תנ"ך על הפרק - משלי ו - בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

משלי ו

723 / 929
היום

הפרק

בְּ֭נִי אִם־עָרַ֣בְתָּ לְרֵעֶ֑ךָ תָּקַ֖עְתָּ לַזָּ֣ר כַּפֶּֽיךָ׃נוֹקַ֥שְׁתָּ בְאִמְרֵי־פִ֑יךָ נִ֝לְכַּ֗דְתָּ בְּאִמְרֵי־פִֽיךָ׃עֲשֵׂ֨ה זֹ֥את אֵפ֪וֹא ׀ בְּנִ֡י וְֽהִנָּצֵ֗ל כִּ֘י בָ֤אתָ בְכַף־רֵעֶ֑ךָ לֵ֥ךְ הִ֝תְרַפֵּ֗ס וּרְהַ֥ב רֵעֶֽיךָ׃אַל־תִּתֵּ֣ן שֵׁנָ֣ה לְעֵינֶ֑יךָ וּ֝תְנוּמָ֗ה לְעַפְעַפֶּֽיךָ׃הִ֭נָּצֵל כִּצְבִ֣י מִיָּ֑ד וּ֝כְצִפּ֗וֹר מִיַּ֥ד יָקֽוּשׁ׃לֵֽךְ־אֶל־נְמָלָ֥ה עָצֵ֑ל רְאֵ֖ה דְרָכֶ֣יהָ וַחֲכָֽם׃אֲשֶׁ֖ר אֵֽין־לָ֥הּ קָצִ֗ין שֹׁטֵ֥ר וּמֹשֵֽׁל׃תָּכִ֣ין בַּקַּ֣יִץ לַחְמָ֑הּ אָגְרָ֥ה בַ֝קָּצִ֗יר מַאֲכָלָֽהּ׃עַד־מָתַ֖י עָצֵ֥ל ׀ תִּשְׁכָּ֑ב מָ֝תַ֗י תָּק֥וּם מִשְּׁנָתֶֽךָ׃מְעַ֣ט שֵׁ֭נוֹת מְעַ֣ט תְּנוּמ֑וֹת מְעַ֓ט ׀ חִבֻּ֖ק יָדַ֣יִם לִשְׁכָּֽב׃וּבָֽא־כִמְהַלֵּ֥ךְ רֵאשֶׁ֑ךָ וּ֝מַחְסֹֽרְךָ֗ כְּאִ֣ישׁ מָגֵֽן׃אָדָ֣ם בְּ֭לִיַּעַל אִ֣ישׁ אָ֑וֶן ה֝וֹלֵ֗ךְ עִקְּשׁ֥וּת פֶּֽה׃קֹרֵ֣ץ בְּ֭עֵינָו מֹלֵ֣ל בְּרַגְלָ֑ו מֹ֝רֶ֗ה בְּאֶצְבְּעֹתָֽיו׃תַּֽהְפֻּכ֨וֹת ׀ בְּלִבּ֗וֹ חֹרֵ֣שׁ רָ֣ע בְּכָל־עֵ֑תמדניםמִדְיָנִ֥יםיְשַׁלֵּֽחַ׃עַל־כֵּ֗ן פִּ֭תְאֹם יָב֣וֹא אֵיד֑וֹ פֶּ֥תַע יִ֝שָּׁבֵ֗ר וְאֵ֣ין מַרְפֵּֽא׃שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵ֣א יְהוָ֑ה וְ֝שֶׁ֗בַעתועבותתּוֹעֲבַ֥תנַפְשֽׁוֹ׃עֵינַ֣יִם רָ֭מוֹת לְשׁ֣וֹן שָׁ֑קֶר וְ֝יָדַ֗יִם שֹׁפְכ֥וֹת דָּם־נָקִֽי׃לֵ֗ב חֹ֭רֵשׁ מַחְשְׁב֣וֹת אָ֑וֶן רַגְלַ֥יִם מְ֝מַהֲר֗וֹת לָר֥וּץ לָֽרָעָה׃יָפִ֣יחַ כְּ֭זָבִים עֵ֣ד שָׁ֑קֶר וּמְשַׁלֵּ֥חַ מְ֝דָנִ֗ים בֵּ֣ין אַחִֽים׃נְצֹ֣ר בְּ֭נִי מִצְוַ֣ת אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃קָשְׁרֵ֣ם עַל־לִבְּךָ֣ תָמִ֑יד עָ֝נְדֵ֗ם עַל־גַּרְגְּרֹתֶֽךָ׃בְּהִתְהַלֶּכְךָ֨ ׀ תַּנְחֶ֬ה אֹתָ֗ךְ בְּֽ֭שָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹ֣ר עָלֶ֑יךָ וַ֝הֲקִיצ֗וֹתָ הִ֣יא תְשִׂיחֶֽךָ׃כִּ֤י נֵ֣ר מִ֭צְוָה וְת֣וֹרָה א֑וֹר וְדֶ֥רֶךְ חַ֝יִּ֗ים תּוֹכְח֥וֹת מוּסָֽר׃לִ֭שְׁמָרְךָ מֵאֵ֣שֶׁת רָ֑ע מֵֽ֝חֶלְקַ֗ת לָשׁ֥וֹן נָכְרִיָּֽה׃אַל־תַּחְמֹ֣ד יָ֭פְיָהּ בִּלְבָבֶ֑ךָ וְאַל־תִּ֝קָּֽחֲךָ֗ בְּעַפְעַפֶּֽיהָ׃כִּ֤י בְעַד־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֗ה עַֽד־כִּכַּ֫ר לָ֥חֶם וְאֵ֥שֶׁת אִ֑ישׁ נֶ֖פֶשׁ יְקָרָ֣ה תָצֽוּד׃הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ וּ֝בְגָדָ֗יו לֹ֣א תִשָּׂרַֽפְנָה׃אִם־יְהַלֵּ֣ךְ אִ֭ישׁ עַל־הַגֶּחָלִ֑ים וְ֝רַגְלָ֗יו לֹ֣א תִכָּוֶֽינָה׃כֵּ֗ן הַ֭בָּא אֶל־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ לֹ֥א יִ֝נָּקֶ֗ה כָּֽל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּֽהּ׃לֹא־יָב֣וּזוּ לַ֭גַּנָּב כִּ֣י יִגְנ֑וֹב לְמַלֵּ֥א נַ֝פְשׁ֗וֹ כִּ֣י יִרְעָֽב׃וְ֭נִמְצָא יְשַׁלֵּ֣ם שִׁבְעָתָ֑יִם אֶת־כָּל־ה֖וֹן בֵּית֣וֹ יִתֵּֽן׃נֹאֵ֣ף אִשָּׁ֣ה חֲסַר־לֵ֑ב מַֽשְׁחִ֥ית נַ֝פְשׁ֗וֹ ה֣וּא יַעֲשֶֽׂנָּה׃נֶֽגַע־וְקָל֥וֹן יִמְצָ֑א וְ֝חֶרְפָּת֗וֹ לֹ֣א תִמָּחֶֽה׃כִּֽי־קִנְאָ֥ה חֲמַת־גָּ֑בֶר וְלֹֽא־יַ֝חְמ֗וֹל בְּי֣וֹם נָקָֽם׃לֹא־יִ֭שָּׂא פְּנֵ֣י כָל־כֹּ֑פֶר וְלֹֽא־יֹ֝אבֶ֗ה כִּ֣י תַרְבֶּה־שֹֽׁחַד׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט
מאת:

בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך

הקדמה

נאמר בפרקנו (משלי פרק ו פסוק כב): "בהתהלכך תַנְחֶה אֹתָך, בשכבך תשמֹר עליך, וַהֲקיצות היא תְשיחֶך". בתלמוד הירושלמי במסכת פאה (פרק א הלכה א) מסופר סיפור העוסק בפסוקנו.

א. המעשה בירושלמי

כך נאמר בירושלמי שם:

ארטבון שלח לר' הקדוש חד מרגלי טבא אטימיטון. אמר ליה: שלח לי מילה דטבא דכוותה. שלח ליה חד מזוזה. 
אמר ליה: מה אנא שלחי לך מילה דלית לה טימי, ואת שלחת לי מילה דטבא חד פולר. 
אמר ליה: חפציך וחפצי לא ישוו בה, ולא עוד אלא דאת שלחית לי מילה דאנא מנטיר לה, ואנא שלחי' לך מילה דאת דמך לך והיא מנטרא לך, דכתיב: 'בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך' (משלי ו, כב).

תרגום:

ארטבן איש אחד עשיר וחשוב (עין בהמשך, בדיון מי הוא היה) שלח לרבינו הקדוש מרגלית טובה כל כך יקרה שלא היה לה מחיר. ביקש מרבי שישלח לו איזה דבר טוב כמו אותה מרגלית. שלח לו מזוזה. 
אמר לו ארטבן: וכי מה אתה עושה לי? אני שלחתי לך דבר שאין לו מחיר, ואתה שולח לי דבר שערכו פרוטה אחת! 
ענה לו רבי: חפציך וחפצי לא ישוו בה! ולא עוד, אלא שאתה שלחת לי דבר שאני אצטרך לשמור עליו, ואני שלחתי לך דבר שאפילו כשאתה ישן הוא שומר עליך, שכתוב: 'בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך' (משלי ו, כב).

ב. הסברי ה"עלי תמר"

בספר "עלי תמר" על הירושלמי שם כתב: 

ארטבן זה היה מלך פרס בזמנו של אנטונינוס, בנו של אנטונינוס ידידו של רבי. וכנראה העובדא שאנטונינוס מלך רומי היה ידידו ומעריצו של רבי העיר את תשומת ליבו של ארטבן מלך פרס, ונעשה גם הוא ממעריצו של רבינו הקדוש. 
ונראה שהמקום שהיו פנינים יקרים היה בפרס, מקום מלכותו של ארטבן, ולפיכך שלח לו את הדבר הכי יקר במדינתו, וביקש ממנו שישלח לו גם הוא הדבר הכי יקר אצלו. ושלח לו מזוזה על שם הפסוק במשלי (ג, טו): 'יקרה היא מפנינים, וכל חפציך לא ישוו בה'. וביאר לו רבי: 'חפציך וחפצי לא ישוו בה'. והטעם שלא ישוו בה, שכן אין להשוות דבר גשמי יקר ערך, לדבר רוחני מוסרי יקר הערך. ולא עוד אלא שתמצא בה גם תועלת חיי העולם הזה יקרה מאד.

עוד כתב שם:

ובשאלתות עם 'העמק שאלה' ישנה הוספה: 'מיד נכנס שד בבתו של ארטבן, ובאו כל הרופאים ולא הועילו לה. כיון שנטל ארטבן את המזוזה ושם לה על הפתח - מיד ברחה אותה שדה, ונטל רבינו הקדוש המרגלית לעצמו'. עכ"ל. ומכאן סמך להמנהג שאם אירע פגע או מחלה במשפחה בודקין המזוזה אם היא כשירה על פי הוראת חכמים. 
ונראה מגירסת השאלתות שאחרי שארטבן מחה נגד מתנתו של רבינו הקדוש ואמר שהיא שוה רק חד פולר ואין זה תמורה להמרגלית ששלח לו, סירב רבי לקבל את המרגלית. אולם לאחר מעשה זה כבר הודה לו ארטבן שזוהי תמורה טובה בעד המרגלית, ורק אז נטל רבי המרגלית לעצמו.

עוד כתב שם:

אמר לו: חפציך וחפצי לא ישוו בה. צא ולמד הרגשתו של רבי בהערכתו התורה, עד שהיה פשוט בעיניו שגם המלך הפרסי החכם יעמוד על יקרת ערכה ויקבל תשובתו כתשובה כהלכה. די לקרוא בילקוט זכריה י"א כדי להוציא המסקנא שארטבן מלך פרס זה היה פילוסוף בעל מחשבות נעלות, שכן אנו קורין שם: 'ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד' - זה רבינו ואנטונינוס וארטבן מלך פרס שמתו בירח אחד. יודעין אנו שאנטונינוס פילוסוף חסיד היה, ואחרי שהמדרש כללם ביחד וקורא עליהם 'שלשת הרועים', יש להניח שגם ארטבן פילוסוף בעל אידיאלים נעלים היה, ומפני כן הניח רבי שארטבן יתעמק בתשובתו וימצא בה תשובה כהלכה. שכן פרשת המזוזה המעוררת האדם המעמיק חקר לדעת אחדות ואהבת ד' ותורתו, הרי בוודאי שמפז ומפנינים יקרה, שלאדם שכזה כל חפצים לא ישוו בה.

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך