלת עיוות וחוסר הגינות.
פסוק ח:
בְּצֶדֶק, ביושר נאמרים כָּל־אִמְרֵי־פִי, אֵין בָּהֶם דבר נִפְתָּל, עקלקל וְעִקֵּשׁ, עקום.
פסוק ט:
כֻּלָּם נְכֹחִים לַמֵּבִין. המתבונן ייווכח שכל דברי נכונים, וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת. לא תמיד דברי פשוטים, ולא כל אדם יוכל לרכשם בלא עזרה, אבל מי שיחשוב יעמוד על יושרם.
פסוק י:
החכמה מוסיפה ומתפארת: קְחוּ־מוּסָרִי, וְאַל תקחו כָּסֶף. עדיפה קניית המוסר שאני מגישה, מאגירת כסף, וְהדַעַת שקולה יותר מֵחָרוּץ, זהב נִבְחָר, מובחר.
פסוק יא:
כִּי־טוֹבָה, רצויה, יקרה ומועילה החָכְמָה יותר מִפְּנִינִים, וְכָל־חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ־בָהּ. שום חפץ אינו שווה לערכה.
פסוק יב:
ברור שהחכמה שעליה מדובר כאן, איננה עצה והדרכה נבונה בלבד. ניכר שהיא מתנשאת מעבר לתחום של המעשה בפועל, ומרמזת על התורה עצמה, שהיא חכמת ה' המושלמת, שאין דבר בעולם שערכו ישווה לה. אֲנִי, חָכְמָה, שָׁכַנְתִּי, שוכנת עם עָרְמָה. אינני עוסקת רק באמירות מופשטות. אתי גם היכולת להתנהל בעולם בצורה מושכלת. וְדַעַת מְזִמּוֹת, הכרת מחשבות, תחבולות ופתרונות אֶמְצָא.
פסוק יג:
יִרְאַת ה', המזוהה כאן עם החכמה, היא שְׂנֹאת, שנאַת רָע, שנאת גֵּאָה וְגָאוֹן, גאווה והתנשאות וְדֶרֶךְ רָע, וּפִי תַהְפֻּכוֹת, פה מלא סילופים שָׂנֵאתִי.
פסוק יד:
לִי, לקשורים אלי יכולת להעניק עֵצָה וְהם בעלי תוּשִׁיָּה. החכמים הם המסוגלים לסייע, להבין מצבים ולפתור בעיות. מכיוון שאֲנִי בִינָה, לִי, בידי הגְבוּרָה.
פסוק טו:
אשר על כן, בִּי, באמצעותי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, וְרֹזְנִים יְחוֹקְקוּ חוקי צֶדֶק.
פסוק טז:
בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ, ימשלו, וישלטו בעזרתי נְדִיבִים, נכבדים וכָל־שֹׁפְטֵי צֶדֶק. החכמה מכשירה את בעליה לתפקידים האלו ומורה להם את דרכם.
פסוק יז:
אֲנִי את אֹהֲבַי אֵהָב, אוהַב, ועל כן אני מגלה להם את סתרַי – וּמְשַׁחֲרַי, המחפשים אותי יִמְצָאֻנְנִי. מצד אחד, החכמה מוכרת את עצמה ומכריזה לכול: קנו אותי, תפסו אותי. מצד שני, הואיל ובה גלומים כל הדברים, היא יקרת ערך, ועל כן יש לחפש אחריה.
פסוק יח:
גם עֹשֶׁר־וְכָבוֹד נמצאים אִתִּי, הוֹן עָתֵק, כביר וּצְדָקָה.
פסוק יט:
טוֹב פִּרְיִי יותר מֵחָרוּץ וּמִפָּז – שמות נרדפים לזהב. וּתְבוּאָתִי, התוצר שאני מספקת שווה יותר מִכֶּסֶף נִבְחָר.
פסוק כ:
בְּאֹרַח, דרך צְדָקָה אֲהַלֵּךְ, בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת, שבילי מִשְׁפָּט. את פריי הטוב אין להשיג בדרכי מרמה ורוע אלא בהגינות ובנטייה לטוב.
פסוק כא:
מגמתי היא לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, דבר של ממש, קיום אמתי, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.
פסוק כב:
עד כה דובר על חכמת העולם הזה – חכמה של הנהגה אנושית ושל התייחסות לעולם. כעת מתוארת החכמה של מעלה. תפיסת התורה המתוארת בקטע הבא, במדרגות מופשטות ובהיקף הגדול ביותר, היא יוצאת דופן במקרא כולו. ה' קָנָנִי, המציא אותי ברֵאשִׁית דַּרְכּוֹ – דרך הבריאה, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. אני מפעלו הראשון. החכמה היא ההוויה הראשונה של העולם.
פסוק כג:
מאז ומֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי, נמשחתי, הייתי נסיכה או מלכה, מֵרֹאשׁ, מִקַּדְמֵי־אָרֶץ, בטרם היות העולם. מבחינה מסוימת התורה היא מושלת העולם.
פסוק כד:
בְּאֵין, בטרם היו תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי, נוצרתי, בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי, עמוסי מָיִם,
פסוק כה:
בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ, קיבלו את צורתם, או: נוסדו, לִפְנֵי שנוצרו גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי.
פסוק כו:
עַד־לֹא עָשָׂה ה' אֶרֶץ וְחוּצוֹת, מדינות וסביבותיהן וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל, תחילת עפרות העולם הזה.
פסוק כז:
בַּהֲכִינוֹ את השָׁמַיִםשָׁם אָנִי. הייתי עם ה' בְּחֻקוֹ חוּג, כשקבע עיגול הארץ עַל־פְּנֵי תְהוֹם, כשתחם את התהום ביבשה,
פסוק כח:
בְּאַמְּצוֹ, כשחיזק שְׁחָקִים, שמים מִמָּעַל, ומלמטה – בַּעֲזוֹז, כשגברו ועצמו עִינוֹת, מעיינות התְּהוֹם,
פסוק כט:
בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ, תחומו, וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ את פִיו, שפתו, או: לא ימרו את דברו. עם כל הסערות שבו, לים יש גבול שאין הוא עובר. בְּחוּקוֹ, כשקבע מוֹסְדֵי, יסודות אָרֶץ כבר הייתי קיימת.
פסוק ל:
וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ, אצל ה' אָמוֹן, חניך. ה' היה האומן המגדל והמטפח אותי, וָאֶהְיֶה כמו ילדת שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל־עֵת, קודם שהיה עולם, כאשר רק ה' ואני, תורתו, היינו קיימים. אולם לא נשארתי להשתעשע למעלה, לפני קיום העולם ומעבר לו. ירדתי גם למטה והמשכתי לפעול גם לאחר הבריאה –
פסוק לא:
והייתי מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ. החכמה האלוקית מתווה את העולם, העולם הוא זירת המשחק של החכמה האלוקית, וְשַׁעֲשֻׁעַי היו אֶת, עם בְּנֵי אָדָם.
פסוק לב:
התורה ממשיכה לדבר אך מן התורה במהותה העליונה והמופשטת, היא מתייחסת יותר למעמדה בעולם המעשה: וְעַתָּה, בָנִים, שִׁמְעוּ־לִי, וְאַשְׁרֵי אלה שאת דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ.
פסוק לג:
שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ, הַחכימו וְאַל־תִּפְרָעוּ, אל תפרו את מוסרי.
פסוק לד:
אַשְׁרֵי־אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד, להתמיד, להזדרז עַל־דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם. הרוצה ללמוד חכמה צריך לבוא לבקר אצלי בכל יום. לִשְׁמֹר, להשגיח ולהמתין על מְזוּזֹת פְּתָחָי.
פסוק לה:
כִּי מֹצְאִי, מי שמצא אותי – מָצָא חַיִּים, וַיָּפֶק, וימצא בכך רָצוֹן מֵה'.
פסוק לו:
וְאילו חֹטְאִי, החוטא כנגדי איננו פוגע באחרים, אלא הוא חֹמֵס את נַפְשׁוֹ שלו. כָּל־מְשַׂנְאַי, השונאים אותי אָהֲבוּ מָוֶת, כי המוות הוא היפוכה של החכמה. התורה היא תורת חיים והיא מקור החיים ומעיין החיים.