א בְּ֭נִי שְׁמֹ֣ר אֲמָרָ֑י וּ֝מִצְוֺתַ֗י תִּצְפֹּ֥ן אִתָּֽךְ׃ ב שְׁמֹ֣ר מִצְוֺתַ֣י וֶחְיֵ֑ה וְ֝תוֹרָתִ֗י כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֶֽיךָ׃ ג קָשְׁרֵ֥ם עַל־אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ כָּ֝תְבֵ֗ם עַל־ל֥וּחַ לִבֶּֽךָ׃ ד אֱמֹ֣ר לַֽ֭חָכְמָה אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ וּ֝מֹדָ֗ע לַבִּינָ֥ה תִקְרָֽא׃ ה לִ֭שְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁ֣ה זָרָ֑ה מִ֝נָּכְרִיָּ֗ה אֲמָרֶ֥יהָ הֶחֱלִֽיקָה׃ ו כִּ֭י בְּחַלּ֣וֹן בֵּיתִ֑י בְּעַ֖ד אֶשְׁנַבִּ֣י נִשְׁקָֽפְתִּי׃ ז וָאֵ֤רֶא בַפְּתָאיִ֗ם אָ֘בִ֤ינָה בַבָּנִ֗ים נַ֣עַר חֲסַר־לֵֽב׃ ח עֹבֵ֣ר בַּ֭שּׁוּק אֵ֣צֶל פִּנָּ֑הּ וְדֶ֖רֶךְ בֵּיתָ֣הּ יִצְעָֽד׃ ט בְּנֶֽשֶׁף־בְּעֶ֥רֶב י֑וֹם בְּאִישׁ֥וֹן לַ֝֗יְלָה וַאֲפֵלָֽה׃ י וְהִנֵּ֣ה אִ֭שָּׁה לִקְרָאת֑וֹ שִׁ֥ית ז֝וֹנָ֗ה וּנְצֻ֥רַת לֵֽב׃ יא הֹמִיָּ֣ה הִ֣יא וְסֹרָ֑רֶת בְּ֝בֵיתָ֗הּ לֹא־יִשְׁכְּנ֥וּ רַגְלֶֽיהָ׃ יב פַּ֤עַם ׀ בַּח֗וּץ פַּ֥עַם בָּרְחֹב֑וֹת וְאֵ֖צֶל כָּל־פִּנָּ֣ה תֶאֱרֹֽב׃ יג וְהֶחֱזִ֣יקָה בּ֭וֹ וְנָ֣שְׁקָה־לּ֑וֹ הֵעֵ֥זָה פָ֝נֶ֗יהָ וַתֹּ֣אמַר לֽוֹ׃ יד זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֣ים עָלָ֑י הַ֝יּ֗וֹם שִׁלַּ֥מְתִּי נְדָרָֽי׃ טו עַל־כֵּ֭ן יָצָ֣אתִי לִקְרָאתֶ֑ךָ לְשַׁחֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וָאֶמְצָאֶֽךָּ׃ טז מַ֭רְבַדִּים רָבַ֣דְתִּי עַרְשִׂ֑י חֲ֝טֻב֗וֹת אֵט֥וּן מִצְרָֽיִם׃ יז נַ֥פְתִּי מִשְׁכָּבִ֑י מֹ֥ר אֲ֝הָלִ֗ים וְקִנָּמֽוֹן׃ יח לְכָ֤ה נִרְוֶ֣ה דֹ֭דִים עַד־הַבֹּ֑קֶר נִ֝תְעַלְּסָ֗ה בָּאֳהָבִֽים׃ יט כִּ֤י אֵ֣ין הָאִ֣ישׁ בְּבֵית֑וֹ הָ֝לַ֗ךְ בְּדֶ֣רֶךְ מֵרָחֽוֹק׃ כ צְֽרוֹר־הַ֭כֶּסֶף לָקַ֣ח בְּיָד֑וֹ לְי֥וֹם הַ֝כֵּ֗סֶא יָבֹ֥א בֵיתֽוֹ׃ כא הִ֭טַּתּוּ בְּרֹ֣ב לִקְחָ֑הּ בְּחֵ֥לֶק שְׂ֝פָתֶ֗יהָ תַּדִּיחֶֽנּוּ׃ כב ה֤וֹלֵ֥ךְ אַחֲרֶ֗יהָ פִּ֫תְאֹ֥ם כְּ֭שׁוֹר אֶל־טָ֣בַח יָב֑וֹא וּ֝כְעֶ֗כֶס אֶל־מוּסַ֥ר אֱוִֽיל׃ כג עַ֤ד יְפַלַּ֪ח חֵ֡ץ כְּֽבֵד֗וֹ כְּמַהֵ֣ר צִפּ֣וֹר אֶל־פָּ֑ח וְלֹֽא־יָ֝דַ֗ע כִּֽי־בְנַפְשׁ֥וֹ הֽוּא׃ כד וְעַתָּ֣ה בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִ֑י וְ֝הַקְשִׁ֗יבוּ לְאִמְרֵי־פִֽי׃ כה אַל־יֵ֣שְׂטְ אֶל־דְּרָכֶ֣יהָ לִבֶּ֑ךָ אַל־תֵּ֝תַע בִּנְתִיבוֹתֶֽיהָ׃ כו כִּֽי־רַבִּ֣ים חֲלָלִ֣ים הִפִּ֑ילָה וַ֝עֲצֻמִ֗ים כָּל־הֲרֻגֶֽיהָ׃ כז דַּרְכֵ֣י שְׁא֣וֹל בֵּיתָ֑הּ יֹ֝רְד֗וֹת אֶל־חַדְרֵי־מָֽוֶת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

עמנואל הרומי

עמנואל הרומי

פסוק א:
אמר בני שמור אמרי בלבבך ומצותי יהיו צפונים ושמורים עמך.
פסוק ב:
שמור מצותי וחיה ר"ל שמור מצותי אם תרצה לחיות והוא כאילו אמר ותחיה ובא על דרך ומות בהר שעניינו עלה ותמות.
פסוק ב:
ותורתי כאישון עיניך ר"ל ותורתי תשמור כאישון עיניך. ומלת שמור משמשת במקום שנים.
פסוק ג:
קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך כלו' יהיו תמיד בין עיניך וקשורים בלבך כאלו יהיו קשורים על אצבעותיך וקשורים על לוח לבך.
פסוק ד:
אמור לחכמה אחותי את עניינו אמור אל החכמה הנקראת בספר הזה חכמה סתם והיא החכמה האלהית אחותי את והענין שתתקרב אליה ביותר. אמנם אל חכמת הלמודים הנקראת בינה תקרא מודע כאלו הוא קרובך רחוק פחות מקרבת האחות והענין כי החכמה האלדית היא התכלית המכוון מן האדם. אמנם חכמת הלמודים היא צריכה מצד שהיא מחדדת השכל והיא כסולם לעלות אל חכמת הטבע וחכמת האלהות ואין טוב לאדם שיעמיק שכלו בחכמת הלמודים רק יקח ממנה מה שיספיק לו לצורך חכמת הטבע והאלהות.
פסוק ה:
ואמר אחר זה לשומרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה כלומר מצותי ואמרי והעסק בחכמה ובבינה יועילוך לשמרך מאשה זרה כלומר מהאמין אמנה כוזבת ואמנה נכריה מן האמת.
פסוק ו:
ואמר אחר זה כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי וגו' כלומר צריך לך זה צורך גדול כי ראיתי רבים מחסירי החכמה שנכשלו כמו שאמר לפנים והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב וגו'. או יהיה ביאור לשמרך מאשה זרה כלומ' שמצותי והחכמה והבינה יועילוך לשמרך מן החומר ותאותיו הנמשל לאשת איש זונה שלא תהיה ניסת אחריו כי ראיתי אנשים חסירי שכל שהם נסתים אחריו. וקרא אשה זרה ונכריה הנפש הצומחת והנפש המרגשת שהם זרות ונכריות והם חוץ מעצמות האדם כי האדם לא נתעצם בהם רק נתעצם בחלק השכלי מכחות הנפש ור"ל כי החכמה והבינה יועילוהו שימליך שכלו על תאותו ולא יבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור.
פסוק ו:
כי בחלון משפטו בחללון על דמיון בחצצון תמר ונבלע אחת מאותיות הכפל וגזרתו מדברי רבו' ז"ל חלולים חלולים חללו של עולם והקבוץ ממנו חלונות וכן חלונים.
פסוק ו:
בעד אשנבי שרשו שנב והאלף נוספת ופי' חלון ואמר כי הוא נשקף בעד החלון ובעד האשנב וראה מה שיזכיר אחר זה. והוא שראה בין הפתאים וראה בתוך הבנים נער חסר לב ר"ל חסר שכל.
פסוק ח:
עובר בשוק אצל פנה ר"ל אצל פנתה ובא על דרך להיות פחם שענינו פחתם. והכנוי במל' פנה שב אל הזרה והנכריה.
פסוק י:
שית זונה פירשו בו תכונת זונה.
פסוק י:
ונצורת לב שרשו נצר ועניינו תכונת זונה מעמיקה בתרמית ונמנעת מהשיג ערמתה שמורה מההתפתות וכמוהו ונצורות ולא ידעתם שעניינו שמורות מהגיע אליהם ומעמוד עליהם נמנעות מדעת אותם ומהשקיף עליהם. וכן כעיר נצורה כלומ' שמורה שלא יגיעו אליה בני אדם ולא יצאו ממנה ואיננו רחוק שתהיה הנו"ן במלת ונצורת לב לבניין נפעל מלשון כי תצור על עיר.
פסוק יא:
הומייה ר"ל שלא תדבר דבריה בנחת על דרך חכמה רק כצעקת הכסילים.
פסוק יא:
וסוררת שהיא כפרה סוררת לא שמעה בקול לא לקחה מוסר.
פסוק יא:
בביתה לא ישכנו רגליה והיא מסימני האשה הנואפת. כי האשה הצנועה תשב בירכתי הבית.
פסוק יג:
והחזיקה בו ר"ל שזאת האשה הנזכרת בראותה הנער חסר לב עובר דרך אצל ביתה החזיקה בו ונשקה לו.
פסוק יג:
העזה פועל עבר מהבנין הכבד הנוסף מפעלי הכפל והענין שהיה לה עזות פנים לתבוע אותו בפה.
פסוק יד:
ואמרה לו זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי ר"ל מעתה אני חייבת להביא קרבן זבח שלמים
פסוק טו:
ועל כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ומצאתיך. או יאמר אני זבחתי היום זבח שלמים לפי ששלמתי נדרי שנדרתים לשעבר ובעבור שעשיתי זבח שלמים יצאתי לקראתך כדי למצוא אותך שתאכל עמי.
פסוק טז:
מרבדים רבדתי ערשי מרבדים הם המסכים שמשימים נגד המטות ומחזק הענין הזה אמרו חטובות אטון מצרים ור"ל כי המרבדים והם המסכים תלויים במיתרים העשויים במצרים וגזרת חטובות מן וה' האמירך היום שתרגומו וה' חטבך יומא דין שעניינו רוממך והעלך ומזה נאמר לסעיף העליון אמיר.
פסוק טז:
ואטון דומה לתרגום מיתריהם אשר הוא אטוניהון.
פסוק יז:
נפתי משכבי פירשו אותו לפי עניינו כמו גשם נדבות תניף אלהים ועניינו הרויה וכאלו יאמר רויתי או הרויתי משכבי ממור ומאהלים ומקנמון. ויש שפירשוהו מענין ונופת צופים.
פסוק יח:
לכה נרוה ר"ל בא ונרוה יחד אנחנו הדודים ונעלוז בעניינים של אהבה. או יאמר לכה נרוה משעשוע הדודים עד הבקר. או יהיה ביאור דודים אהבים. כמו שם אתן את דודי לך שעניינו אהבי ור"ל נרוה מחשק אהבים. ומלת נתעלסה עניינה השמחה. וזאת המלה היא שוה בסמ"ך ובזי"ן ובצד"י. כמו עלץ לבי בה'. עליזי גאותי לפי שהן קרובים במוצא.
פסוק יט:
כי אין האיש בביתו. ר"ל כי בעלה איננו בביתו והלך דרך רחוקה ויוכל לעלוס עמה לבטח. ואפשר שר"ל והלך בדרך מזמן רחוק.
פסוק כ:
צרור הכסף לקח בידו כלומר בעבור ששם בלבו ללכת דרך רחוקה לקח צרור הכסף להוצאה.
פסוק כ:
ליום הכסא. ר"ל ליום אחרון מן החודש. או ר"ל בעבור יום הכסא שהוא יום חגינו יחזור לביתו.
פסוק כא:
הטתו ברוב לקחה ר"ל הטתה אותו ברוב מתק מאמרה.
פסוק כא:
בחלק שפתיה ר"ל בחלקות דברי שפתיה הדיחתו מהדרך הטוב.
פסוק כב:
פתאם שורשו פתה והמ"ם בו נוספת והאלף מומרת מיו"ד כאשר היתה אל"ף שגיאות מי יבין מומרת מיו"ד כי שרשו שגה. ופי' פתאום. פתע.
פסוק כב:
כשור אל טבח יבוא ר"ל הליכתו בביתה אחריה הוא סבת מותו לדמיון הליכת השור אל בית המטבחיים שהוא הולך למות שם.
פסוק כב:
וכעכס אל מוסר אויל. ר"ל השעשוע שיש לו שם הוא לרעתו אעפ"י שיתענגו אז והוא לו לדמיון העכסים והם הכבלים מברזל אשר ישימו אותם ברגלי הכסיל שהן לרעתו והוא לסכלותו יחשבם לתפארת. וכן זה יחשוב התענוג ההוא דבר טוב והוא סבת מותו.
פסוק כג:
יפלח כמו פולח ובוקע בארץ. ויפלח אל הנזיר. יפלח כליותי. שעניינם הבקיעה והשבירה והוא בלשון ערבי ענין בקוע. ור"ל כי הוא לא ירגיש עד שיפלח חץ כבדו ויקרה לו כמו שיקרה אל הצפור שימהר אל הפח והוא לא ידע כי בנפשו הוא כלומר לא ירגיש שהוא סבת מותו.
פסוק כג:
ודע כי כל זאת הפרשה היא משל יספר בה כי הוא שם עיונו והבחין וראה כי האנשים שהם נעדרי החכמה נוקשו ונלכדו ביד האשה הזרה בסבת העדר חכמתם. והענין שבעבור העדר חכמתם באו להאמין אמונה כוזבת שהיא נרמזת מן האשה הזרה בעבור היות האמונות הנזכרות והדעות הבטלות נכריות מאמונתינו. או יאמר כי ראה האנשים שהם חסרי שכל שבעבור חסרון חכמתן לא שערו דבר שכלי. ונמשכו בסבת זה אחר החומר ותאותיו. וקרא החומר בשם אשה זונה בעד הדמיון אשר ביניהן שהוא יפשוט צורה וילבש צורה ולא יסור מעשות כן ולא ימצא בלא צורה לעולם לדמיון אשת איש המזנה תחת בעלה שהיא יש לה בעל לעולם ותמיר בעלה באחר ואחר באחר וכן לעולם. וכבר ביארנו כי זרה ונכריה רמז אל הנפש הצומחת והנפש המרגשת ואמר כי ראה אנשים שנמשכו אחר חמרם והעבידו שכלם ליצרם שיהיה הדבר ההוא סבת אבדון נפשם באמר' עד יפלח חץ כבדו וגומ' והדברים שבאו בתוך הפרשה באמרו כי אין האיש בביתו. צרור הכסף לקח בידו ודומיהם באו להמשך המשל. ולא תקוה שיהיה לכל פרטי המשל נמשל.
פסוק כד:
ועתה. אחרי שהזכיר דרכי האשה הזונה הזהיר הבנים שדרכם להתפתות אחריה שישמעו לעצתו ויקשיבו אמריו ולא יתפתו אחריה.
פסוק כה:
אל ישט ר"ל לא יטה לבך לדרוך באחת מדרכי הזונה הנזכרת ולחפוץ בהנהגותיה. או אמר שלא ידרוך בדרך אשר היא דורכת רק ירחק ממנה. ואמרו אל תתע בנתיבותיה בא להעיר כי ההולך בנתיבותיה הוא תועה מדרך השכל ולפיכך לא אמר אל תלך בנתיבותיה. ונתן הסבה בזה ואמר –
פסוק כו:
כי רבים חללים הפילה כלומר חללים רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה כלומ' חללים רבים סבבה ולא תחשוב שיהיו חלליה דלת העם בלבד רק אנשים גדולים ועצומים הם הרוגיה. ואפשר כי עצומים ר"ל שהם רבים במספר וזה מבואר מן האשה הזונה כי הניאוף עמה הוא סבת ההרג והאבדן הן שיתגודדו הנואפים בית זונה והן שיתבטלו ממלאכתן בעת שיתנהגו על דרך הניאוף ויהיה זה סבת עניים ומרודם והשחתת ממונן וימותו בלא עתם. והן שישכבו עם נשי ריעיהם ויקומו עליהם ויהרגום והן שיענשו מצד השופטים והמלכים וזה רב מלספור.
פסוק כז:
דרכי שאול ביתה כלומ' דרכי שאול הם דרכי ביתה וההולך אל ביתה יחשוב כי הולך בשאול. ודרכיה הם יורדות אל החדרים אשר שם המות.
פסוק כז:
ועל דרך נסתרו יאמר אל ישט אל דרכיה לבך כלומ' לא תמשך אחר דרך המינות או אחר תאות יצרך בדבר מן הדברים כי אם תמשך אחר תאותך תהיה תועה מדרך השכל. ואמרו כי רבים חללים הפילה. ר"ל כי הנפש המתאוה היא מפלת תמיד חללים רבים ועצומים כל הרוגיה וזה אמת כי המכוון מן האדם הוא שיהיה אלוהי בשכלו ולא שיהיה בהמה על צורת איש. והמונע שכל האדם מהגיע אל שלימותו ואל התכלית המכוון ממנו הוא החומר ותאותיו. ואע"פ שכוון מן המין האנושי שיגיעו אל ההצלחה האמיתית המכוונת מהם תמצא שהחומר ותאוותיו גורמים אל האנשים שיהיו נעדרי ההצלחה מלבד אנשים מעטים והם השרידים אשר ה' קורא. וכן תמצא רז"ל אומ' ראיתי בני עלייה והם מועטים אם שנים הם אני ובני מהם. ולולי קנייני העולם ותאוותיו היו האנשים מגיעין בקלות אל ההצלחה האמיתית אלא שהחכמה העליונה חייבה שימצאו אלו הכחות ר"ל הכחות החמריות באדם לפי שבאמצעותם תקנה הנפש מופתים ויעלה מן המורגשות אל המושכלות עד שתדבק באלהיה. מכל מקום התאוות הגופניות שנמצאו על צד ההכרח באדם הם המונעים מהשיג אל השלימות וזה כוון באמרו כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והם כל אותם שקצרו בעבודת אלהיהם ומן המכוון מהם. ואמרו דרכי שאול ביתה יורדות אל חדרי מות ר"ל כי מי שימשך אחר החומר ותאותיו ויקצר בעבודת אלהיו הוא דורך דרך שאול ויורד אל חדרי המות הפך מהעולים בסולם החכמה ודורכים דרך אורח החיים שהיא למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. ושאול וחדרי מות במקום הזה הם משל אל העונש הרוחני המעותד אל הנפשות המקצרות בעבודת בוראם והתרשלו בענין הצלחתם האמיתית.