א בְּ֭נִי אִם־עָרַ֣בְתָּ לְרֵעֶ֑ךָ תָּקַ֖עְתָּ לַזָּ֣ר כַּפֶּֽיךָ׃ ב נוֹקַ֥שְׁתָּ בְאִמְרֵי־פִ֑יךָ נִ֝לְכַּ֗דְתָּ בְּאִמְרֵי־פִֽיךָ׃ ג עֲשֵׂ֨ה זֹ֥את אֵפ֪וֹא ׀ בְּנִ֡י וְֽהִנָּצֵ֗ל כִּ֘י בָ֤אתָ בְכַף־רֵעֶ֑ךָ לֵ֥ךְ הִ֝תְרַפֵּ֗ס וּרְהַ֥ב רֵעֶֽיךָ׃ ד אַל־תִּתֵּ֣ן שֵׁנָ֣ה לְעֵינֶ֑יךָ וּ֝תְנוּמָ֗ה לְעַפְעַפֶּֽיךָ׃ ה הִ֭נָּצֵל כִּצְבִ֣י מִיָּ֑ד וּ֝כְצִפּ֗וֹר מִיַּ֥ד יָקֽוּשׁ׃ ו לֵֽךְ־אֶל־נְמָלָ֥ה עָצֵ֑ל רְאֵ֖ה דְרָכֶ֣יהָ וַחֲכָֽם׃ ז אֲשֶׁ֖ר אֵֽין־לָ֥הּ קָצִ֗ין שֹׁטֵ֥ר וּמֹשֵֽׁל׃ ח תָּכִ֣ין בַּקַּ֣יִץ לַחְמָ֑הּ אָגְרָ֥ה בַ֝קָּצִ֗יר מַאֲכָלָֽהּ׃ ט עַד־מָתַ֖י עָצֵ֥ל ׀ תִּשְׁכָּ֑ב מָ֝תַ֗י תָּק֥וּם מִשְּׁנָתֶֽךָ׃ י מְעַ֣ט שֵׁ֭נוֹת מְעַ֣ט תְּנוּמ֑וֹת מְעַ֓ט ׀ חִבֻּ֖ק יָדַ֣יִם לִשְׁכָּֽב׃ יא וּבָֽא־כִמְהַלֵּ֥ךְ רֵאשֶׁ֑ךָ וּ֝מַחְסֹֽרְךָ֗ כְּאִ֣ישׁ מָגֵֽן׃ יב אָדָ֣ם בְּ֭לִיַּעַל אִ֣ישׁ אָ֑וֶן ה֝וֹלֵ֗ךְ עִקְּשׁ֥וּת פֶּֽה׃ יג קֹרֵ֣ץ בְּ֭עֵינָו מֹלֵ֣ל בְּרַגְלָ֑ו מֹ֝רֶ֗ה בְּאֶצְבְּעֹתָֽיו׃ יד תַּֽהְפֻּכ֨וֹת ׀ בְּלִבּ֗וֹ חֹרֵ֣שׁ רָ֣ע בְּכָל־עֵ֑ת מדנים (מִדְיָנִ֥ים) יְשַׁלֵּֽחַ׃ טו עַל־כֵּ֗ן פִּ֭תְאֹם יָב֣וֹא אֵיד֑וֹ פֶּ֥תַע יִ֝שָּׁבֵ֗ר וְאֵ֣ין מַרְפֵּֽא׃ טז שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵ֣א יְהוָ֑ה וְ֝שֶׁ֗בַע תועבות (תּוֹעֲבַ֥ת) נַפְשֽׁוֹ׃ יז עֵינַ֣יִם רָ֭מוֹת לְשׁ֣וֹן שָׁ֑קֶר וְ֝יָדַ֗יִם שֹׁפְכ֥וֹת דָּם־נָקִֽי׃ יח לֵ֗ב חֹ֭רֵשׁ מַחְשְׁב֣וֹת אָ֑וֶן רַגְלַ֥יִם מְ֝מַהֲר֗וֹת לָר֥וּץ לָֽרָעָה׃ יט יָפִ֣יחַ כְּ֭זָבִים עֵ֣ד שָׁ֑קֶר וּמְשַׁלֵּ֥חַ מְ֝דָנִ֗ים בֵּ֣ין אַחִֽים׃ כ נְצֹ֣ר בְּ֭נִי מִצְוַ֣ת אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃ כא קָשְׁרֵ֣ם עַל־לִבְּךָ֣ תָמִ֑יד עָ֝נְדֵ֗ם עַל־גַּרְגְּרֹתֶֽךָ׃ כב בְּהִתְהַלֶּכְךָ֨ ׀ תַּנְחֶ֬ה אֹתָ֗ךְ בְּֽ֭שָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹ֣ר עָלֶ֑יךָ וַ֝הֲקִיצ֗וֹתָ הִ֣יא תְשִׂיחֶֽךָ׃ כג כִּ֤י נֵ֣ר מִ֭צְוָה וְת֣וֹרָה א֑וֹר וְדֶ֥רֶךְ חַ֝יִּ֗ים תּוֹכְח֥וֹת מוּסָֽר׃ כד לִ֭שְׁמָרְךָ מֵאֵ֣שֶׁת רָ֑ע מֵֽ֝חֶלְקַ֗ת לָשׁ֥וֹן נָכְרִיָּֽה׃ כה אַל־תַּחְמֹ֣ד יָ֭פְיָהּ בִּלְבָבֶ֑ךָ וְאַל־תִּ֝קָּֽחֲךָ֗ בְּעַפְעַפֶּֽיהָ׃ כו כִּ֤י בְעַד־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֗ה עַֽד־כִּכַּ֫ר לָ֥חֶם וְאֵ֥שֶׁת אִ֑ישׁ נֶ֖פֶשׁ יְקָרָ֣ה תָצֽוּד׃ כז הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ וּ֝בְגָדָ֗יו לֹ֣א תִשָּׂרַֽפְנָה׃ כח אִם־יְהַלֵּ֣ךְ אִ֭ישׁ עַל־הַגֶּחָלִ֑ים וְ֝רַגְלָ֗יו לֹ֣א תִכָּוֶֽינָה׃ כט כֵּ֗ן הַ֭בָּא אֶל־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ לֹ֥א יִ֝נָּקֶ֗ה כָּֽל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּֽהּ׃ ל לֹא־יָב֣וּזוּ לַ֭גַּנָּב כִּ֣י יִגְנ֑וֹב לְמַלֵּ֥א נַ֝פְשׁ֗וֹ כִּ֣י יִרְעָֽב׃ לא וְ֭נִמְצָא יְשַׁלֵּ֣ם שִׁבְעָתָ֑יִם אֶת־כָּל־ה֖וֹן בֵּית֣וֹ יִתֵּֽן׃ לב נֹאֵ֣ף אִשָּׁ֣ה חֲסַר־לֵ֑ב מַֽשְׁחִ֥ית נַ֝פְשׁ֗וֹ ה֣וּא יַעֲשֶֽׂנָּה׃ לג נֶֽגַע־וְקָל֥וֹן יִמְצָ֑א וְ֝חֶרְפָּת֗וֹ לֹ֣א תִמָּחֶֽה׃ לד כִּֽי־קִנְאָ֥ה חֲמַת־גָּ֑בֶר וְלֹֽא־יַ֝חְמ֗וֹל בְּי֣וֹם נָקָֽם׃ לה לֹא־יִ֭שָּׂא פְּנֵ֣י כָל־כֹּ֑פֶר וְלֹֽא־יֹ֝אבֶ֗ה כִּ֣י תַרְבֶּה־שֹֽׁחַד׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

עמנואל הרומי

עמנואל הרומי

פסוק א:
בני אם ערבת לרעך. ענין הערבות ידוע כי הוא דבר שמתערב אדם בו עם אחרים ללא צורך לו בו והוא שמשתעבד למלוה בדבר הלוה על מה שהלוהו ולא יגיע בו לערב הנאה כלל. ואשר ירגיל עצמו בשעבוד זה יכשל לעיתים שיכנס ערב בשביל איש זר שלא יבוא לפרוע חובו. ובא להזהיר בענין הערבות הנהוג בין בני אדם שלא ירגיל בו אדם ואמר בני אם ערבת לרעך וקרא המלוה רעך ויורה על זה אמרו כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך שאין ספק שהוא קורא ריע במקום הזה המלוה. ור"ל בני אם עשית ערבות לאיש מן האנשים ונדרת לרעך שהוא המלוה לפרוע חוב האיש ההוא אם לא יפרעהו הוא ותקעת לזר שהוא המלוה כפך לפורעו אם לא יפרעהו הוא לא תחשוב שלא עשית דבר גדול ושלא קיימת אסר חזק במה שערבת לרעך ובמה שתקעת לזר כפך כי במעשה הזה אשר עשית נוקשת ואע"פ שלא עשית מעשה רק שדברת באמרי פיך ונתרצת להיות ערב נפלת בתוך מוקש ובעבור אמרי פיך אתה נלכד.
פסוק ג:
עשה זאת איפה בני והנצל ר"ל עשה עצתי זאת בני אם תרצה להנצל ממוקשיך כי כבר באת בכף רעך ואין לך מנוס ממנו לך התרפס ורהב ריעך. או יהיה ביאור כי באת בכף רעיך בענין זה כלומר כאשר תבא לכף רעך שתתחייב לו הדבר בעבור ערבות ובעבור אי זו סבה שתהיה לך תתרפס כלומ' הכנע תחת כפות רגליו עד שירפוס אותך ברגליו.
פסוק ג:
ורהב רעך ר"ל ורהב רעך עליך כלומר המשילהו עליך. או יאמר פרע חובו והשליטהו בשלו.
פסוק ד:
אל תתן שינה לעיניך ר"ל אל תתרשל בדבר רק תעשה כאדם שהוא חפץ לעשות דבר בחפץ גדול מרוב חשקו לא ינום ולא יישן עד עשותו ועד הקימו מזימות לבו.
פסוק ה:
הנצל כצבי מיד ר"ל הנצל כמו שימהר הצבי להנצל מיד הצייד. או יאמר הנצל כצבי מיד בעל חובך ואם לא נזכר. או יהיה ביאור מיד מהרה על הדרך הנזכר בלשון רז"ל ועניינו השתדל להנצל מהרה ולצאת מתחת ידו.
פסוק ה:
וכצפור מיד יקוש ר"ל ותנצל מהרה כהנצל הצפור מיד יקוש. ואפשר כי מלת יקוש משרתת במקום שנים כאלו אמר הנצל כצבי מיד יקוש וכצפור מיד יקוש. ויקוש הוא פעול במקום פועל כמו חץ שחוט שעניינו חץ שוחט וכן יקוש ענינו יוקש. ור"ל הנצל כמו הצפור הנמלט (באהבה) [במהרה] מיד האיש שנתן לפניו מוקש.
פסוק ה:
ואפשר שאמרו בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפך. ר"ל בני אם עשית ערבות אל המלוה בעבור איש מן האנשים שהיה רעך ותקעת בעבור איש זר כפך למלוה ונדרת לפורעו עשה כך וכך ולפיכך הזכיר הזר כלומ' אם ערבת לזר שלא יבא לפרוע חובו כי אם יפרע בעבור אחיו או קרובו אע"פ שהוא דבר קשה אינו בתכלית הרוע. ויעצהו החכם הזה בשני ענינים האחד מהם שאחר שנוקש באמרי פיו ונתרצה ללווה הזר לתקוע כף בשבילו ונלכד הטוב לו שלא יבא לריב עמו או להכעיסו על זה אבל יכנע לפניו ויתן גובה וגאוה לרעהו שהוא המלוה כדי שימחול עליו ויאריך לו הזמן עד שיוכל להכריח הלוה הרשע לשלם והוא מה שאמר לך התרפס ורהב רעך ורז"ל אמרו על זה הרבה עליו רעים והביאם לומר זה היו"ד שכתוב ברעיך והוא כאלו ורהב ברעיך. ועל דרך האמת היו"ד נוספת כמו שבאה במקומות רבים וכן נראה במסורת שכתב עליו לית מלא. סוף דבר העצה האחת הוא שיכנע הערב למלוה והשנית הוא שישתדל בכל כחו להוציא כל זמנו בחריצות להנצל מערבות. והוא שאמר אל תתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך הנצל כצבי וגו'.
פסוק ה:
ולפי הדרך הנסתר כוונת הפסוקים האלה היא על האדם בעצמו בענין כחות נפשו. והזר הוא יצר הרע כמו שאמרו רז"ל בפסוק לא יהיה בך אל זר. אי זהו אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומ' זה יצר הרע והוא הטבע החמרי החיוני. וכשהטבע ההוא הוא רע הוא לוה ואינו משלם ועליו אמר נעים זמירות לוה רשע ולא ישלם. וזה לפי שידוע שהלוה נוטל משל אחר והטבע החיוני נוטל לפעמים מהריע שהוא השפע השכלי אשר הוא הדבוק אשר בין האדם ובין בוראו יתעלה שעליו נאמר רעך וריע אביך אל תעזוב. וכשהכח השכלי משתדל בצורך ההוא הגופני והוא מתרשל בפעולתו ונטל לעצמו אז הכח ההוא החמרי לוה מהריע והשכלי ערב. וכשהלוה רע הוא לוה ואינו משלם רוצה בו שאינו מניח דבר מתאוותיו לממשלת הריע ההוא ולא ישים תשוקתו אליו כמו שבקש ממנו באמרו ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. ואלו היתה תשוקתו אליו על הדרך שבא יי נגדך כל תאותי והוא שיקח הנאותיו לשם שמים ויניח תאותיו לממשלת הראוי למשול כמו שכתב החכם עשיר ברשים ימשול ועבד לוה לאיש מלוה. והרשים לפי המשל הם שאר הכחות ואז הלוה ההוא הוא עבד למלוה כראוי לו ואז יהיה פורע חובו ומשלם גמול למלוה כי כשם שהוא לוה דינר אחד לצורך עמידת הכח החיוני כן הוא מלוה לקיום הכח השכלי. והוא שאמר מלוה יי חונן דל וגמולו ישלם לו ר"ל כי החונן הדל והוא הילד המסכן הידוע הוא מלוה יי. והודיע באמרו בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפך שאם היצר הרע לווה מן האלוהי לצורך עמידת הכח החיוני שלא יתרשל האדם להשיב אל החלק השכלי הדבר אשר לוקח ממנו ויכניע יצרו וימשיל הריע שהוא השפע השכלי כפי המכוון מן האדם כאמרו ואתה תמשול בו.
פסוק ו:
לך אל נמלה עצל אמר חשוב בשכלך אתה המתרשל במעשיך ענין הנמלה וקנה ממנה עצה וזריזות. או יאמר לעצל אחרי שאין בך שכל וחכמה לחשוב בלבך ענין זריזות הנמלה לך עד שתמצא הנמלה ותראה בעיניך זריזותה ואולי כי אז תקנה חכמה לנפשך.
פסוק ו:
ראה דרכיה ר"ל ראה הנהגותיה ופעולותיה ותקנה חכמה ומלת וחכם הוא צווי במקום עתיד ועניינו ראה דרכיה ותחכם כמו עלה ומות בהר שעניינו עלה בהר ותמות שם.
פסוק ו:
ואמר דרכיה לשון רבים ולא אמר דרכה לרמוז כי יש במעשיה ענינים רבים נעשים על צד הערמה והזריזות הן לפנות מקומותיהם מרקבון הבר ומפגריהן והן מצבירת הבר והן לראות באיזה ענין יצברוהו ואיך יתחכמו לשאת הבר וכשלא יוכלו לו על צורה אחת ישאוהו על צורות שונות אע"פ שאלו הפעולות לא יבאו מאתה מערמה וחכמה שיהיה בה על דרך האמת רק היא מהתחלה טבעית חנן לה הטבע זה הזריזות ואלה הפעולות כמו שחנן לעכביש האריגה לצוד ציד להביא ולדבורים הבנין ועשיית הדבש ולפי שיראה בהתחלת העיון שיהיו מפאת ערמה וזריזות ייחסו לה זריזות וערמה. והשתכל שלא אמר ראה חכמתה או זריזותה רק אמר ראה דרכיה וחכם וענינו ראה הדרכים שהיא מתנהגת לפי טבעה ותקנה חכמה לנפשך בעבורם. ואפשר כי אמרו דרכיה בלשון רבים בא לרמוז כי יש לה שני דרכים הדרך האחד שהיא הולכת דרך ישר כשאר הבעלי חיים. והדרך השנית שהיא הולכת אחרונית והוא בעת שלא תוכל לשאת הבר בהליכתה הישר אז תלך אחורנית ותקל עליה נשיאת הבר על זאת הצורה.
פסוק ז:
אשר אין לה קצין שוטר ומושל ר"ל שאין להן מנהיג ינהיגהם על דרך החכמה. ועם כל זה –
פסוק ח:
תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה כלומ' שהיא תכין בזמן הקיץ מה שתאכל כל החורף. וכן תאגור בעת הקציר והוא הזמן אשר תמצא התבואה בשדות מה שתאכל כל השנה.
פסוק ט:
ואחרי שהזכיר אשר תראה כל זאת הפעולה בבריה שפלה אין לה שכל ואין לה מנהיג שינהיגנה. אתה העצל שיש לך שכל ומנהיגים ומעוררים עד מתי תשכב במטתך ומתי תקום משנתך להשתדל על מחיתך. ואפשר שכוון לומר עד מתי תבקש לך המנוחה ומתי תקיץ משנת העצלה.
פסוק י:
מעט שנות מעט תנומות כלומ' הלא ידעת אתה העצל כי מי שיפסיד זמנו קצת בשינה וקצת בתנומה וקצת בחבוק ידים לשכב על דרך המנוחה ואפי' בלא שינה יבוא עטיו ורישו כביאת האיש המהלך ברגליו דרך שליחות שהוא ברעש וברוגז יגמא ארץ ומחסורך יקדים ויבוא קל חיש כמרוצת האיש שירוץ בסוסו במגינו.
פסוק י:
או יהיה אמרו מעט שינות וגו' עצה טובה שנותן אל העצל כלומ' עד מתי תרבה לישן ומתי תקום משנתך אין זה מדרך הנכון. אמנם הדרך הנכונה היא להתנהג האדם במיעוט שינה ובמיעוט תנומה ובמיעוט חבוק ידים לשכב ואם את הדבר הזה תעשה יסתר ענייך ויתרחק ממך כהתרחק האיש ההולך במרוצה ובמרוצת האיש שירוץ עם מגינו ולפי זה הפירוש יהיה ובא מן ובא השמש וטהר. ואמר החכם זה המשל להעיר האדם המתרשל מהמציא טרף לביתו שהוא יקנה ערמה וזריזות ממה שיראה מענין הנמלה וכן יתעורר מי שיש לו לב בראותו שהנמלה תכין בקיץ לחמה כדי שיספיק לה לאכול בחורף לקנות הוא מן ההון בימי חרפו מה שיספיק לו לימי זקנתו. וכן יתעורר האדם השלם לקנות מן החכמה בזריזות בימי חרפו שהוא הזמן הראוי לקנות חכמה בטרם שיגיעו הימים אשר יאמר אין לי בהם חפץ וכן יתעורר כל בעל שכל להכין לו צידה אל הדרך הרחוקה בצאתו מן העולם הזה אל העולם הבא כי אנו רואים כי האדם שיכוון ללכת מהלך יום יכין לו צידה מה שתספיק לו לאותו היום. וכן יורדי הים באניות יכינו להם צידה אל ימים ושבועות וחדשים ואיך לא יתעורר המקצר בעבודת בוראו ובהשלמת נפשו ולא ישיב אל לבו כי הוא מעותד אל הנסיעה הגדולה והרחוקה ומה היא הצידה אשר יכין אל הדרך ההיא. ולו יקרא האדם לפני שופט יחרד לבבו ואיך לא תאחזנו פלצות והננו קרואים למשפט לפני מלך מלכי המלכים היודע מצפון לבבינו התרה בנו כמה וכמה ואין מידו מציל ולכן אמר החכם הזה עד מתי אתה המתרשל בהשלמת נפשך ובעבודת בוראך תשכב ותשתקע באהבת העולם ומתי תניח הבלי הנעורים הלא ידעת כי מי שיפסיד זמנו בתאוות העולם ימהר עניותו שהוא עניות דעתו וקל חיש יבוא.
פסוק יב:
אדם בליעל יאמר הפסוק הזה כי האיש שמעשיו רעים עד שראוי שיקרא בעבורם אדם בליעל ואיש און. מדרכו הוא מתנהג במידת עקשות פה והענין שהוא עקש באמרי פיו שכל דבריו הם נאמרים על דרך העקשות ולא על דרך יושר ואמת.
פסוק יג:
ומדרכו גם כן שבמקומות שאינו יכול להראות רשעו ועקשותו בפיו לפי שהוא רוצה להסתיר עקשותו ומצפון לבו בקרבו הוא קורץ בעיניו לרמוז בעיניו הרשע העול הצפון בלבו ולא יוכל לגלותו בפיו וכן במקומות שהוא ירא לקרוץ בעיניו פן ירגישו אחרים עליו הוא מולל ברגליו. ובמקומות שהוא רוצה להראות מצפון לבו הוא מורה אותו באצבעותיו.
פסוק יד:
תהפוכות בלבו ר"ל שהוא חושב לעולם דברים שהם הפכיים ונגדיים אל האמת וליישוב העולם.
פסוק יד:
חורש רע בכל עת ר"ל שהוא מעמיק לחשוב רע על זולתו לדמיון האדם החורש ומעמיק לחפור הארץ.
פסוק יד:
מדינים ישלח ר"ל שהוא משלח מדנים ומדינים בין האנשים.
פסוק טו:
על כן פתאום יבא אידו ר"ל בעבור רעתו והיותו רע לשמים ורע לבריות בפתע פתאום יבא שברו כי מטבע העולם שבהמצא איש על זאת התכונה הרעה יקומו עליו ויכריתוהו. ואם אין זה יחולו עליו הענשים האלהיים. וקרא החכם הזה הרמיזה שירמוז האיש בעיניו להורות על דבר מהדברים קריצה והרמיזה שירמוז ברגליו מלילה. והרמיזה שיעשה בידו הוראה והוא אמרו מורה באצבעותיו והוא מענין את מי יורה דיעה. ואפשר שלשון קורץ נגזר מן קרץ מצפון שענינו השחיטה והחתיכה ומולל נגזר מן כל המוללו מריח ריחו. ומורה באצבעותיו נגזר מן ירה ויור. ובעבור היות הרשע הרומז בעיניו או מולל ברגליו או מורה באצבעותיו מזיק וחובל באחרים כי דברי נרגן ורמיזותיו הם כמתלהמים. והם ירדו חדרי בטן אמר קורץ בעיניו כלומ' שוחט ומכה חבירו ברמיזת עיניו. וכן הוא מולל חבירו ומכאיבו ברמיזת רגליו וכן הוא מורה חצציו בלב ויכרו ברמיזת ידיו.
פסוק טז:
שש הנה שנא ה' אמר כי ששה דברים הם שהם שנואים בעיני ה' ית' ואם תחבר אליהם אחר יהיו עמו שבעה אשר כולם הם תועבת נפשו שהוא רצונו ית'.
פסוק יז:
עינים רמות לפי פשוטו קורא עינים רמות האיש שהוא רום עינים ועניינו גבה לב. ויש לדעת כי הגאות יהיה על כמה פנים מהם שיקרא עינים רמות או רום עינים והוא האיש שתהיה נכרת גאות לבו בעיניו ובהבטתו כי בהבטתו יכירו האנשים בו מדת הגאות. ויש גאוה שיוכר בעליה בהלוכו והוא הנקרא רגל גאוה והענין שיתהלך בגאוה ויש שיוכר גאותו בדבורו מכל מקום בכולם גאותם תקועה בלב אלא שבזה יראו סעפי הגאוה בלשון ובזה יראו על העינים ובזה בהלוכו ואמר החכם הזה כי ה' ית' שונא הגאות לפי שהגאוה תורה על טבע רע בתכלית הרוע כי היא תורה כי בעליה לא יכיר ערך עצמו ותגדל מעלתו בעיניו ולפי' תקטן בעיניו מעלת זולתו עד שיתגאה עליהם ולא הכיר הסכל המתגאה ערך כל כדור הארץ וכל מה שיש בה מצמח ובעל חיים ואדם ואל הגופים השמימיים וכל שכן אל הצורות הנכבדות קדושים מלאכי עליון די מדרהון עם בשרא לא איתוהי. אז יחדל מגאותו ויכנע לבבו הערל וידע כי אך הבל כל אדם וכל שכן הוא לבדו ולפי' אמ' כי מי שיתגאה הוא תועבת נפשו ית'.
פסוק יז:
ועל דרך נסתרו נאמ' כי קרא עינים רמות בעת שישים אדם עיונו בדברים רמים מאד ר"ל שהם רחוקים מהשגת השכל האנושי ויעבור הגבול בעיונו בחקרו מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור וכיוצא באלו מהענינים הרמים והנשאים בהן מעמד שכל. ואמר כי מי שיחקור בשכלו על הענינים הנעלמים אשר לא יגיע אליהם השכל האנושי הוא נתעב בעיני ה' ית' לפי שההריסה תביאהו להשומם או להאמין אמונה כוזבת או נפסדת. גם אפשר שקרא עינים רמות הכופר בהשגחה והענין שיאמין שלא תהיה השגחת ה' ית' עוברת מגלגל הירח ולמטה וקרא בעל הדעת הזה עינים רמות בעבור שיחשוב כי עיני השגחתו ית' שהם על דרך האמת משוטטים בכל הארץ ומשגיחים אפילו על השפל שבנמצאות השפלות יהיו רמות כלומ' למעלת האלהות ורוממותו יחשוב שלא ישגיח בשפלים ולא ידעו כי רם ה' ושפל יראה ואם נסק שמים שם מרכבות כבודו ואם נציע שאול משפטיו תהום רבה ולפי' אמר כי מי שיחשוב שבעבור רוממות האלוה ית' שמו עיני השגחתו הם רמות מהשגיח בשפלים הוא תועבה לפניו ית' ועל זה הענין רמז דוד המלך ע"ה באמרו אמרו לאלהים מה נורא מעשיך ברוב עוזך יכחשו לך אויביך כלומר כדי לייחש לך רוב עוז ורוב רוממות יכחישו היות השגחתך בעולם הזה השפל אויביך וקרא אויביו המתחכמים ההולכים אחר דיעותיהם וסברותיהם ולא יאמינו דברי התורה והנביאים המעידים על היות ההשגחה בכל הנמצאות השפלות.
פסוק יז:
ואחרי שהזכיר הדבר הראשון מהדברים שהם תועבה לפניו ית' והוא אמרו עינים רמות. הזכיר הדבר השני והוא לשון שקר ולפי פשוטו יאמר כי השקר הוא דבר נתעב בעיניו ית' ולפי שהוא רחוק ממעלתו ית' המרחק הקצה כי האלוה ית' הוא האמת האמתי אשר נתן לכל נמצא זולתו האמיתות. והאמתות נאמר עליו ית' ועל זולתו בשתוף השם בלבד כי הוא ית' הנמצא האמיתי אשר כל הנמצאים צריכים לו והוא ית' אינו צריך להם ולא לאחד מהם ולפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם והוא שהנביא אומר הנביא וה' אלהי' אמת הוא אמת ואין לאחר אמת כאמתתו. והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומ' אין שם מצוי ראשון אמת מלבדו כמותו ואחר שהוא ית' שמו האמת האמתי אשר נתן לכל בעל אמתות האמתות יש להאמין שאין דבר נתעב לפניו כמו הדבר שהו הפכי אל האמת והוא השקר. ואפשר שקרא לשון שקר האיש שיורה לבני האדם דיעות בלתי אמתיות ויתן אמונות כוזבות ודיעות נפסדות לבני האדם.
פסוק יז:
והזכיר אחרי כן הדבר השלישי הנתעב בעיניו ית' והוא וידים שופכות דם נקי ואמר כי האיש השופך דם האיש הנקי והצדיק על לא חמס בכפיו הוא שנאוי ומשוקץ בעיניו ית' וזה כי ה' ית' ברא האדם כדי שיעבדהו ומי שיהרוג אותו ויגרשהו מעבודת אלהיו תשוב נפש הנהרג אל האלהים ותאמר כי פלוני גרשו מעבודתו ואין אדם בעולם שלא יחרה אפו על כיוצא בזה וכל שכן מלך מלכי המלכים הקב"ה. ולפי זה הפי' יהיה נקי תואר אל האדם כלומ' שופכות דם איש נקי במעשיו. ואפשר שיהיה נקי תאר לדם ובעבור היות הפעולות האנושיות מיוחשות אל הרוח והרוח הוא האיד העולה מן הדם והוא הנושא אל הכחות. ובהיות הדם נקי יתחייב ממנו רוח נקי נושא לכחות נכבדות. קרא האיש בעל פעולות נכבדות דם נקי כי על הרוב איש כזה יהיה דמו בטבע נקי ולפי' היה רוחו נושא לכחות נכבדות. ובאמרו שופכות דם נקי נרמז ממנו האיש בעל המעשים הנכבדים שדמו נקי. ואפשר שקרא החלק השכלי מכחות הנפש נקי והכח הזה השכלי המכוון ממנו הוא שיצא מן הכח האנושי אל הפועל האלהי והוא שימלוך על כחות הגוף וישלים המכוון ממנו. ומי שימליך המלך זקן וכסיל ויעביד שכלו לתאותו הוא שופך דמו כלומ' הורג ומאבד הכח השכלי וזה שהכח הזה השכלי בעת שלא יצא אל הפועל הוא איננו מן הכוחות הגופניות עד שיפסד בהפסד נושאו שהוא הגוף רק בעת שתשק ערפה לחמותה ותפנה אליה עורף הכח הזה ישאר קיים על דרך ורות דבקה בה ויהיה מגורש מעולמו מעותד אל העונש הרוחני אם אין עליו מלאך מליץ אחד מני אלף לאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר ולפיכך אמר כי האיש שיאבד בפעלותיו הרעות זה הכח השכלי ותחת היות מכוון ממנו שימלוך על כל כחות הנפש והגוף יעבידהו ויבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור עד שיגרום אבידתו הוא נתעב בעיני ה' ית' וזה רצה באמרו וידים שופכות דם נקי.
פסוק יח:
והזכיר אחרי כן הדבר הרביעי הנתעב בעיני ה' ית' והוא אמ' לב חורש מחשבות און. ואמר כי בעת שהלב שהוא מקור השכל ומבוע הכחות אשר המכוון ממנו הוא שיפעל פעולות אנושיות רחוקים מן הבהמות ויפעול פעולות בהמיות זהו דבר שהוא נתעב בעיניו ית' לפי שהוא מכוון בפעלותיו הפך מה שכוון בהם ה' ית'.
פסוק יח:
והזכיר אחרי כן הדבר החמשי הנתעב בעיניו ית' והוא אמרו רגלים ממהרות לרוץ לרעה והוא האיש אשר רגליו ממהרות לרוץ לעשות רעה ובעבור היות רגל שם משותף ויאמר על הסבה כמו ויברך ה' אותך לרגלי שענינו בסבתי נוכל לומר שקרא הסבות המביאות לכל רע ולכל מרי רגלים ממהרות לרוץ לרעה ואמר כי האיש המסבב סבות להביא רע ונזק לנפשו ולזולתו הוא נתעב בעיניו ית'.
פסוק יט:
והזכיר אחרי כן הדבר הששי הנתעב בעיניו ית' והוא אמ' יפיח כזבים עד שקר ור"ל כי העד שקר שהוא מעיד דברי כזבים על רעהו הוא נתעב בעיניו ית' לשתי סבות האחד שהוא גורם היזק לרעהו במעשה הרע הזה על לא חמס בכפיו אחר שהדבר שיעיד עליו הוא שקר. והשנית בעבור היות השקר אפי' במקום שלא יגרום היזק לאחר דבר שנאוי ומשוקץ מאוד לרחקו מהאלהים ית' שמו אשר הוא האמת כאשר זכרנו. גם אפשר שקרא בעל חכמת ההטעאה ואשר יכוון להטעות בני אדם בהקדמות כוזבות אשר יעשם. יפיח כזבים עד שקר כלומ' שהוא מפיח ומדבר כזבים בסבת הקדמה מוטעת שהיא הנרמזת מעד שקר כי כמו שעל פי עדות עד שקר יצא המשפט מעוקל כן בסבת הקדמה כוזבת תהיה התולדה כוזבת גם כן ואמר החכם הזה כי זה הדבר הוא שנאוי ונתעב בעבור היותו סבה לנתינת אמונה כוזבת ודעת בלתי אמתי.
פסוק יט:
והזכיר אחרי כן הדבר השביעי הנתעב בעיניו ית' והוא אמרו ומשלח מדנים בין אחים והוא הרכיל שהא שונא בדבר שהוא שומע מן האחד ומגלה אותו אל האחר. ומתוך כך יתחדש ריב ביניהם וזהו דבר נתעב בעיניו ית' מפני שהרכיל אע"פ שלא יעשה בידיו ההיזק לחבירו אחרי שהוא גורם לו ההיזק ההוא בדברי פיו הוא כאלו חבל בו בעצמו כי אין הפרש בין המזיק ובין הגורם ההיזק אחרי שבסבתו יתחדש ההיזק ההוא.
פסוק כ:
נצור יאמר לפי פשוטו שראוי לאדם שישמור מצות אביו ואל יטוש תורת אמו ולפי שהאם על הרוב אין לה שכל כמו האיש לא אמר שישמור תורת אמו רק אמר שלא יטוש אותה רק יתבונן במה שתורה אותו אמו ואם תורה אותו דרך ישר יכוון אליו.
פסוק כא:
ואמר קשרם על לבך תמיד כלומ' קשור מצות אביך ותורת אמך על לבך תמיד והענין שלא יסירם מלבו ויענדם על גרגרותיו כלומ' שיקשרם להיות לו לתכשיט של נוי במקום הענקים הנתונים על הגרגרת והענין שיהגה בהם יומם ולילה.
פסוק כב:
ואמ' אחר זה בתהלכך תנחה אותך כלומ' עשה שמצות אביך ותורת אמך תהיה כל אחד מהם שמורה בלבך עד שבעת הלוכך בדרך תנחה אותך והענין שתהיה אז שמורה בלבך וכן בשכבך תשמור עליך ר"ל שאפי' בעת שתשכב לא תסיח דעתך ממנה וכן בעת שתקיץ תהיה בפיך ובלבך כאילו היא תשיח ותדבר עמך.
פסוק כג:
ונתן הסבה בזה ואמר כי נר מצוה ותורה אור כלומ' המצוה שיצוה אותה אביך תהיה לך במקום נר לשמור אותך ממחשכי הנהגותך שלא תכשל בהם. וכן תורת אמך תהיה לך לאור והתוכחות של מוסר שייסרוך ידריכוך אל דרך חיים וכלל בזה החיים הזמניים והחיים הנצחיים.
פסוק כג:
או ר"ל באמרו בתהלכך תנחה אותך כלומ' מצות אביך ותורת אמך כל אחד מהם תנחה אותך באורח מישור ותהיה עמך בכל דרכיך להצילך. וכן בעת שכבך היא תשמור עליך שלא יגע בך רע. ובעת היקיצה היא תשיח עמך ליישרך ולהנהיגך באורח מישור. והענין כי בהתנהגך על פי עצתם ועל פי מוסרם תנצל מכל היזק ומכל דבר רע. ועל דרך נסתרו נאמר כי קרא במקום הזה השכל אב והתורה והמצוה קרא תורת אם לפי שהיא התורה שקבלה אומתינו ואמר שראוי אל האדם שישמור מצות השכל וימליכנו על כל כחות הגוף והנפש וישים כל יצוריו סרים אל משמעתו ובאים בבריתו ולא יעברו מצות השכל בדבר מהדברים ועם כל זה ראוי שישמר תורת אלהיו ולא יטשנה רק תהיה שמורה בלבו ויהיו מצות השכל והתורה קשורים על לבו ועל גרגרותיו. והענין שלא יסורו מלבו ויתפאר בעשותו מה שיחייבו השכל והתורה כמו שיתפאר האיש בענקים אשר על גרגרותיו. ואמר אחר זה בהתהלך תנחה אותך כלומ' המצות והחוקים אשר יחייבו התורה והשכל יישירו פעולותיך והנהגותיך וינחו אותך באורח מישור בהתהלכך בין החיים בעולם הזה. וכן בעת שתשכב עם אבותיך והוא רמז אל המיתה הפעלים שתפעול על ידי מצות השכל וחוקי התורה ישמרו נפשך מן העונש הרוחני בהיותך בעולם הנשמות ולא יסור התענוג ההוא הרוחני ממך עד אשר תקיץ ותעמוד לגורלך לקץ הימין והוא זמן תחיית המתים. ואמר כי נר מצוה ותורה אור הוא נתינת סבה לאמרו בהתהלכך תנחה אותך כלומ' הסבה שאני אומ' כי מצות השכל וחוקי התורה יישירו הנהגות האדם ופעלו בעולם הזה. הוא כי המצוה שיצוה השכל והתורה הוא נר שבו יראה האדם וישקול פעולותיו ויישיר אותם ולולי השכל והתורה שיאירו שכל האדם ממחשכי הזמן היו פעולות אדם והנהגותיו הולכות על סדר בלתי נאות. ואמרו ותורה אור הוא נתינת סבה לאמרו בשכבך תשמור עליך כלומ' הסבה שאני אומר כי מצות השכל וחוקי התורה ישמרו נפש האדם אחרי המות מן העונש הרוחני הוא שהתורה ר"ל מה שיורו מצות השכל וחוקי התורה הם אור הנפש. ולפיכך בהתנהג האדם על פי עצתם ומוסרם תהיה הנפש באור הגדול בעולם הנשמות. ואמרו ודרך חיים תוכחות מוסר הוא נתינת סבה לאמרו והקיצות היא תשיחך כלומ' הסבה שאני אומר כי מצות השכל וחוקי התורה יסמכו נפש האדם בעולם הנשמות עד התחייה היא כי תוכחות המוסר שיוכיחו התורה והשכל הם הדרך להגיע אל דרך החיים והוא זמן התחייה. גם אפשר שהחכם הזה כוון באמרו כי נר מצוה ותורה אור להזכיר מעלת מצות התורה על הערת השכל וקרא מצוה העבודה והכניעה שתהיה מחמת הערת השכל ודרך הראייה קרובה אל ה' ית' ורצויה לפניו יותר מהערת התורה הן בעבור כי היא לא תהיה מיוחדת כי אם לשם שמים לא יתערב בה שום חונף ולא זיוף מצד שיתפאר בה. והן שהיא לא תהיה כי אם לנדיבות הנפש ורצותה להשתדל בכל יכולתה בעבודת אלוהיה לשמו. והן שהעבודה שתהיה מן השכל הצפון בלב כפלים ממה שנראה ממנה על האברים והן שהעבודה הבאה מהערת התורה היא מבוא אל העבודה הבאה מהערת השכל. והעבודה הבאה מהערת השכל היא לשמו ית' לא לייחול גמול ולא ליראת עונש. והן שמצות השכל אין להם קץ ותכלית כמצות התורה והן שהעבודה הבאה מהערת השכל בטוח בעליה מהכשל בה כי הנפש אינה נמשכת אליה אלא אחר הנחת תאות הגוף והגברת השכל עליה ושמושו בה כחפצו ורצונו ולפי שהעבודה הבאה מחמת הערת השכל גדלו מעלותיה הנזכרות בא לומר שלא תניח ההערה התורית ולבזות אותה כי עם כל זה מעלות התורה רבות ונשאות. ולפיכך בא להעיר זה החכם אנשי החכמה ואמ' כי נר מצוה ותורה אור וזה כי העניינים המצריכים להערת התורה רבים. אחד מהם כי האדם הוא מחובר מגוף ונפש ויש במדותיו מה שיביאוהו להתמכר בהנאות ולשקוע בתאוות הבהמיות ולנתק קשר השכל מעליו. ויש בו גם כן מדות שיביאהו למאוס בעולם ולהניח יישובו מפני התהפכות עניניו בו והתמדת הפגעים והיגונות עליו ולנטות אל העולם הרחוני. ושתי העצות אינם משובחות מפני שהאחת מביאה להפסד סדר בני אדם והשנית מביאה להפסד הנפש והגוף ומחמלת הבורא ועוצם טובתו על האדם שחננו מה שיתקן בו ענייניו ויכונן בו דרכיו בשני העולמים בסדר אמצעי בין השכל והתאוה והיא התורה הנאמנה השומרת הצדק שמרחקת האדם מתאותיו ושומרת לו גמולו באחריתו. ולפי' אמר זה החכם כי נר מצוה ותורה אור. ועוד כי הערת השכל אינה גוררת חיובי מעשה עבודת ה' ית' מתפילה וצום וצדקה ומעשר וגמילת חסדים ואין אדם מגיע בה לידיעת גבולי העונשים אשר יתחייב בהם המקצר. ומפני זה הוצרכנו לנר המצוה ולאור התורה לסדר העניינים המכוונים ולהגבילם. ועוד כי ההערה השכלית אינה כוללת כל האנשים מפני קוצר מחשבת קצתם ויתרון על קצתם. והערת התורה כוללת כל מה שהגיע לתנאי הצווי על דרך שוה. ואם הם חלוקים בהבנתם אותה. והערת השכל מתחלפת בהתחלף הכרת האדם אמנם הערת התורה כאשר זכרנו אינה מתחלפת בעצמה אבל צורתה צורה אחת שוה לכל לנער ולזקן ולכסיל ולמשכיל. ועוד כי מן הידוע כי בני האדם חייבים בעבודה כפי מעלות טובות האל עליהם ובכל דור מתחדשות סבות לעם זולתי עם אחר מביאות וגורמות שיוחדו בטובה מה' ית' וצריך בעבודה שיתייחדו הם בתוספת עבודת הבורא מבלעדי שאר העמים. ואין דרך לדעת מצד השכל לבדו כאשר ה' ית' בחר בנו והוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים וכהנה רבות אין מספר ולא נגלה לנו זה רק באמצעות אור התורה. ועוד כי ההערה התוריי' היא הקדמה ומבוא אל הערת השכל בעבור צורך האדם בנערותו אל חנוך והנהגה ולמנוע תאוותיו עד שיחזק ויכון שכלו. וכן הנשים וקלי הדעת מן האנשים אינם נמשכים אחר הנהגת השכל והצריך הדוחק אל הנהגה בינונית שיסבלו אותה ולא יבצר מהם לעמוד בה ועל כן נוסדו התורות ונמצאו סובבות על קטבי ייחול הטובה והעונש. ולולי הנחת התורה ואורה הזורחת בלבבות לא היינו מגיעים אל הערת השכל כי אם בקושי. ועוד עם נר מצות השכל הוצרכנו אל אור התורה כי התורה כללה עניינים לא יוכל השכל לבאר אופני חיובם והם המצות השמעיות וכללים משרשי השכליות וזה היה בעבור שהיה העם אשר נתנה להם התורה בעת ההיא בענין גבירת התאוות הבהמיות עליהם ונחלשו מדעתם והכרתם מהבין הרבה מן השכליות ונתנה בהם התורה בזה מנהג אחד ושבו השכליות והשמעיות אצלם שוים בהערה עליהם ומי ששכלו והכרתו חזקים יתעורר עליהם ויקבלם על עצמו לשני הפנים ומי שנחלש שכלו מדרך חייובם יקבלם מצד התורה בלבד וינהג בהם מנהג השמעיות. ואחרי שלא יספיק לו נר שכלו ילך לאור התורה ומצותיה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ועוד כי התורה נגיע אליה באמצעות אדם שיראו על ידו אותות ומופתים שכל בני אדם שוים בהם מצד הרגשותיהם לא יוכלו לדחותם ויתברר להם מה שיבוא להם מצד ה' ית' במופתים מורגשים. וזאת תוספת על מה שהוטבעו עליו בשורש הבריאה והיצירה מן הערה השכלית ולפיכך הוציא החכם מצות השכל בשם נר והתורה בשם אור וזה מבואר.
פסוק כד:
לשמרך. אחרי שהזכיר שנר השכל ואור התורה ותוכחות מוסר יביאו האדם אל החיים. אמר עוד יועילוך לשמרך מאשה בעלת רע ומן המאמרים החלקים אשר תדבר האשה הנכריה.
פסוק כה:
ואמר אל תחמוד יופיה בלבבך ואל תסכים ותתפתה לדבריה עד שהיא תקח אותך בקריצת עפעפיה. או ר"ל אל תחמוד יופיה בלבבך אם תרצה שלא תקח אותך בעפעפיה. והענין שאם תחמוד אותה בלבך יהיה סבה שהיא תקח אותך בעפעפיה. או ר"ל ואל תקחך בעפעפיה כי היא לא בחיל ולא בכח תצטרך למשוך אותך אם תחמוד יפיה בלבבך כי אפי' לא תאחז בך אלא עם שתי עפעפיה תמשוך אותך לאי זה דרך שתחפוץ.
פסוק כו:
כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ר"ל כי בסבת אשה זונה יעני האדם עד שיחזור על הפתחים וישאל הלחם.
פסוק כו:
ואשת איש נפש יקרה תצוד ר"ל כי הניאוף שיהיה עם אשת איש יצוד נפש יקרה כלומ' יהיה סבת הכרת הנפש המשכלת מעולמה.
פסוק כו:
ועל דרך נסתר יאמר כי מצות השכל שהוא נר והתורה שהיא אור יועילוך להצילך מן החומר ותאוותיו ומתענוגי הנפש המתאוה אשר לא נתעצמת בה רק היא נכריה מעצמותך. ואמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם כלומ' אם תתפתה אל הנפש המתאווה תגיע אל העניות הגמור אשר אין עוני למעלה ממנו והוא חסרון השכל. ואמרו אשת איש נפש יקרה תצוד ר"ל החומר אשר הוא נמשל לאשת איש לפי שלא ימצא לעולם בלא צורה הוא יצוד נפש יקרה כלומ' הוא הוא סבת מרי האדם ואבוד הנפש המשכלת היקרה והכרתה מעולמה.
פסוק כז:
היחתה כמו לחתות אש מיקוד. ואמר החכם כי כמו שהוא רחוק שימצא שישים האדם אש בחיקו ולא תשרפנה בגדיו וכמו שרחוק גם כן שיהלך איש ברגליו על הגחלים ולא תכוונה רגליו. כן רחוק שימצא שינאף איש את אשת רעהו וינקה כי אם ירגיש הבעל או קרובי האשה יקחו את נקמתם ממנו. ואם אי[ש] זה הסתיר מעשיו מבני אדם הוא לא יכול להסתירם מה' ית' שמו כי בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים ואין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און והוא ית' לא ינקהו.
פסוק ל:
לא יבוזו לגנב כי יגנוב אמר שאין ראוי שיבוזו לגנב בעת שיגנוב כדי למלאת נפשו הרעבה בלבד כי רעבון נפשו הביאהו אל הגניבה ההיא ולא אמר לא יבוזו לגנב סתם גם לא אמר לא יבוזו לגנב שיגנוב יותר מכדי אכלו רק אמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב כלומר לא יבוזו לו בעת שיגנוב בסבת רעבונו ובתנאי שלא יגנוב רק שיעור שימלא תאותו לעמוד כנגד רעבונו. אמנם בעת שיגנוב ולא יכריחהו רעב אל זה או אף אם יגנוב בעת רעבונו יותר מכדי רעבונו גנאי הוא לו ולפי' שם שני תנאים שלא יגנוב רק בעת ירעב וכדי שבעתו. ואין כונת המאמר שהמעשה הזה אינו לכלימה רק שלא יבזוהו האנשים. או יאמר שאין כלימת בעל המעשה הזה ככלימת נואף אשה שיזכיר אחר זה.
פסוק לא:
ונמצא ישלם שבעתים ר"ל הסבה שלא יבוזו לגנב שיגנוב על תנאי הנזכר הוא שהדבר הזה יש לו תשלומין אפי' אם תמצא בידו הגניבה מה שאין כן בנואף אשת איש כי אם זה האיש שיגנוב בסבת רעבונו תמצא בידו הגניבה ישלם גניבתו. ואפי' אם ישלם שבע על גניבתו אפי' אם יתן כל הון ביתו בעבור גניבתו לא יפסיד בעבור זה גופו ולא יכניס עצמו בדבר ממית.
פסוק לב:
אמנם האיש שהוא נואף אשה ר"ל אשת איש הוא חסר לב ר"ל חסר שכל. ומי שהוא חפץ בהשחתת עצמו הוא יעשה זאת האשמה. והזכיר אחר זה הרע הנמשך אחר המעשה ההוא. ואומר –
פסוק לג:
נגע וקלון ימצא כלומר יכול להיות שישיגנו נגע כלומר חבורות פצע שיופצע מצד קרובי האשה ואם זה לא יהיה ימצא קלון והענין שיתפרסם קלונו אצל הכל ולפעמים ימצא שניהם הנגע והקלון כי לא יסור הקלון בסבת הנגע.
פסוק לג:
וחרפתו הכנוי במלת וחרפתו שב אל הנואף שהחרפה שתהיה לו בעבור שנאף עם אשת רעהו לא תשכח לעולם.
פסוק לד:
כי קנאה חמת גבר ר"ל הסבה שזה הנואף הוא ימצא נגע וקלון היא כי דרך בני אדם לקנאות אל מי שינאף עם אשת חיקם והקנאה ההיא תהיה בחמה עזה ואם לא יעלה בידו להנקם יד ליד מן הנואף ויעברו ימי מספר לא תחשוב שהוא ישכח הקלון שעשית לו רק הוא ימתין זמן שיוכל להנקם ממנו. וזה רצה באומרו לא יחמול ביום נקם.
פסוק לה:
לא ישא פני כל כופר ר"ל ולא יקרה לנואף מה שיקרה לגנב שהוא ישלם שבעתים או גם יצטרך לתת כל הון ביתו בעבור גניבתו יפטור מן הגניבה כי בעל האשה לא ישא פנים אל הכופר שיתן לו הנואף ואף אם יהיה כופר רב רב כופר לא יטהו ולא יאבה לשמוע בקול הנואף ולחמול עליו ואפי' בעת שירבה ליתן לו שוחד ולפיכך הוא יותר חסר כל מי שיביא עצמו לנאוף עם אשת איש ממי שיכניס עצמו לגנוב ממון חבירו. ואפשר שהכנוי במלת וחרפתו לא תמחה שב אל בעל האשה. ואמר כי הנואף ימצא נגע וקלון שיפצעוהו ויכלימוהו קרובי האשה. והאיש בעל האשה לא תמחה מציורו וממחשבתו החרפה שנעשת לו ויזכרה לעולם. והסבה היא כי קנאה חמת גבר כלומר כי האיש יקנא ותעלה חמתו על הנואף ולא יחמול עליו בעת שיוכל ליקח נקמתו ממנו.
פסוק לה:
ועל דרך נסתרו נאמר כי כוונת הפרשה הזאת היא לומר כי האיש הרעב והצמא לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם אל מי החכמה ואל לחמי התעודה ומרוב רעבונו והשתוקקו אל החכמות וקריאתו הספרים אשר לאנשי החכמה הקדומים יבוא לגנוב דעת בלתי אמתי והוא לא ידע ואשם והענין שהוא לא יכוון אל הדעת הבטל ההוא רק כשגגה שיוצאה מלפני השליט יזדמן שהוא יקח מן החכמות ההם הקדומות דעת בלתי אמתי והוא לא ירגיש עליו אין להאשימו כל כך כמו שיש להאשים ולבזות האיש המתרשל בקניית החכמה ולא ילמד חכמה מן החכמות ויתרשל בעבודת האלהים ובהשלמת נפשו וישאר בבהמותו והוא שקרא נואף אשה כלומר נמשך אחר החומר בכל עניניו ונתן הסבה בזה ואמר כי האיש שאינו משתדל בקניית החכמה אם יזדמן בקצת העתים שהוא יאמין דעת בטל בסבת עברו על ספרי החכמה הקדומים הוא לא הפסיד כל מעשהו מפני שאם יחטא בדבר אחד הוא קנה מן החכמה מה שהשיג בעבורה דעות אמתיות רבות אחרות. אמנם מי שהוא נמשך בכל ענייניו אחר תאותיו הוא משחית נפשו לגמרי כי מזון הנפש המשכלת הם המושכלות. ומי שימנעם מן הנפש ישחית אותה וימצא נגע וקלון בעולם הזה ועונש וכלמה בעולם הנשמות בעת שתהום כל העיר על הנפש המקצרת ותאמרנה הזאת נעמי כלו' הזאת היא שקוינו ממנה כל כך נעימות ושלימות. ונגע וקלון רמז אל העונש הרוחני המעותד לנפש המקצרת. אמנם המשתדל בקנין החכמה והוא מקצר בדבר מדבריה והוא הגונב לפי תומו דעת בלתי אמתי לא ישחית נפשו לגמרי. אמנם יגמל כפי קיצורו בדבר ההוא כי היה לו לקנות מן החכמה מה שלא ישאר עמו דעת בטל ולפיכך אמר ונמצא ישלם שבעתיים כלומר אפי' אם יענש על האמינו דעת בטל שבע על חטאתיו לא יגיע ענשו אל עונש הסכל אשר התרשל לגמרי מקנות החכמה. ואמרו כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם לא ישא פני כל כופר ולא יאבה כי תרבה שחד. בא לרמוז כי אל קנא ונוקם ה' ובעל חמה ואין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שחד.