לפרק ח'

בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ – האם חכמים הם מלכים?

בִּ֭י מְלָכִ֣ים יִמְלֹ֑כוּ וְ֝רוֹזְנִ֗ים יְחֹ֣קְקוּ צֶֽדֶק׃
(משלי ח טו)

הגמרא מספרת על חכם בשם גניבא שחשב שחכמים הם המלכים, ולכן הרשה לעצמו לחלוק על המנהיג, ריש גלותא:

רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא הֲווּ יָתְבֵי, חָלִיף וְאָזִיל גְּנִיבָא. אָמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ, נֵיקוּם מִקַּמֵּיהּ – דְּבַר אוֹרְיָין הוּא. אָמַר לֵיהּ, וּמִקַּמֵי פַּלְגָאָה נֵיקוּם? אַדְהָכִי אָתָא אִייהוּ לְגַבַּיְיהוּ, אָמַר לְהוּ, "שְׁלָמָא עָלַיְיכוּ מַלְכֵי, שְׁלָמָא עָלַיְיכוּ מַלְכֵי". אָמְרוּ לֵיהּ, מְנָא לָךְ דְּרַבָּנָן אִיקְרֵי "מַלְכֵי"? אָמַר לְהוּ "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ"(משלי ח טו).
(גיטין סב.) 

תרגום ופירוש: רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא ישבו ולמדו. עבר לפניהם גניבא. אחד אמר: נקום מלפניו, שהוא בן תורה. השני אמר: איך נקום מלפני בעל מחלוקת? בינתיים בא גניבא ואמר להם: "שלום עליכם מלכים, שלום עליכם מלכים". שאלו אותו: מנין לך שרבנים נקראים מלכים? אמר להם: שכתוב במשלי, "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ".

ובאמת הפסוק לא אומר שחכמים הם מלכים, אלא שהחכמה היא הכלי שבאמצעותו מולכים המלכים. ובזה החכמה היא יותר מהמלכות. 

ההלכה שחכמים אינם מלכים כתובה בגמרא. לכן "הרב שמחל על כבודו – כבודו מחול". לעומת המלך שמחל על כבודו, שאין כבודו מחול (קידושין לב:), כי צריך שתהיה אימתו על הציבור.

בִּ֭י שָׂרִ֣ים יָשֹׂ֑רוּ – "הקבינט ההלכתי-ביטחוני"

בִּ֭י מְלָכִ֣ים יִמְלֹ֑כוּ וְ֝רוֹזְנִ֗ים יְחֹ֣קְקוּ צֶֽדֶק׃ בִּ֭י שָׂרִ֣ים יָשֹׂ֑רוּ וּ֝נְדִיבִ֗ים כָּל־שֹׁ֥פְטֵי צֶֽדֶק׃
(משלי ח טו-טז)

בתלמוד הירושלמי (פאה פ"ח ה"ו) מובא שרב חגי, כשהיה ממנה אחראי על הציבור, היה לומד עם האחראי הזה תורה בקביעות. בדומה למלך שחייב ללכת עם ספר תורה צמוד, כך כל מנהיג ומנהיג צריך הדרכה של תורה צמודה. 

והיה דורש רבי חגי את הפסוקים מפרקנו, "בִּ֭י מְלָכִ֣ים יִמְלֹ֑כוּ... בִּ֭י שָׂרִ֣ים יָשֹׂ֑רוּ...", האומרים על התורה שהיא מיישרת את אורחותיו שלא יסור לבבו מעם ה'. ופסק הרמב"ם:

המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר "אל למלכים שתו יין"(משלי לא ד) אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו"(דברים יז יט).
(משנה תורה הל' מלכים ג ה)

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל להביא את הגמרא הזאת כדי להסביר את הקשר בין מלכות לתורה. לומדים זאת מדרך קבלת ההחלטות של המלך:

וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ, אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה. אָמַר לָהֶם, יֵלְכוּ וְיִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ, אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם, לְכוּ וּפִשְּׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד.
(ברכות ג:)

כאן מביאה הגמרא את סדר קבלת ההחלטות. קודם מתייעצים באנשים חכמים, "יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתֹפֶל". מתייעצים איתו "איזה הדרך ילכו, והיאך יציבו מצב ומשחית, וטכסיסי מארב מלחמה".

אחר כך "נִמְלָכִין בַּסַּנְהֶדְרִין"; הרב זצ"ל היה מציין את דברי רש"י: "נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם". נוטלים רשות גם כדי לדעת אם זה נכון על-פי ההלכה להילחם ולסכן חיים וגם גורמים לתלמידי החכמים להתפלל על הכוחות הלוחמים. שהרי הם תלמידי חכמים, ותפילתם נשמעת יותר. במיוחד שהם מתפללים מכל הלב, שהרי הם יעצו לצאת למלחמה. אחר זה "שׁוֹאֲלִין בָּאוּרִים וְתֻמִּים" אם יצליחו או לא.

התורה – יסוד ההוויה

שלמה המלך אומר:

יְֽ-הוָ֗ה קָ֭נָנִי רֵאשִׁ֣ית דַּרְכּ֑וֹ קֶ֖דֶם מִפְעָלָ֣יו מֵאָֽז׃
מֵ֭עוֹלָם נִסַּ֥כְתִּי מֵרֹ֗אשׁ מִקַּדְמֵי־אָֽרֶץ׃
(משלי ח כב-כג)

התורה היא ראשית דרכו של הקב"ה. כמו שמהנדס בונה בית על-פי תוכניות, כך אלוקים בורא עולם לפי תוכנית (מדרש רבה א א).

וממשיך שלמה לפרט:

בְּטֶ֣רֶם הָרִ֣ים הָטְבָּ֑עוּ לִפְנֵ֖י גְבָע֣וֹת חוֹלָֽלְתִּי׃
עַד־לֹ֣א עָ֭שָׂה אֶ֣רֶץ וְחוּצ֑וֹת וְ֝רֹ֗אשׁ עָפְר֥וֹת תֵּבֵֽל׃ 
(משלי ח כה-כו)

ללמדך שהתורה היא יסוד כל ההוויה.