א בְּ֭נִי אִם־עָרַ֣בְתָּ לְרֵעֶ֑ךָ תָּקַ֖עְתָּ לַזָּ֣ר כַּפֶּֽיךָ׃ ב נוֹקַ֥שְׁתָּ בְאִמְרֵי־פִ֑יךָ נִ֝לְכַּ֗דְתָּ בְּאִמְרֵי־פִֽיךָ׃ ג עֲשֵׂ֨ה זֹ֥את אֵפ֪וֹא ׀ בְּנִ֡י וְֽהִנָּצֵ֗ל כִּ֘י בָ֤אתָ בְכַף־רֵעֶ֑ךָ לֵ֥ךְ הִ֝תְרַפֵּ֗ס וּרְהַ֥ב רֵעֶֽיךָ׃ ד אַל־תִּתֵּ֣ן שֵׁנָ֣ה לְעֵינֶ֑יךָ וּ֝תְנוּמָ֗ה לְעַפְעַפֶּֽיךָ׃ ה הִ֭נָּצֵל כִּצְבִ֣י מִיָּ֑ד וּ֝כְצִפּ֗וֹר מִיַּ֥ד יָקֽוּשׁ׃ ו לֵֽךְ־אֶל־נְמָלָ֥ה עָצֵ֑ל רְאֵ֖ה דְרָכֶ֣יהָ וַחֲכָֽם׃ ז אֲשֶׁ֖ר אֵֽין־לָ֥הּ קָצִ֗ין שֹׁטֵ֥ר וּמֹשֵֽׁל׃ ח תָּכִ֣ין בַּקַּ֣יִץ לַחְמָ֑הּ אָגְרָ֥ה בַ֝קָּצִ֗יר מַאֲכָלָֽהּ׃ ט עַד־מָתַ֖י עָצֵ֥ל ׀ תִּשְׁכָּ֑ב מָ֝תַ֗י תָּק֥וּם מִשְּׁנָתֶֽךָ׃ י מְעַ֣ט שֵׁ֭נוֹת מְעַ֣ט תְּנוּמ֑וֹת מְעַ֓ט ׀ חִבֻּ֖ק יָדַ֣יִם לִשְׁכָּֽב׃ יא וּבָֽא־כִמְהַלֵּ֥ךְ רֵאשֶׁ֑ךָ וּ֝מַחְסֹֽרְךָ֗ כְּאִ֣ישׁ מָגֵֽן׃ יב אָדָ֣ם בְּ֭לִיַּעַל אִ֣ישׁ אָ֑וֶן ה֝וֹלֵ֗ךְ עִקְּשׁ֥וּת פֶּֽה׃ יג קֹרֵ֣ץ בְּ֭עֵינָו מֹלֵ֣ל בְּרַגְלָ֑ו מֹ֝רֶ֗ה בְּאֶצְבְּעֹתָֽיו׃ יד תַּֽהְפֻּכ֨וֹת ׀ בְּלִבּ֗וֹ חֹרֵ֣שׁ רָ֣ע בְּכָל־עֵ֑ת מדנים (מִדְיָנִ֥ים) יְשַׁלֵּֽחַ׃ טו עַל־כֵּ֗ן פִּ֭תְאֹם יָב֣וֹא אֵיד֑וֹ פֶּ֥תַע יִ֝שָּׁבֵ֗ר וְאֵ֣ין מַרְפֵּֽא׃ טז שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵ֣א יְהוָ֑ה וְ֝שֶׁ֗בַע תועבות (תּוֹעֲבַ֥ת) נַפְשֽׁוֹ׃ יז עֵינַ֣יִם רָ֭מוֹת לְשׁ֣וֹן שָׁ֑קֶר וְ֝יָדַ֗יִם שֹׁפְכ֥וֹת דָּם־נָקִֽי׃ יח לֵ֗ב חֹ֭רֵשׁ מַחְשְׁב֣וֹת אָ֑וֶן רַגְלַ֥יִם מְ֝מַהֲר֗וֹת לָר֥וּץ לָֽרָעָה׃ יט יָפִ֣יחַ כְּ֭זָבִים עֵ֣ד שָׁ֑קֶר וּמְשַׁלֵּ֥חַ מְ֝דָנִ֗ים בֵּ֣ין אַחִֽים׃ כ נְצֹ֣ר בְּ֭נִי מִצְוַ֣ת אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃ כא קָשְׁרֵ֣ם עַל־לִבְּךָ֣ תָמִ֑יד עָ֝נְדֵ֗ם עַל־גַּרְגְּרֹתֶֽךָ׃ כב בְּהִתְהַלֶּכְךָ֨ ׀ תַּנְחֶ֬ה אֹתָ֗ךְ בְּֽ֭שָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹ֣ר עָלֶ֑יךָ וַ֝הֲקִיצ֗וֹתָ הִ֣יא תְשִׂיחֶֽךָ׃ כג כִּ֤י נֵ֣ר מִ֭צְוָה וְת֣וֹרָה א֑וֹר וְדֶ֥רֶךְ חַ֝יִּ֗ים תּוֹכְח֥וֹת מוּסָֽר׃ כד לִ֭שְׁמָרְךָ מֵאֵ֣שֶׁת רָ֑ע מֵֽ֝חֶלְקַ֗ת לָשׁ֥וֹן נָכְרִיָּֽה׃ כה אַל־תַּחְמֹ֣ד יָ֭פְיָהּ בִּלְבָבֶ֑ךָ וְאַל־תִּ֝קָּֽחֲךָ֗ בְּעַפְעַפֶּֽיהָ׃ כו כִּ֤י בְעַד־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֗ה עַֽד־כִּכַּ֫ר לָ֥חֶם וְאֵ֥שֶׁת אִ֑ישׁ נֶ֖פֶשׁ יְקָרָ֣ה תָצֽוּד׃ כז הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ וּ֝בְגָדָ֗יו לֹ֣א תִשָּׂרַֽפְנָה׃ כח אִם־יְהַלֵּ֣ךְ אִ֭ישׁ עַל־הַגֶּחָלִ֑ים וְ֝רַגְלָ֗יו לֹ֣א תִכָּוֶֽינָה׃ כט כֵּ֗ן הַ֭בָּא אֶל־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ לֹ֥א יִ֝נָּקֶ֗ה כָּֽל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּֽהּ׃ ל לֹא־יָב֣וּזוּ לַ֭גַּנָּב כִּ֣י יִגְנ֑וֹב לְמַלֵּ֥א נַ֝פְשׁ֗וֹ כִּ֣י יִרְעָֽב׃ לא וְ֭נִמְצָא יְשַׁלֵּ֣ם שִׁבְעָתָ֑יִם אֶת־כָּל־ה֖וֹן בֵּית֣וֹ יִתֵּֽן׃ לב נֹאֵ֣ף אִשָּׁ֣ה חֲסַר־לֵ֑ב מַֽשְׁחִ֥ית נַ֝פְשׁ֗וֹ ה֣וּא יַעֲשֶֽׂנָּה׃ לג נֶֽגַע־וְקָל֥וֹן יִמְצָ֑א וְ֝חֶרְפָּת֗וֹ לֹ֣א תִמָּחֶֽה׃ לד כִּֽי־קִנְאָ֥ה חֲמַת־גָּ֑בֶר וְלֹֽא־יַ֝חְמ֗וֹל בְּי֣וֹם נָקָֽם׃ לה לֹא־יִ֭שָּׂא פְּנֵ֣י כָל־כֹּ֑פֶר וְלֹֽא־יֹ֝אבֶ֗ה כִּ֣י תַרְבֶּה־שֹֽׁחַד׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
אם ערבת. ערבות ממון בשביל אחר:
פסוק א:
לזר. בעבור הזר תקעת כפך והיא ענין קיום ותוקף על הערבות:
פסוק ב:
נוקשת. הנה דע שבאת למוקש ונלכדת בה ע״י אמרי פיך:
פסוק ג:
עשה זאת איפוא בני. ר״ל עתה עשה זאת בני והנצל מיד המלוה כי באת בידו ונתחייבת לו:
פסוק ג:
לך התרפס. היה לו למרמס הרגל ר״ל הכנע עצמך לפניו:
פסוק ג:
ורהב רעך. החזק והמשל רעך על עצמך:
פסוק ד:
אל תתן שנה. ר״ל אל תתעצל בדבר:
פסוק ה:
הנצל כצבי. ראה להנצל במהירות כצבי הממהר לברוח מיד הלוכדו כשימצא מנוס:
פסוק ה:
מיד יקוש. מיד מוקש הפח:
פסוק ו:
עצל. אתה העצל לך אל הנמלה וראה מנהגה ולמד ממנה חכמה:
פסוק ז:
אשר אין לה קצין. להכריחה על מעשיה להכין מאכלה לבל תגזול מחברתה:
פסוק ח:
תכין. עכ״ז מעצמה בחכמתה תכין לחמה בקיץ עת תמצא ע״פ השדה וממנה למוד להכין הכל בעוד לאל ידך:
פסוק י:
מעט שנות. פן תחשוב אישן מעט ואח״ז אנום מעט ואח״ז אשכב בחבוק ידים לנום כי כן דרך השוכב לחבק ידיו זה בזה:
פסוק יא:
ובא כמהלך. בעבור זה יבוא לך עניות פתאום כאורח המהלך בדרך הבא פתאום לבית מלונו ולא נודע טרם בואו:
פסוק יא:
ומחסורך. דבר המחסר עושרך מהרה יבא כאיש המלובש במגן לרדת אל המלחמה שאין דרכו להתעכב בדרך מהלכו:
פסוק יב:
אדם בליעל. מי שפורק מעליו עול מקום הוא איש און והולך עקשות פה ר״ל מעקם פיו לרמז לשון הרע:
פסוק יג:
קורץ בעיניו וגו׳. ענין כולם הם רמיזות לה״ר:
פסוק יד:
תהפוכות בלבו. מחשבות לבו להפוך הדבר מכמות שהוא:
פסוק יד:
חורש רע. חושב רע בכל עת ומגרה מחלוקת בין אנשים ר״ל כיון שפרק עול המקום בודאי את כל אלה יעשה:
פסוק טו:
ואין מרפא. לא יהיה רפואה לשברו:
פסוק טז:
ושבע. השביעית היא תועבת נפשו ר״ל שנואה מכולן:
פסוק יז:
עינים רמות. זה המתגאה המרים עיניו כלפי מעלה לא כדרך שפלי הרוח אשר ישפילו עיניהם להסתכל כלפי מטה:
פסוק יח:
לב חורש. המפנה לבבו לחשוב מחשבות און לרוץ לרעה לעשות במהירות עד לא יתנחם:
פסוק יט:
יפיח וגו׳. ר״ל עד שקר מדבר כזבים ואחת היא:
פסוק יט:
בין אחים. בין אוהבים יגרה מחלוקת בספור לה״ר והיא השביעית הקשה מכולן כי בזה הורג שלשה את עצמו והמקבלו והנאמר עליו:
פסוק כ:
מצות אביך. כי הלא בודאי חפץ בתקנתך:
פסוק כ:
תורת אמך. מה שהיא מלמדתך:
פסוק כב:
תנחה אותך. תנהג אותך בדרך הישר:
פסוק כב:
תשמור עליך. משודדי לילה:
פסוק כב:
היא תשיחך. תדבר עמך כחבר טוב המדבר עם חבירו להשתעשע עמו:
פסוק כג:
כי נר מצוה. המצוה שאדם עושה מאירה לו כנר והלומד תורה היא לו כאור היום והשומע תוכחת מוסר הוא לו דרך המביא חיים:
פסוק כד:
לשמרך. כי המוסר יועיל לשמרך מאשה זונה:
פסוק כד:
מחלקת. מחלקלקות פתויי הנכריה והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק כה:
ואל תקחך. אל תקח לבך להיות נמשך אחריה ע״י רמזי עפעפיה:
פסוק כו:
כי בעד אשה זונה. בעבור חמדת אשה זונה בא האדם לרב העוני עד כי ישאל ככר לחם:
פסוק כו:
תצוד. בחלקת אמריה תצוד את הנפש עם שהיתה יקרה ונקיה מעון:
פסוק כז:
היחתה. וכי אפשר שישאב איש בחיקו את האש ולא תשרפנה בגדיו:
פסוק כח:
אם יהלך. וכי יהלך איש על גחלים ולא תשרפנה רגליו:
פסוק כט:
כן הבא. כן הוא הבא אל אשת רעהו כי כל הנוגע בה לא ינקה מעונש הראוי:
פסוק ל:
לא יבוזו. אין מרבים לבזות את הגנב כאשר יגנוב למלא נפשו כי רעב הוא וגנב לשבור הרעבון וכמעט לאונס יחשב:
פסוק לא:
ונמצא. וכאשר ימצא יוכל לתקן בתשלומין אז חדל ממנו בעל הגניבה:
פסוק לא:
את כל הון. ר״ל הלא לא יתן יותר מכל הון ביתו אבל לא נגע עד הנפש:
פסוק לב:
נואף אשה. אבל המנאף עם אשה הוא חסר לב והרוצה להשחית נפשו עשה יעשה כזאת הואיל ואין לו הכרחיות כגונב ממון:
פסוק לג:
נגע וקלון ימצא. מן השמים ימצא נגע כי ע״י ג״ע הנגעים באים ומן הבריות ימצא קלון:
פסוק לג:
לא תמחה. לא תהיה נשכחת:
פסוק לד:
כי קנאה. הנקמה תעורר חמת הבעל ולא ימחול עליו ביום אשר תמצא ידו לנקום נקם ותהיה א״כ הדבר שמור ולא תשכח:
פסוק לה:
לא ישא. לא יהיה נושא פנים של כל מין ממיני הכופר להעביר הקצף בעבורו ולא יאבה. לא ירצה לחמול אם תרבה שוחד והוא כפל ענין במ״ש: