פסוק א:בני אם ערבת. ערבות ממון כמשמעו פירשו רבותינו:
פסוק ב: נוקשת באמרי פיך. שתקעת כף להדבר עם הזרים:
פסוק ג:לך התרפס. התר לו פס יד לשלם לו ממונו:
פסוק ג:ורהב רעיך. ואם אין לו ממון עמך אלא שנוקשת באמרי פיך לדבר לו קשות הרבה עליו רעים לבקש ממנו שימחול לך:
פסוק ג:דבר אחר בני אם ערבת לרעך אחר שנעשית ערב להקב"ה שהוא רעך כדכתיב זה דודי וזה רעי (שיר השירים ה׳:ט״ז) וקבלת עליך בסיני ובערבות מואב באלה ובשבועה לשמור מצותיו:
פסוק ג:תקעת לזר כפיך. שתשוב ותסור מדרכיו ותדבק באפיקורסין ללכת בדרכיהם:
פסוק ג:נוקשת באמרי פיך. שתקעת כף להדבר עם הזרים:
פסוק ג:עשה זאת אפוא בני והנצל. הואיל ובאת בכף רעך בסיני וקבלת אלהותו עליך:
פסוק ג:לך התרפס. הכנע לפניו כאסקופה הנרפסת ונדרסת:
פסוק ג:ורהב רעיך. הרבה רעים שיתפללו עליך לפניו וכן נדרש במדרש תהלים:
פסוק ה:הנצל כצבי מיד. מהר והשמט משם כצבי הנמלט מיד האדם:
פסוק ו:לך אל נמלה עצל וגו'. וחכם והתחכם:
פסוק ז:אשר אין לה קצין. שיוכיח אותה ויזרזנה ויוציא מידה אם תגזול דבר מחברתה ואף על פי כן:
פסוק ח:תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה. מזונה, כל אחת ואחת אינה גוזלת מחבירתה:
פסוק י:חבוק ידים. הישן חובק ידיו אבראצ"ר בלע"ז:
פסוק יא:ובא כמהלך ראשך. אם תעשה כן יבא חסרונך ודבר שאתה רש ממנו יבא לך מיד כאדם המהלך מהר ומחסורך יבא ויתמלא:
פסוק יא:כאיש מגן. הבא מהר להגין על אדוניו, המקראות אלו עקרן משל על המתעצלין לעסוק בתורה:
פסוק יב:הולך עקשות פה. ההולך בעקימת שפתים:
פסוק יג:קורץ בעיניו. רמיזות של מרמה:
פסוק יג:מולל ברגליו. כלומר משפשף זה על זה:
פסוק יג:ומורה באצבעתיו. כולם מן ל' רמזים הם זה נופל על העין וזה נופל על הרגל וזה נופל על האצבע והעיקר הוא מדבר על הרשעים המסיתין את הבריות לע"ג:
פסוק יד:מדינים ישלח. בין אדם לבוראו:
פסוק טו:פתאום. ופתע ל' תכיפה היא ולא ידע את המפלה הקרובה ליפול עליו:
פסוק טז:שש הנה שנא ה' ושבע. תועבת נפשו כלומר גם השביעית עמהם:
פסוק יט:יפיח. לשון דבור הוא כי כל דבור ברוח הפה הוא:
פסוק כ:נצור בני מצות אביך:
פסוק כא:ענדם. ל' קשר הוא כמו אענדנו עטרות לי (איוב ל״א:ל״ו):
פסוק כב:תנחה אותך. כמו תנהיגך:
פסוק כב:והקצות היא תשיחך. לתחיית המתים לעמוד בדין:
פסוק כב:היא תשיחך. תליץ בעדך:
פסוק כג:כי נר מצוה ותורה אור. כמו שהאור מאיר לעולם תמיד כך התורה עומדת זכותה לעולם אל האדם וזכות מצוה לפי שעה כאור הנר, ד"א כי נר מצוה וגו' מצות האב הוא נר כל מי שמקיים מצות אביו כאלו נוטל נר בידו להדליק במקום חושך ואם אבד שום דבר שם הוא מוצאו לאורו, וכן מי שהוא מקיים הוראת אמו אורה היא לו וכן הוא אומר אל תטוש תורת אמך וכן הוא ודאי שמקרא זה מדבר במצות אביו ואמו דכתיב (לקמן כ) מקלל אביו ואמו ידעך נרו באשון חשך ואם נר של אדם ידעך (כוהה) כשאין מקיים מצות נמצא כשמקיים מצות מאיר נרו (ר' יוסף קרא):
פסוק כג:ודרך חיים תוכחות מוסר. תוכחות המוסר הם מטים את האדם לחיים נמצא שהם דרך החיים:
פסוק כד:לשמרך מאשת רע. התורה תשמרך מאשה של מנהג רע ועל כרחך לא דבר שלמה אשה רעה אלא כנגד עבודת גלולים שהיא שקולה כנגד הכל שאם תאמר אשה זונה ממש וכי כל שכרה ושבחה של תורה ששומרת מן הזונה לבדה אלא ע"כ זו עבודת גלולים שהיא חמורה כנגד הכל:
פסוק כד:מחלקת לשון. מטחות עינים של לשון נכריה:
פסוק כה:ואל תקחך. ואל תטול חכמתך ממך בעפעפי עיניה שקורצות בהם בעפעפיה:
פסוק כו:כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. לידי עניות וחוסר כל טוב:
פסוק כו:נפש יקרה תצוד. נפש שהיתה יקרה קודם לכן באה וצדה לגיהנם:
פסוק כז:היחתה איש. הישאב איש גחלים בשפולי בגדיו ולא ישרפו כל לשון חתיית גחלים לשון שאיבה הוא כמשמעה כשממלא הכלי בתוך המדורה:
פסוק כט:אל אשת רעהו. כמשמעו ואף על ע"ג יש לדרשה שהיא מיוחדת לגוים ולא לך:
פסוק ל:לא יבוזו. וגו' ונמצא ישלם. וגו' נואף אשה וגו'. שלשתם מחוברים בדבור אחד. אם יגנוב הגנב גנבה אין לבזותו כ"כ כמו הנואף למה כי לרעבון נפשו הוא עושה ואולי אין לו מה יאכל וכשנמצא יש לו תקנה בתשלומין ולכל היותר ישלם שבעתים כלומר תשלומי כפל הרבה ואפילו חמשים על אחד, ויש מפרשים שבעתים כמו גונב שור וכליו וטבחו שמשלם חמשה בקר ותשלומי כפל על הכלים הרי שבעה: את כל הון ביתו יתן. ואפי' צריך למכור כל אשר לו על זה מכל מקום יש לו תקנה ומתחלה מחמת רעב עשה, אבל:
פסוק לב:נואף אשה חסר לב. הוא שהרי לא לרעבון עשה:
פסוק לב:משחית נפשו הוא יעשנה. הזמה:
פסוק לג:נגע וקלון ימצא. על עבודת גלולים ועל גילוי עריות הנגעים באים:
פסוק לד:כי קנאה. מתקנא בו להפרע בו חמתו של הקב"ה שהוא גבור על כל ולא יחמול ביום נקם:
פסוק לה:לא ישא. פנים, לכל ממון לכפר על אשר כפר בו ונדבק בעבודת גלולים, ורבותנו דרשו לא יבוזו לגנב, זה המתגנב מאחר חבירו הולך לבית המדרש ועוסק בתורה, ונמצא ישלם שבעתים, סופו שמתמנה דיין ומורה הוראות שאין שבעתים אלא תורה שנאמר מזוקק שבעתים (תהלים יב):