פסוק א:ושוב – בְּנִי, שְׁמֹר אֲמָרָי, דברי, וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ.
פסוק ב:שְׁמֹר מִצְוֹתַי ובכך תחְיֵה, וְתוֹרָתִי תהיה שמורה כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ. שמירה תמידית ורפלקסיבית, כפי שהעפעפיים שומרים על האבר הרגיש והפגיע ביותר.
פסוק ג:קָשְׁרֵם – את דברי עַל־אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כשם שקושרים לאצבע תכשיט, חותמת או סימן לתזכורת; כָּתְבֵם עַל־לוּחַ לִבֶּךָ.
פסוק ד:אֱמֹר לַחָכְמָה: אֲחֹתִי אָתְּ. היה קשור לחכמה ביחסי אחווה, ידידות, קרבה ואהבה; וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא. הבינה תהיה לך כמו מַכָּר.
פסוק ה:תמצית הדברים, המוזכרים קודם ובהמשך – לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה שאת אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה, המדברת דברי חלקות.
פסוק ו:בעיית הצעיר, כפשוטה וכמדרשה, מומחשת על ידי האב-המחנך המתבונן על הצעיר הנמשך אחר אשה נשואה פתיינית, ואינו מודע לנזק שהוא מביא על עצמו: כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי, בְּעַד, דרך אֶשְׁנַבִּי – אולי חלון עם שבכה, נִשְׁקָפְתִּי.
פסוק ז:וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם, הסתכלתי בחבורת קלי-דעת, אָבִינָה, אני מבחין בַבָּנִים בנַעַר חֲסַר־לֵב, שאינו נבון ביותר.
פסוק ח:עֹבֵר הצעיר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ שבה הזרה יושבת, וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד.
פסוק ט:כל זה קורה בְּנֶשֶׁף – בְּעֶרֶב, בערוב היוֹם, בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה, כשהנער נפרד מחבריו והולך לדרכו או חוזר הביתה.
פסוק י:וְהִנֵּה אִשָּׁה מופיעה לִקְרָאתוֹ, שִׁית, לבושה ונוהגת כמו זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב. אין בלבה פקפוקים וייסורי מצפון. היא בטוחה בעצמה ואינה מהססת.
פסוק יא:הֹמִיָּה, רוגשת וסוערת הִיא וְסֹרָרֶת, מרדנית ופורקת עול, בְּבֵיתָהּ לֹא־יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. היא יוצאת תמיד מהבית.
פסוק יב:פַּעַם הולכת בַּחוּץ, פַּעַם בָּרְחֹבוֹת, בכיכרות, וְאֵצֶל כָּל־פִּנָּה תֶאֱרֹב. מחפשת הרפתקאות בכל מקום.
פסוק יג:כאשר היא רואה שמגיע קרבן, וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ – בנער התמים, וְנָשְׁקָה לּוֹ, הֵעֵזָה פָנֶיהָ ללא בושה, וַתֹּאמַר לוֹ׃
פסוק יד:זִבְחֵי שְׁלָמִים היו חובה עָלָי בנדר, ובדיוק הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי. ראשית, היא מרמזת לו שביתה מלא כל טוב, ושנית, בעקבות תשלום הנדרים היא מקווה שיבואו לה שפע וברכה.
פסוק טו:עַל־כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ, לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ, לפגוש אותך, וָאֶמְצָאֶךָּ, אכן מצאתי אותך.
פסוק טז:מַרְבַדִּים, מצעים, כיסויי מיטה רָבַדְתִּי עַרְשִׂי, מיטתי, השמיכות חֲטֻבוֹת, נאות בגזרתן ומתואמות באֵטוּן, פשתן מעולה של מִצְרָיִם, שהוא יפה ומהודר.
פסוק יז:נַפְתִּי, בישמתי את מִשְׁכָּבִי במֹר, אֲהָלִים םוְקִנָּמוֹן – מיני בשמים. וכעת מגיעה ההצעה, שהיא הזמנה מאוד גלויה, פשוטה וחד-משמעית:
פסוק יח:לְכָה נִרְוֶה דֹדִים, תענוגות אהבה עַד־הַבֹּקֶר. בוא ובלה אצלי את הלילה; נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים.
פסוק יט:כִּי אם אתה חושש לבעלי, אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ, הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק, רחוקה.
פסוק כ:את צְרוֹר־הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ, הוא יצא לעסקיו, ורק לְיוֹם הַכֶּסֶא, לזמן שנקבע מראש יָבֹא חזרה לבֵיתוֹ, ובינתיים יש לי ולך פנאי, ואיש לא יפריע לנו.
פסוק כא:הִטַּתּוּ, היא מטה את הנער בְּרֹב לִקְחָהּ, דיבורה, בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ, בשפתה החלקלקה תַּדִּיחֶנּוּ, היא מסיטה אותו מן הדרך. היא מסבירה לו כמה טוב יהיה לו, וכיצד הכול מוכן, מסודר ובטוח.
פסוק כב:והוא הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם, לא מוּדע, מפותה כְּשׁוֹר אֶל־טֶבַח יָבֹא, מובל לשחיטה, וּכְעֶכֶס, כנחש הנע בביטחון אֶל־מוּסַר אֱוִיל, לייסר את חסר הדעת, שיינשך ללא ספק.
פסוק כג:עַד אשר יְפַלַּח חֵץ את כְּבֵדוֹ. הפתי הצעיר ממהר כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל־פָּח, כמו ציפור שממהרת אל המלכודת, וְלֹא־יָדַע כִּי־בְנַפְשׁוֹ הוּא, בלי לדעת שהמעשה הזה יעלה לו בחייו.
פסוק כד:וְעַתָּה, בָנִים, שִׁמְעוּ־לִי, וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי־פִי:
פסוק כה:כל אחד ואחד מכם, אַל־יֵשְׂטְ, יסטה אֶל־דְּרָכֶיהָ של האשה הזו לִבֶּךָ, אַל־תֵּתַע, תיכשל בִּנְתִיבוֹתֶיהָ, בכיוון שהיא מציעה.
פסוק כו:לאמתו של דבר, אינך הראשון, ולא תהיה האחרון – כִּי־רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וַעֲצֻמִים כָּל־הֲרֻגֶיהָ. היא אינה חדלה לקטול גברים כך או אחרת. היא מפתה אותם, ולאחר מכן משליכה אותם.
פסוק כז:דַּרְכֵי שְׁאוֹל הן הדרכים ההולכות אל בֵּיתָהּ, והן יֹרְדוֹת אֶל־חַדְרֵי־מָוֶת. אולי פיתויה של האשה המקושטת והמרשימה המבטיחה לך אהבה יהיה גדול, אולם בסופו של דבר אתה תרד לשאול – צרות וייסורים, כאבי לב ומצפון, הפסדים, עונשים ונקמות. כאמור, כשם שהעצות הללו נכונות בנוגע לאשה מופקרת, כך הן מועילות ביחס לחכמה רעה. גם חכמה של כפירה היא חכמה. היא יפה ומפתה כמו חכמת התורה, אך למעשה היא יוצרת תרבות-נגד, ובסופו של דבר 'רגליה יורדות מוות'.